השאלה הקריטית שצריכה להישאל אחרי התקיפה בדוחא היא לא מה עבר בראש של מי שהמליץ עליה והאם הביא בחשבון אפשרות שתיכשל, אלא מה הוא חשב שיקרה במקרה שהיא תצליח.
התקיפה הזאת היא הוכחה נוספת לסדר העדיפויות של ממשלת ישראל. אם המלחמה בעזה, שחודשים רבים לא באמת משרתת צבאית או מדינית את ישראל, הייתה בחלק מהזמן המטרה העיקרית, והחזרת החטופים הייתה משנית בלבד (במסמכים הרשמיים שתי המטרות היו אמורות לזכות לעדיפות זהה) - הרי ששלשום החטופים כבר היו מחוץ לתור.
4 צפייה בגלריה
באמ"ן קראו לווילה שבה מתכנסת צמרת חמאס “עצרת הדין”. המתקן בדוחא לאחר התקיפה
(צילום: Jacqueline PENNEY / AFPTV / AFP)
התוכניות לפגוע ביעד הזה בזמן שמתנהלת בו ישיבה של ראשי חמאס היו על השולחן ונידונו עם ראש הממשלה פעמים רבות מאז פרוץ המלחמה. שוב ושוב הוחלט שלא לתקוף, כי קטאר היא אחת משלוש המתווכות לעסקאות חטופים שישראל בחרה בעצמה. אלו שהיו צינור הקשר המרכזי להנהגת חמאס היושבת בבירתם. לא צריך ניסיון רב בדיפלומטיה כדי להבין מה קטאר תעשה מיד אחרי תקיפה שכזאת, מוצלחת או לא, וזה עוד לפני שחושבים על הסיכון העצום לחיי החטופים. גם בגלל הפגיעה במו"מ לשחרורם, וגם כי חמאס יכול לכוון את התגובה שלו כלפיהם, הקורבן הזמין וחסר האונים.
אז למה דווקא עכשיו? מה השתנה? נתניהו טוען שהחליט להורות על תכנון התקיפה בעקבות שני הפיגועים יום קודם לכן, שאחד מהם בוצע בירושלים בידי מחבלים עם השתייכות ארגונית רופפת מאוד (אפילו נתניהו לא האשים את חמאס אלא את בית המשפט העליון), ואחד בוצע בעזה בידי חמאס. אבל כיום, בגלל הנוכחות הישראלית וההרס העצום, חמאס עזה רחוק מלתפקד כמערכת אחת עם חמאס דוחא. וגם אם כן, למה עכשיו? במה שונה הטרגדיה הנוראה של ארבעת החיילים שנהרגו, מכל החיילים שנהרגו מאז תחילת המלחמה?
הנה נושא לא רע לחקירת מבקר המדינה: תהליכי קבלת ההחלטות שקדמו למבצע. נניח שהיו מצליחים להרוג את כל הנהגת חמאס, מה היה מתרחש אז? מה התסריט האופטימי של מי שאישר את המבצע, שזה מה שיביא לשחרור החטופים? כלומר שחמאס, אחרי שנתיים של לחימה בלי להיכנע, דווקא ימתן את דרכיו אחרי שכרתו את ראשו שבחו"ל? זה התרחיש? מי תיקף אותו? מיהם אנשי המקצוע שחשבו שזה תסריט סביר, במיוחד לנוכח הפרסומים שרוב ראשי מערכת הביטחון וקהילת המודיעין התנגדו בחריפות.
בהתחלה הכל נראה מצוין. דקות ספורות מהתקיפה כבר קיבלו הכתבים את שם הקוד של המבצע לצד פרטים רבים נוספים. מיד אחר כך נשבר אפילו השיא של הנשיא טראמפ, שהודיע על "השמדה מוחלטת" של אתרי הגרעין באיראן כשהמפציצים שלו בקושי מספיקים להסתובב חזרה, כשהשר בצלאל סמוטריץ' קבע עוד לפני שהספיק רעם הפיצוץ להתפוגג כי מדובר ב"ביצוע מושלם" של "החלטה נכונה" שהוא היה שותף בה.
נתניהו קבע שיא משלו, הפעם בתחום קבלת ההחלטות והמבצעים המיוחדים: "אתמול לאחר הפיגוע הרצחני בעזה והטבח הנורא של אזרחינו בתחנת אוטובוס בירושלים, הנחיתי את גורמי הביטחון להיערך לסיכול הנהגת חמאס. היום בצהריים, לאחר שנוצרה הזדמנות מבצעית ייחודית לסכל אותם, הוריתי יחד עם שר הביטחון לבצע את הפעולה". שני התהליכים הללו, גם התכנון וגם איתור התאריך המתאים לביצוע, אורכים שבועות וחודשים ארוכים. במקרה הזה, פחות מ-24 שעות. זה סיפור קצת מוזר.
"אתמול" הוא הנחה? כנראה שזה היה ראש ממשלה אחר שישב בשורת דיונים לאורך רוב השנתיים האחרונות על אודות מבצע רכבת לילה, אחד משמות הקוד שניתנו לאחת מהדפ"אות לפגיעה ביעד. ההתמקדות ביעד הזה נוצרה בעקבות ישיבה של ועדת ראשי השירותים במהלך חרבות ברזל, אז היא אישרה את רשימת היעדים לחיסול הארוכה ביותר שאי פעם הוכנה לפעולה. בראש הרשימה היו כמובן סינוואר ודף וכל המפקדים הבכירים בעזה, ולצידם כל הנהגת חו"ל, שישבה כבר אז ברובה בדוחא, ביירות או איסטנבול.
4 צפייה בגלריה
ראש ממשלת קטאר: "בוגדנות"
(צילום: REUTERS/Ibraheem Abu Mustafa, Ludovic MARIN / AFP, Oliver CONTRERAS AF)
האיסוף של אמ"ן החל להתמקד בבכירים בדוחא, ועד מהרה גילה לא הרחק מחוף הים וילה בת שתי קומות שבה מתקיימות ישיבות של הנהגת חמאס. באמ"ן כינו את המתקן "עצרת הדין". במבצעים כאלה מחוללים לפחות שתי תוכניות פגיעה: קרקעית באמצעות המוסד ואווירית באמצעות חיל האוויר.
הפגיעה האווירית יצרה אתגרים. הבסיס הגדול ביותר של הצבא האמריקאי מחוץ לארה"ב נמצא בדוחא. הכוחות שם מגינים על עצמם, בין השאר, באמצעות מערכי נ"מ מתקדמים, והיה חשש שאלו יופעלו בטעות נגד טילים שישגרו מטוסים ישראליים. מצד שני, פעולה קרקעית בדוחא תהיה מסובכת מאוד לביצוע. אבל חשוב הרבה יותר: המוסד הוא זה שמחזיק את הקשר עם קטאר, לרבות לגבי המו"מ על החטופים. מעורבות של המוסד בהתנקשות מהסוג הזה הייתה מסיימת את הקשרים של עם ראשי המודיעין בדוחא לשנים רבות.
יש לקרוא את תגובתו של ראש ממשלת קטאר, שייח' מוחמד, אחרי התקיפה כדי להבין את החומרה שבה היה ברור שהקטארים יראו את האירוע. "לא ניתן לקרוא לכך אלא בוגדנות, והבוגדנות היא דבר טבעי באישיות כזו. פגיעה בביטחון האזור באשליות נרקיסיסטיות למען האינטרסים האישיים שלו", הוא אמר, וברור על מי. את החיסול של הנייה למשל, הקפידו לבצע רק כשנוצרה הזדמנות לחסל אותו במקום אחר, העיקר לא בדוחא.
בסופו של דבר, הוחלט לשגר את חיל האוויר. במקביל לתקיפה החלו להתפזר שמועות על התנגדות של המוסד, שלא ידע ולא היה מעורב וגם פתאום לא לקח קרדיט, אולי גם כדי לנסות שהיחסים עם שייח' מוחמד וצוותו לא ייקרסו באופן מוחלט. הרי נתניהו אמר שהחטופים הם חלק ממטרות המלחמה.
סימני השאלה
נכון לזמן כתיבת שורות אלה, נותרו שתי שאלות לא פתורות. הראשונה היא לגבי תוצאות התקיפה. לפחות לפי הודעת חמאס, היא נכשלה כישלון חרוץ. אלא אם כן מנהל לשכתו של מנהיג חמאס חליל אל-חיה, בנו, שלושה מלווים ושוטר קטארי היו המטרה לתקיפה, ולא בכירי הארגון - שלפי אחת מהגרסאות שהוא הוציא, נמלטו מהבניין שניות ספורות קודם לכן. חמאס רחוק מלהיות אמין בדיווחים שלו, אבל קשה להניח שהוא היה יוצא בהודעה על כך שהבכירים לא נהרגו רק כדי שמהר מאוד היא תתברר כשקרית. הטענה כי הבכירים שרדו תואמת גם למקורות נוספים, ולהשתהות של ישראל בהוצאת תגובה ופרסום הערכת הנזקים.
השאלה השנייה היא, בהנחה שחמאס אומר את האמת, איך זה קרה? מטוסי חיל האוויר הפילו פצצות רבות עוצמה, ואם אכן הבכירים היו שם, הם לא היו אמורים לצאת בחיים. ואם הם לא היו שם, אז מה קרה בין הרגע שהפעולה אושרה - ככל הנראה אחרי וידוא סופי שהם שם - ועד לנחיתת הפצצות על הבניין.
טראמפ כתב, מצד אחד, כי "הפצצה חד-צדדית בתוך קטאר, אינה מקדמת את מטרותיהן של ישראל או של אמריקה". ואז הוסיף את הצד השני: "עם זאת, חיסול חמאס, שהתעשר מסבלם של תושבי עזה, הוא מטרה ראויה". ואז, כאילו כדי להשיג את המטרה הראויה הזאת, הוא נוקט פעולה - אבל בדיוק בכיוון ההפוך: "הנחיתי מיד את וויטקוף ליידע את הקטארים והוא אכן עשה זאת, אך מאוחר מדי כדי לעצור את המתקפה".
בשורה התחתונה: טראמפ מודה מפורשות שהוא קיבל מהידידה הקרובה של ארה"ב את המידע הכמוס ביותר שלה באותו רגע, שנוגע לפגיעה אסטרטגית מכוונת באויב המר ביותר שלה, ומיד לקח את המידע הזה והעביר לאויב - ועוד הצטער שהוא הגיע מאוחר מדי.
כדי לטעון שיואב גלנט והרצי הלוי התנגדו לחיסול נסראללה, נתניהו השתמש בהצעה שלהם ליידע את האמריקאים כאילו מדובר בהכרח בחבלה במבצע, כי ברור שהאמריקאים יורידו את ישראל מהעניין. הניסיון הוכיח הפוך, כולל בתקיפה הישראלית בסוריה זמן קצר לפני כן. טראמפ דילג שלב. הוא אפילו לא ניסה לשכנע את נתניהו לעצור, אלא פנה ישר לקטארים שברור שיעדכנו את חמאס. אפשר רק לדמיין מה היה קורה אם ראש ממשלה אחר, בנט למשל, היה מעדכן את הנשיא ביידן שהוא תוקף את נסראללה, וביידן היה הולך ומשתנקר לממשלת לבנון שזה מה שעומד לקרות.
הסיפור הזה, אם הוא נכון, הוא סיפור ענק ותקדימי. קצת הפוך מהשמועות שמישהו ניסה להפיץ בשעה שאחרי התקיפה, כאילו ההצעה האחרונה של טראמפ לעסקת חטופים הייתה חלק מהונאה מתוחכמת שנועדה לקבץ יחד את בכירי חמאס כדי לחסל אותם. מהסיפור גם עולות שאלות נוספות: אם הייתה התרעה מדוע בכל זאת נהרגו אנשים? למה לא פינו את כולם? ומדוע הקטארים, שיש להם אינטרס להגיד שטראמפ פעל נגד ישראל, אומרים שההודעה שלו הגיעה במקביל להפצצה?
אולי ההסבר הוא טקטי-מבצעי. בתמונות של האתר נראה כי בעיקר הקומה הראשונה נפגעה. אם המחבלים הבכירים ישבו בקומה השנייה, אולי הם ניצלו. ב-2003 ישראל ניסתה להרוג את כל הנהגת חמאס כשהם עוד היו בעזה וירתה טיל על הקומה השלישית, שם האמינה שהם יתכנסו. הם דווקא התיישבו בראשונה, ולמרות שהקומה השלישית נהרסה כולה, המחבלים אפילו לא נשרטו.
ואולי ההסבר הוא במעבר קצר של מישהו בקטאר על התקשורת הישראלית והרשתות החבריות המחוברות לסביבת נתניהו. בשבועות האחרונים הסביבה הזאת התהפכה על קטאר, מדינה שנתניהו אמר עליה בעבר - כשרצה להגן על עוזריו שקיבלו ממנה כסף - שהיא "מורכבת, אבל לא מדינת אויב". לפתע, ב-4 באוגוסט, בנו של נתניהו כינה אותה "גרמניה הנאצית של ימינו". חמישה ימים אחר כך התנקשה ישראל בחייו של עיתונאי “אל-ג'זירה” אנס א-שריף, והציגה מסמכים כי היה קשור לפחות עד 2020 לחמאס וקיבל ממנו כסף. אלא שאת המידע הזה היא פירסמה כבר שנה קודם לכן, ולמרות שאפשר לאתר אותו בקלות, היא לא פגעה בו עד שהחליטה פתאום שכן. העניינים הסתבכו עוד יותר כשגורמים מחוץ לצבא הכתיבו לדובר צה"ל מילים שבהן אף פעם לא התייחס לתחנת הטלוויזיה הקטארית.
במקביל, הלם בקטאר ללא רחם אחד מהאנשים המקורבים ביותר לנתניהו, יעקב ברדוגו. באחת הפעמים, בערוץ 14, הוא אמר רק "קטאר, קטאר, קטאר", ואז קרא בצעקה: "להרוס את דוחא, להרוס את דוחא". ואלוף (במיל') יפתח רון-טל הגיב: "אני מציע שלפני שהורסים את קטאר פשוט נפגע ונהרוג את כל מנהיגי חמאס שנמצאים בה". מה הקטארים או אנשים חמאס יגידו לנוכח השיח הידעני הזה?
אין כמובן לאף אחד בישראל מחשבות שמדובר בצדיקים. כפי שאמר גורם בכיר: "היה צריך להרוג את האנשים האלה, אבל העולם לא מתנהל רק לפי מה צודק. צריך לנהל אותו קודם כל לפני מה טוב ונכון לישראל, ובראש ובראשונה, מה טוב לחטופים".
מה טוב לחטופים?
אחרי התקיפה, בשעת ערב מאוחרת, שלחה מינהלת החטופים הודעה למשפחותיהם. "גם הערב אני מבקש להדגיש את הנחישות הרבה והמחויבות המלאה להשבתם של כל חטופינו", כתב להם גל הירש, מי שאמור לעשות הכל כדי לשכנע את מקבלי ההחלטות לעשות הכל כדי להחזיר את יקיריהם. "כתמיד אנו עוקבים אחר כל הנוגע לחטופים, הן לגבי מצבם ומיקומם והן באשר לאפשרויות הפעולה והדרכים להשבתם, זאת גם ובמיוחד לנוכח ההתפתחויות של השעות האחרונות".
מעקב אחרי "כל הנוגע לחטופים" זה דבר טוב וחשוב, אבל השאלה היא איפה היה "מתאם השבויים והנעדרים", ומה הייתה דעתו על הניסיון לחסל את צוות המו"מ המקביל לו? לפי ההודעה שלו עצמו, הוא היה בוושינגטון. האם ידע על הפעולה? ואם ידע, האם אמר משהו על הסיכון העצום לחיי החטופים דווקא אם היא תצליח?
בהמשך הודעתו הירש כתב גם כי "הנהגת חמאס המכונה 'חמאס חו"ל' היוותה מכשול להשגת הסכם שו"ן", וכי "ישראל קיבלה את הצעת טראמפ לסיום מיידי של המלחמה כפי שהונחה בפני חמאס ובהתאם לעקרונות שהתווה הקבינט, נוסיף ללחוץ ולפעול בכל הדרכים".
גורם מודיעיני בכיר הגדיר את הדברים כ"אוסף של בורות, כזבים, ואמירות לא רלוונטיות". גם כשישראל התנקשה בחייו של איסמעיל הנייה, שהיה ראש צוות המו"מ והוחלף על ידי אל-חיה, נשמעו אמירות כאילו הוא היה המכשול למו"מ ועכשיו כשהוא הסתלק הכל יהיה בסדר. זה היה ביולי אשתקד. אחר כך אמרו את זה גם על יחיא סינוואר, וגם על אחיו.
בדרך כלל האמירות של ישראל היו מכוונות נגד ראשי המחבלים בעזה, לא ההנהגה בחוץ. הם היו הקיצוניים יותר, אלה שמוכנים למות על חרבם ולקחת איתם את החטופים על הדרך. הנציגים האמריקאים שניהלו מו"מ חשאי עם חמאס, עד שישראל החליטה לזרוק אותם, התרשמו שאל-חיה רצה לקבל את ההסכם החלקי שהביאו. הסכם שהיה אמור להביא יוקרה לחמאס, ולהתחיל את המסע לסיום המלחמה. האמריקאים גם התרשמו שראשי חמאס מחוץ לגדה ולרצועה התרגלו לסיר הבשר ולמנעמי החיים בדוחא, ושהם מפחדים שישראל תגיע גם אליהם כמו שהגיעה להנייה. ולפי ידיעות שונות, גם אחרי מות יחיא סינוואר, ראשי חמאס בעזה (מוחמד סינוואר עד מאי, ועז א-דין חדאד כיום) הם אלה שמקשיחים את התנאים.
בדומה לרוח הדברים במכתב למשפחות החטופים, לפחות גורם פוליטי אחד נשמע אומר לאחר התקיפה שהיא יצאה לפועל בעקבות המסקנה הישראלית שצוות המו"מ בדוחא לא יביא עסקה, ושרק עם עז א-דין חדאד אפשר לעשות ביזנס. באותה רוח תודרכו גם עיתונאים שונים: שחדאד הוא "יחסית מתון ושקול", "קשוב לסבל עמו" ושהישארותו לבד, מיד אחרי הפגיעה ביעד וכשנראה היה שסיכוי טוב שהצליחה, היא אולי בשורה טובה לחטופים.
"זה הפוך לחלוטין מהמודיעין שאנחנו מכירים", אמר הגורם, "אלא אם כן המטרה האמיתית היא להשאיר רק את מי שבלי לחץ חיצוני של בכירים בחמאס לא יחתום לעולם על עסקה, כדי להשמיד את האפשרות שתהיה כזאת".
ויש עוד עניין. חוקר הטרור פרופ' אריאל מררי, שהיה במשך שנים מפקד יחידת המו"מ המטכ"לית, אמר כי "לא שמעתי כל התייחסויות למשמעות הנרחבת וארוכת הטווח של התקיפה על תדמיתה של ישראל בעולם והלגיטימציה שלה. ישראל ביצעה תקיפה צבאית בוטה במדינה ניטרלית, שאיתה היא מקיימת יחסים שוטפים. זה תקדים מסוכן, שמנוגד לכל כלל התנהגות מקובל בזירה הבינלאומית. הפגיעה הזו בתדמיתה של ישראל חשובה הרבה יותר מכל השפעה אפשרית על גורל החטופים".
פורסם לראשונה: 00:00, 11.09.25
