על רקע הרי בנימין, בימיה האחרונים של השנה החולפת, התקיימה חופה מרגשת במיוחד. החתן הצעיר, שקרוי על שם דוד שלו שנהרג בלבנון, לווה לחופה על ידי אמו וסבתו - שמילאה את מקומו של אביו, שנהרג בעזה כשהיה ילד קטן. המעמד היה עוצמתי, שמחה מתפרצת ובכי מעומק הלב - שני מצבים נפשיים שלכאורה לא הולכים יחד, בטח שלא באירוע כל כך שמח כמו חתונה. אבל דווקא שם, אל מול הנוף היפהפה של כרמי שילה, במקום שבו צמח חג האהבה היהודי אחרי השבר הגדול של מלחמת אחים, הגיעה התזכורת לכך שזו מציאות חיינו כאן בארץ הזו כבר המון שנים - ושאם נבין את המצב לעומקו, נדע שלצד הצער הגדול והכאב המייסר של אובדן החיים ישנה גם שמחה, שונה ממה שהכרנו עד כה. שמחת הלבבות השבורים.
בראש השנה, יום הדין, רגע לפני שתוקעים בשופר, קוראים את הפיוט "עוקד והנעקד" המתאר את עקדת יצחק, סיפור מכונן בתולדות ובעתיד עם ישראל. המוכנות של אברהם לעקוד את בנו יחידו היא סוג של עירבון שמלווה אותנו לאורך הדורות: "יום זה זכות לבני ירושלים, בו שערי רחמים אני פותח, עוקד והנעקד והמזבח..."
קשה שלא להרגיש את החוטים הנמשכים מאז אותה העקידה ועד ימינו אנו. מסירות הנפש היא חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו כעם, בלעדיה לא יכולנו להתקיים. מוכיחות את זה בכל יום המשפחות ששולחות את יקיריהן להתגייס לצבא. בטקסי ההשבעה, עומדים ההורים גאים ונרגשים כשילדיהם נשבעים להגן על המדינה גם במחיר חייהם.
בשנתיים האחרונות אנחנו מרגישים את גודל המחיר, הוא כבד מנשוא. מסביבנו אלפי משפחות שחייהן התנפצו לרסיסים והן לעולם לא ישובו להיות שלמות. אבל מכיוון שעוצמת החיים חזקה יותר מהמוות, הן ממשיכות קדימה. הזמן שחולף מאפשר לנו לראות איך מי שהיו ילדים קטנים כשהתייתמו מהוריהם גדלים והופכים להורים בעצמם: האלמנות הגיבורות נישאות בשנית ומקימות בתים חדשים, שבנויים מאין-סוף אתגרים לא פשוטים; קטועי הגפיים מלמדים אותנו שאפשר לעשות הכל גם בלי יד או רגל, או שניהם יחד; ואלו ואלו מוכיחים לנו שמתוך החושך הגדול צומח לו אור חדש.
תמר אסרף"זה המושלם החדש שלנו", סיפרה אמא שבתה נפטרה ובעלה נישא לאלמנת צה"ל - שני בתים שלמים שהתפרקו והתאחו מחדש לבית אחד, שכולו חלקים שבורים שמנסים להתאים את עצמם זה לזה כדי לבנות יחד בית חדש. "החיים שהכרנו הסתיימו, הבת שלי מתה, אבל יש שמחה ויש אושר גדול והכאב והחיסרון חיים זה לצד זה".
"עין במר בוכה ולב שמח", נכתב בפיוט - חלק מאותו עירבון שקיבלנו בזכות העקידה, והוא הורגש במלוא עוצמתו באותו הרגע בחופה שבה הוקראו הדברים שכתב החתן לאבא שבשמיים. קשה להכיל את המציאות הזו, זה נוגד כל היגיון, אבל זה אפשרי - בכי ושמחה יכולים להתקיים זה לצד זה. הזמן החולף יוצר פרספקטיבה שמאפשרת לראות כיצד השברים מתאחים - יש בהם צער וכאב, אבל גם אושר ושמחה ייחודית. שמחת הלבבות השבורים יוצרת משהו חדש, שהוא שבור ושלם - ונותן המון תקווה.
פורסם לראשונה: 00:00, 25.09.25
