הם היו עשרה. עשרה ילדים שגדלו יחד מגיל אפס כמעט, בגן תות של קיבוץ ניר עוז. אלמלא טבח 7 באוקטובר, כולם היו אמורים לעלות יחד לכיתה א' בבית הספר בעוטף. אבל רק תשעה, בלי החבר הטוב והאהוב אריאל ביבס ז"ל, החלו את הלימודים השבוע, הרחק מהקיבוץ הקטן שהופקר בשבת השחורה לידי מחבלי חמאס. ביניהם גם אריאל, הג'ינג'י החמוד, שנחטף עם אמו שירי ז"ל ואחיו הקטן כפיר ז"ל ונרצח יחד איתם באכזריות בשבי. האב ירדן, שנחטף גם הוא, חזר בעסקה האחרונה.
ביום ראשון השבוע הם נראו כמו כל הילדים הישראלים הנרגשים שחיכו כבר להתחיל את כיתה א'. מסדרים את הילקוט החדש שקיבלו, מניחים על הכיסא את חולצת בית הספר. קשה להאמין שלכל אחד מבני השש האלה יש סיפור גבורה מצמרר מהשבת הארורה ההיא ומהשעות הארוכות והמפחידות שבילו בממ"ד, בזמן שבחוץ המחבלים מסתובבים באין מפריע בקיבוץ, רוצחים, חוטפים ובוזזים.
תשעה בני ניר עוז עלו השבוע לכיתה א': רני אדר (אחייניתו של תמיר אדר ז"ל, חבר בכיתת הכוננות של ניר עוז שנפל בהגנה על הקיבוץ וגופתו מוחזקת בעזה), אלמוג ברעד (נכדתו של גדעון פאוקר ז"ל, שנרצח בביתו בניר עוז), עופרי קוניו (אחייניתם של האחים אריאל ודוד קוניו, שנחטפו לעזה ונמצאים שם עדיין), בן הדוד דניאל קוניו (גם הוא אחיין של אריאל ודוד), מעיין סימן טוב חזות (האחיינית של ג'וני סימן טוב ז"ל, שנרצח בביתו בניר עוז, עם בני משפחתו ‑ האישה תמר קדם סימן טוב והילדים: התאומות ארבל ושחר, שהיו בנות חמש וחצי, ועומר שהיה בן שנתיים, ונכדתה של קרול סימן טוב ז”ל, שנרצחה בביתה), יואב אביטל (אחיינו של גיל אביטל ז"ל שנפל בקרב מול מחבלים במושב ישע), מורן יחייס (אחיינו של שגיא דקל חן שנחטף לעזה ושוחרר בעסקה האחרונה), אורן אהרון (שסבה, שמואל רם, ממייסדי ניר עוז, נפטר מלב שבור אחרי 7.10 וסבתה, רחל, חצי שנה אחריו) ואיתמר מורג (נכדו של דוד שלו ז"ל ואחיינו של טל שלו ז"ל, שנרצחו בניר עוז).
השבוע הם החלו ללמוד בבית הספר היסודי האלה שבמועצה האזורית יואב, בקיבוץ כפר מנחם, אבל לא כחטיבה אחת. ילדי ניר עוז יתפצלו לשתי כיתות א'. גם בבית הספר וגם בקהילה מעדיפים להטמיע אותם בין יתר התלמידים, שלא יוגדרו רק דרך החוויות הקשות המשותפות.
ביום ראשון, בין בנייני המגורים שעברו אליהם בשכונת כרמי גת בקריית-גת, הם מפגינים התנהגות עירונית לכל דבר. ההורים מספרים שהם כבר כמעט לא מדברים על העבר בניר עוז. הילדים הקיבוצניקים היחפים, שהתרוצצו חופשי במדשאות, למדו איך להיזהר בכביש ולחצות מעבר חציה.
"זאת המציאות שלהם היום", אומרת קורן סימן טוב חזות, אמה של מעיין, שאיבדה ב-7 באוקטובר לא רק את אחיה ג'וני, אלא גם את אמה, קרול סימן טוב ז"ל. "הם לא מכירים משהו אחר. הם גם לא משווים את החיים שלהם היום למה שהיה להם בניר עוז. היום החיים שלהם בקריית-גת".
אבל המציאות לא באמת נותנת לשכוח את ניר עוז. מחוץ למגדלים שבהם מתגוררת הקהילה משבצות ירוקות של דשא המזכירות קצת את הבית. ממול, ברחבה הגדולה של “סופרטק קריית-גת”, מתאספים החברים בכל מוצאי שבת להפגין למען שחרור החטופים. גם ביום ראשון השבוע עמדו שם כמה עשרות מפגינים והניפו שלטים למען עסקה.
למחרת, בבוקר יום שני, ההורים התעקשו ללוות אותם לאוטובוס ההסעה בחיוכים. "אנחנו רוצים שהיום הראשון שלהם ללימודים בכיתה א' ייזכר להם כיום מיוחד, שמח ומרגש", אמרה אחת האמהות. "אנחנו עושים את ההפרדה כל הזמן וממש מתאמצים לתת להם ילדות רגילה, עד כמה שאפשר".
הם עדיין זוכרים את אריאל החמוד והשובב שגדל איתם, ומשחזרים, במעורפל, רגעים שמחים שחוו איתו. "דניאל ואריאל ביבס היו חברים מאוד טובים", מספרת פאולה קוניו, גיסתם של האחים אריאל ודוד. "כשהיינו מפונים באילת, אחרי 7 באוקטובר, הוא היה שואל כל הזמן מתי אריאל יבוא, וגם היה חוזר על זה שבעצם הוא מת ולא יחזור". הדיסוננס הזה, אומרת קורן סימן טוב חזות, אופייני לגילם הצעיר, שלא בנוי עדיין לקלוט את גודל האסון. "המוות מקבל פרשנות אחרת אצל ילדים", היא מסבירה. "הם מבינים אותו לפי הסדר ההגיוני. בן אדם מבוגר חי הרבה שנים, הופך זקן, חולה, ולבסוף מת. מוות של ילד קטן לא מסתדר להם. הבת שלי מעיין אמרה לי כמה פעמים, ‘אבל איך אריאל מת אם הוא רק נולד?’"
3 צפייה בגלריה
”שאלו כל הזמן: מתי גם אריאל יבוא?". שירי והילדים אריאל וכפיר ביבס ז"ל | צילום: אלבום משפחתי
מעיין בתה, היא מספרת, הייתה קשורה במיוחד לבנות הדוד שלה, שהיו גם שכנות. "שחר וארבל היו אמורות לעלות לכיתה ב' השנה. הן היו כמו האחיות שלה. אותה משפחה, אותה סביבה".
גם דניאל קוניו השתנה. "דניאל שלי מסתובב מאז 7 באוקטובר עם נשק ומשחק משחקי מלחמה”, מספרת פאולה. “הוא היה ילד של טרקטורים ושדות. כשג'וני סימן טוב היה נוסע על הטרקטור בקיבוץ, הוא היה האליל שלו. בעבר עוד הייתי מרחיקה אותו מכל המידע שהוא לא צריך, אבל היום, כששני הדודים שלו עדיין חטופים, אני כבר לא יכולה להסתיר כלום".
סתיו קוניו, אמא של עופרי, הייתה חברה קרובה של שירי וירדן ביבס: "האמת שקשה לי מאוד המעמד הזה, שכולם יחד מאותה שכבה מצטלמים ואריאל לא איתם. היינו חבורה אחת בקיבוץ. זו הייתה חברות נצחית. ועכשיו הם לא כאן. זה קורע אותנו כל יום מחדש".
3 צפייה בגלריה
”היינו חבורה אחת בקיבוץ, זו הייתה חברות נצחית". ילדי גן תות בניר עוז, במרכז: אריאל ביבס ז“ל | צילום: אלבום פרטי
ניר אדר, אחיו של תמיר, שנרצח ונחטף לעזה, התגורר עם משפחתו בצמוד למשפחת ביבס, דלת ליד דלת. בתו רני ואריאל נהגו לשחק בכל ערב כמעט על הדשא, בחצר המשותפת. "אריאל היה גדול מרני בחודש. היא זוכרת ויודעת הכל, אבל לא מתעסקת בזה יותר מדי כיום. הם ממשיכים הלאה. גם כשהם יודעים הכל, הם עדיין לא יכולים להכיל את זה. אנחנו מנסים ללכת קדימה. מבחינתי לפחות, ניר עוז זה כבר היסטוריה".
אבל בינתיים המלחמה נמשכת, וגופת אחיך עדיין מוחזקת בידי חמאס.
"לא רק לחטופים אין זמן, גם את החללים אנחנו עלולים לא למצוא. מעבר לזה, אני רואה את הפגיעה בעם שלנו שנמצא כל כך הרבה זמן בשגרת חירום. את החיילים שנהרגים, נפצעים ונפגעים נפשית. הולכים למילואים וחוזרים, שוב ושוב. רק בשביל זה המלחמה צריכה להסתיים.
"אנשים שכחו שביום ההוא אנחנו הפסדנו. מה שלא יהיה - לא יהיה כאן ניצחון. הסיסמאות האלה ריקות. אנחנו רק במזעור נזקים. המלחמה יוצרת נזק בלתי רגיל. ואני לא מדבר על העזתים. תושבי הכפר מול ניר עוז עשו באח שלי לינץ'. אנשים פה בארץ התבלבלו כשהם מרחמים עליהם. מי שהייתה לו אופציה נכנס לישראל ועשה מה שעשה. אילו היו יכולים, היו שוחטים את כולנו.
"כן, קשה לי שמדברים על הסבל של העזתים, אבל מצד שני אין לי רצון בנקמה ואין בי כעס. אחרי 7 באוקטובר, היה משהו מיוחד בעם, היינו יחד. אנשים שכחו את זה. המלחמה חייבת להסתיים בשבילנו קודם כל, בשביל החטופים, ולא בשביל העזתים".
