לפני 100 ימים, ביום ה-600, שיתפתי כאן את שעל ליבי. באותו הרגע, כשישבתי לכתוב, לא האמנתי שהגענו לנקודת הציון ההיא. וגם אז, ביום ה-600 חשבתי שלא נגיע להיום, ליום ה-700, כשעדיין ישנם חטופים בעזה. זה לא אפשרי, לא הגיוני ולא מציאותי. אבל הנה, אנחנו מציינים אותו. את היום ה-700.
פה, כל ספירה כזאת גדולה נשמעת כמו "וואו, היום ה-100, ה-300, ה-700". עושים אירועים.
אבל עבור החטופים שבמנהרות כל יום הוא אותו הדבר. נצח בגיהינום. אף אחד לא מציין ימים, לא "חוגג" נקודות ציון. אף אחד לא הביא לי עוגה ליום ה-400 או ה-200, אף אחד לא נתן הקלות כי הגענו ליום עגול.
המנהרה היא אותה המנהרה, הרעב הוא אותו הרעב והפחד גדול כמו היום לפני וכמו ביום שאחריו.
עברו 100 ימים מאותו הטקסט, ועדיין ישנם 48 חטופים שצריכים לחזור הביתה, חיים וחללים.
עברו 100 ימים, וכל כך הרבה הזדמנויות להחזיר אותם לא קיבלו מענה. כל כך הרבה רגעים של כמעט, כל כך הרבה אכזבות, כל כך הרבה כאב, כל כך הרבה פחדים.
במנהרות אין אור, אין אוויר, לא יודעים מתי יום ומתי לילה. המחבלים אמרו לי שאם הם ישמעו את הצבא מתקרב, אוצא להורג מיד. כמה פעמים החטופים שעוד שם שומעים את הדברים הללו נאמרים? כמה הם מפחדים? כמה הם חושבים ששכחו אותם?
מה הם חושבים עכשיו כשמרחיבים את המלחמה בעזה? כשאין משא ומתן?
הרחבת הלחימה לא תחזיר אותם, היא תסכן אותם. היא מרחיקה אותם מהבית ורק מוסיפה עוד ימים למניין.
עוד רגע זה יהיה שנתיים? גם את זה אנחנו נציין כשיש שם עוד חטופים? כמה עוד כאב המשפחות והחברים צריכים לעבור? כמה עוד החברה הישראלית צריכה לעבור?
עוד רגע זה יהיה שנתיים? גם את זה אנחנו נציין כשיש שם עוד חטופים? כמה עוד כאב המשפחות והחברים צריכים לעבור? כמה עוד החברה הישראלית צריכה לעבור? כמה עוד, עד שנתחיל להשתקם?
את הסיכה הכפולה המסמלת את נקודת הציון הבאה עונדים כבר רבים.
אבל זו לא יכולה להיות עוד נקודת ציון, זו חייבת להיות נקודת הסיום ונקודת ההתחלה מחדש. נקודה שבה כולם כבר פה, נקודה שבה נתחיל את השיקום, שבה ניבנה מחדש, שבה ננסה לצמוח, לגדול מהכאב.
אני לא מוכנה שנוותר ‑ עליהם, על התקווה, על האפשרות להשתקם, על החובה שכולם יהיו פה. בבקשה אל תוותרו עליהם, עלינו, על הדרך של החברה הישראלית לקום מחדש.
ותודה, תודה שאתם לא מוותרים.
פורסם לראשונה: 00:00, 05.09.25
