ליסמין פורת, אחת משתי הניצולות היחידות מהבית של פסי בבארי, יש חלום אחד שחוזר על עצמו. "אני במטבח", היא מספרת. "בחיים האמיתיים, כל הבית שלי תמיד פתוח, המרפסת, הכל, אבל החלון במטבח, זה שפונה אל הכביש, כמעט תמיד סגור, כי לא בא לי שכל מי שעובר עם הכלב, יראה אותי.
"בחלום אני במטבח, מבשלת, יודעת שהילדים שלי בבית, בחדרים. זוהי שעה של אור, והחלון פתוח לרווחה, ופתאום עוברים חמישה מחבלים עם אופנוע. הם הולכים איתו ברגל, פה בכברי. ונוצר בינינו קשר עין. אני מסתכלת עליהם והם מסתכלים עליי, רואים אותי מהכביש, וממשיכים ללכת. אני לא יודעת מה הם מתכננים לעשות. ובחלום אני שואלת את עצמי: יש לי מה לעשות? לרוץ מהר? לצרוח לילדים להיכנס לממ"ד, ולהחזיק את הידית? כי גם אצלי הממ"ד לא ננעל. או לצאת אליהם, להציע להם קפה. אני מרגישה שעולה לי הדופק, ואז אני מתעוררת, לפני ההחלטה".
שנתיים עברו מאז אותו בוקר שבו התהפכו חייה, ופורת הפכה לשם מפורסם, הקשור לאחד מגדול המחדלים של 7 באוקטובר. עד אותו היום היא הייתה רואת חשבון אנונימית במשרד מעונב, ומצד שני, בליינית קבועה במסיבות טבע. גרושה ואם לשלושה, שגרה בקיבוץ כברי בצפון. "כל החיים אני גרה בין שניים לשישה קילומטרים מהגבול", היא אומרת. "לכן כשאמרו: 'מי מגיע למסיבה על הגבול', עבורי זה לא היה משהו דרמטי. אחותי גרה במפלסים שבעוטף, אני על גבול לבנון. אנחנו סומכים על הצבא שלנו. אם תראי את ההתכתבויות שלי בתחילת 7 באוקטובר, הייתי עדיין בצחוקים. אומרת לאנשים: 'מה אתם דואגים, יש כיפת ברזל'. הרגשתי פריבילגית. בצפון לא הייתה לנו כיפת ברזל".
למסיבה הגיעה עם בן זוגה דאז, טל כץ. ב-06:29 כשהתחילו הטילים, לא חיכו הרבה, ויצאו צפונה. וכמו כולם, גם אותה מלווה שאלת ה"אילו". "ברחנו בשעה 06:35", היא משחזרת. "אם לא היינו עוצרים במיגונית בבארי, היינו מגיעים הביתה. כי ב-06:35 כבר היינו על כביש 232, והמחבלים הגיעו למפלסים רק בשבע. אבל עצרנו, כי ההיגיון אומר שאם יש טילים, תיכנס למיגונית".
בשבע בבוקר, היא משחזרת, הגיעו מחבלים למיגונית שלה. "ואני עדיין חושבת שזה אירוע טרור רגיל. שמגיעים שניים-שלושה מחבלים לתחנת אוטובוס, יורים ובורחים". פורת וכץ מצליחים לברוח לתוך הקיבוץ, שם הם מוכנסים לממ"ד של הדס ועדי דגן. האדרנלין שולט, ויושבי הממ"ד צופים בטלגרם במה שמתחולל בחוץ, אבל עדיין לא מבינים את סדרי הגודל של האסון.
"הייתי עדיין במצב רוח טוב, מתכתבת עם האחים שלי, אומרת לטל: 'הכל בסדר, הצבא והמשטרה יגיעו'. הייתי מאוד אופטימית, ואז באיזשהו שלב הוא אומר לי: 'תגידי יסמין, את בכלל מבינה את הסיטואציה שאת נמצאת בה?'"
הגיוני.
"כן, אבל אז אני אומרת לו: 'תקשיב טוב, אני מבינה מצוין את הסיטואציה. יש פה איזה 20 מחבלים סביב הבית שיורים, וכנראה לפי ההודעות, עוד רגע הם פורצים. אני גם ככה מפחדת, ולהיות בחרדה לא יעזור. ואתה יודע מה, ג'ייז?' - הייתי קוראת לו ג'ייז. היינו ג'ייזי וג'ייז - 'זה לא היום שלנו למות'".
בשעה 14:00 פרצו המחבלים לתוך הממ"ד של משפחת דגן ולקחו את כל מי שהיה בו לבית הסמוך, ביתה של פסי כהן. "על כל הטרסה מחבלים, ועוד 50 מסביב. מדברים, צוחקים, מעשנים. קודם כל אני בהלם, מעבר לפחד והאימה, אני ישר מבינה שזה אירוע היסטורי", היא מספרת. "אחרי שעברה לי הפאניקה, ואני יושבת בפינת האוכל בבית של פסי, ומסביבנו חוליה עם נשקים שלופים, שם הגאונות שלי מתחילה. אני מאמינה באלוהים מאה אחוזים באותו יום, ואלוהים כל הזמן אומרת לי: 'לא משנה מה את רואה, היום את יוצאת מפה בחיים'".
זהו הרגע שבו היא מבחינה בחסן חמדונה, אחד ממפקדי הנוח'בה. חמדונה יהיה זה שייקח אותה, יחבר בטלפון בינה לבין כוחות הביטחון הישראליים, ולבסוף יתפשט מבגדיו וייצא מהבית תוך שהוא משתמש בה כמגן אנושי בדרכו להיכנע בפני הלוחמים.
את הרגע הזה, שהיא רואה אותו לראשונה, היא זוכרת היטב גם בחלוף שנתיים.
"הוא מבוגר, מנהל את העניינים, מדבר בטלפון. אני ישר מבינה דינמיקה, מי המפקד ומי החיילים". בשעה שלוש בצהריים, שעות לתוך אירוע השתלטות המחבלים על בארי, עלתה יסמין לראשונה ברשת הקשר המשטרתית. "מדברת יסמין", היא נשמעת בהקלטות המשטרתיות, "אני נמצאת פה בקיבוץ בארי עם 50 בני ערובה יחד עם חבר'ה פלסטינים, כולם פה נורא בוכים. הם רוצים לקחת אותנו איתם לעזה".
אחרי מו"מ ארוך מתנהלים חילופי יריות, ונורה פגז של טנק. מתוך 15 בני ערובה, רק שתיים – יסמין פורת שכאמור הוצאה לפני הירי, והדס דגן – שרדו ויצאו בחיים.
פורת קיבלה על עצמה לדבר על מה שקרה שם והפכה למרצה מבוקשת ובקרוב גם לסופרת, גם כשמסביב היו מי שהרימו גבה. "אני חיה כל יום את 7 באוקטובר", היא דוחה את הטענה שלפיה היא "עושה קריירה" על האירוע, "והכי חשוב – באותה נקודת זמן, אם אני לא אספר לכם, אתם לא תדעו. לצבא ולמשטרה אין אינטרס שתדעו את הסיפור הזה. כשאני מדברת, אני לא עושה את זה ממקום של לנצל את המתים האחרים, אלא להפך. בזה שאני עוברת ומספרת כמעט בכל מקום בארץ ובעולם, אנשים יודעים מי אלה ליאל וינאי חצרוני, מי זאת פסי כהן".
היום, כשאת נכנסת לבארי, אנשים מעקמים פרצוף?
"תשמעי, אני בסוף קיבוצניקית מול קיבוצניקים. מגיבים אליי מאוד יפה, ואם יש כאלה שלא, אני לא מרגישה אותם. אני זוכרת שצילמנו כתבה ועמדנו ליד הבית של פסי, ועצר איזה קיבוצניק מבוגר, בן 60 ואומר: 'אה, הנה הכוכבת עם המחבל העירום'. אני יודעת שגם עושים עליי מלא צחוקים. שמעתי הכל. עזבי, מדברים עליי".
שנתיים אחרי, ובמקום להירפא, רשימת הגופים שפורת כועסת עליהם, רק גדלה ובראשה הצבא והמשטרה. עוד לפני 7 באוקטובר המפגשים של פורת עם המשטרה היו טעונים. כחברה בקהילת הטראנס, היא מספרת שהמשטרה הייתה מגיעה וסוגרת להם את המסיבות. לכן אפשר להבין איך כשהגיעו אליה הביתה באמצע אוקטובר ארבעה שוטרים לגבות עדות, היא לא הייתה האדם הכי נחמד בעולם. "עמדתי מולם", היא משחזרת, "'שלום משטרת ישראל, אני יסמין פורת, ואני דמות, גם לפני 7 באוקטובר, ואין לי סבלנות. רק אני מדברת, לא לשאול אותי שאלות מטומטמות, כי אז אני מתעצבנת'. בסוף הנאום אני עם פייסל, מול השוטרים: 'אה, ולא אכפת לכם שאני אעשן?' בעדות שלי בלהב 433 רואים משטרה, אני ופייסל מול המצלמה".
למה את כועסת עליהם?
"אני רוצה שהאנשים שטעו, יגידו: 'סליחה, טעינו', ושיסבירו לי מה הייתה הטעות. שוטר, נתתי לך מידע, מה עשית עם המידע? הרי בסוף הם באו לחדר האוכל, זה אומר שכן הייתה תקשורת בין ‘רמי’ - כנראה מהשב"כ, למישהו. אז למה המישהו הזה הבין לא נכון? זה בייסיק. את יודעת ששאלתי על זה את אלוף במיל' מיקי אדלשטיין, האחראי על התחקיר, והוא אמר לי: 'זה לא עבר'. בהתחלה כעסתי מאוד. גם על אלה שהיו שם. אני לא מבינה בצבא, אבל אני מבינה במקצוענות. יש לי מלא חברים מיחידות נבחרות, מטכ"ל, אגוז, ומאז האירוע אני אומרת להם: 'אם זה היחידות המובחרות שלנו, אני לא רוצה לדעת מה זה הלא-מובחרות'. אני ראיתי צבא מבולבל, אנשים הלומים".
על פי התחקיר הצה"לי, רוב בני הערובה מתו כתוצאה מירי של המחבלים ולא מהפגז שנורה לעבר הבית. פורת דוחה בזעם את ממצאי התחקיר, וטוענת שמדובר בהתחמקות מהאמת. "בסוף-בסוף, טל שלי היה בחיים והילדים היו בחיים כשהצבא והמשטרה היו פה. אז אני רוצה שיסבירו לי. אולי יש שאלות שאף פעם לא תהיה עליהן תשובה. את זה אני כבר מקבלת. אבל מה שמכעיס זה שיש אנשים שיש להם את התשובות, אבל הם לא רוצים להגיד. כל מי שהיה שם, מטרתו הייתה להציל את בני הערובה. ועל כך אני מודה להם. אבל בסוף אני ניצלתי בזכות מחבל שהציל אותי".
איפה נמצא היום חסן חמדונה, המחבל שהוציא אותך?
"כנראה בכלא".
ניסית להיפגש איתו?
"ביקשתי, ואמרו לי שאי-אפשר, עד שלא יוגשו כתבי אישום. מאוד הייתי רוצה להיפגש איתו. אני דור שלישי לשואה, חקרתי את השואה, ואני פה בזכות נאצי 'טוב', שאהב את סבתא שלי. את כולם הוא הרג, ואת סבתא חיה הוא חיבב והוציא מאינספור סלקציות, ובזכותה אני פה".
הבנת למה הוא הציל אותך?
"איך אמר לי חוקר השב"כ? 'יסמין, אני חקרתי אותו ולעולם לא נדע את האמת'. כשיצאנו מהבית, חקרו אותנו בנפרד, בשטח. וכששאלו אותו, 'איך התייחסת לבת הערובה יסמין', הוא ענה: 'אני כיבדתי את יסמין, חייכתי אליה, ודאגתי להגיד לה כל הזמן שהיא לא מתה'. ואני מספרת את אותו דבר. צריך להבין שבאותו יום אני לא יודעת מה קרה ב-7 באוקטובר. אני לא יודעת שנאנסו, אני יודעת רק מה שאני ראיתי, ואיך שהתייחסו אליי".
מתי הפסקת לכעוס לפחות על החיילים?
"כמה חודשים אחרי. היה טקס שבו ראיתי את צוות המו"מ המטכ"לי, ואמרתי להם: 'אני רוצה להיפגש איתכם'. הם היו חמודים, אבל בפועל הם מתחמקים. אומרים: 'כן, כן, נקבע', אבל הם לא באמת רוצים לפגוש אותי. לא ממקום רע, אני מניחה. יש להם נהלים, ולא בטוח שהם יכולים".
ותא"ל ברק חירם, שהיה המפקד שהורה לסיים את האירוע בכל מחיר לפני רדת החשיכה?
"ברק חירם קבע עם אנשי בארי פגישה מהיום להיום. בדיוק הייתי בארצות-הברית, אז אמרו לי: 'אין בעיה, הוא ייפגש גם איתך'. הרל"שית שלו אמרה שתקבע, עזבה, לא העבירה הלאה. הרל"שית השנייה לא חזרה אליי. מה הבעיה? חירם כבר דיבר איתי בשטח. ישבתי איתו, אני זוכרת את הרגע. הוא חיבק אותי אפילו, אמר לי: 'נעים מאוד'. אז תבוא עכשיו לדבר איתי, למה אני צריכה לרדוף אחריך? אתה צריך לרדוף אחריי. אתה צריך לבוא אליי ולספר לי, כי אני לא זוכרת הכל. אפילו כשציירתי את הציור המפורסם, את המפה, רעדה לי היד. אחר כך הראו לי, ואני אומרת: 'זה לא אני ציירתי, זה לא כתב היד שלי', ואחד החוקרים אומר לי: 'את לא הצלחת לכתוב, עזרנו לך להחזיק את היד'".
גורמים בצה”ל טענו השבוע כי תא”ל חירם נפגש עם קהילות רבות בנגב המערבי וכי נעשו גם ניסיונות לתיאום פגישה אישית שהתבטלו בגלל אילוצים מבצעיים או סיבות אישיות.
השאלות הפתוחות לגבי אותו היום לא הרפו מפורת לאורך החודשים שחלפו מהטבח. היא ניסתה להיפגש עם השוטרים שהיו במוקד ועם "רמי", איש המו"מ שדיבר איתה ועם חמדונה, אבל גילתה שמדובר במשימה כמעט בלתי אפשרית.
"סוחבים אותי", היא טוענת, "למה את רוצה להיפגש איתם? עם מי בדיוק? אני מבקשת תמלולים מאותו היום, של השיחות שלי, ואומרים לי 'תכתבי מכתבים'. אין לי סבלנות, אני בן אדם עם 30 אחוזי נכות מוכחים בגלל האירוע, עכשיו אני אתחיל להתעסק בבירוקרטיה? תבואו אתם, תציעו לי. מגיעות לי תשובות".
בזמן שניהלה את המאבקים שלה מול הרשויות, פורת הגיעה להבנה קשה על אותו היום. לקח לה זמן להכיר בכך שהיא הוטרדה מינית על ידי המחבלים.
"שלושה דברים הפחידו אותי מהרגע שראיתי מחבלים", היא מספרת, "אחד - אונס, שני - פגיעה פיזית, ושלישי - מוות. המחבלים החזירו אותי לבית של עדי והדס, כי הטלפון שלי היה שם, ופתאום, בלי להגיד לי, שלושה מחבלים, חבר'ה צעירים, מרימים אותי, מחזיקים אותי ביד, בכתפיים, עושים סביבי מעגל, וכל האחרים צוחקים עלינו, יריות באוויר. זה אחד הרגעים שאני מתה מפחד, כי אני לא יודעת מה הולכים לעשות איתי. שם נחקקת הטראומה. מאז האירוע הזה, במובן מסוים חיללו אותי. לא באמת מינית, כי הם לא נגעו בי באיברים מוצנעים. בעיקר תפסו אותי, החזיקו אותי צמוד אליהם".
וכשחסן חמדונה מוציא אותך מהבית, הוא עירום ומחזיק אותך.
"חסן, זה שהוא הלך עירום, לא ראיתי בזה הטרדה מינית. זו המשטרה שביקשה ממנו להתפשט. שם הבנתי את הסיטואציה. איתם החילול היה שכל אחד עשה מה שהוא רצה. אפשר היה להרים אותך, ופשוט לצאת איתך. גברים שלא מדברים את השפה שלי, עם נשקים, בסיטואציה שנכפית עלייך".
איך זה בא לידי ביטוי?
"בהתחלה המון אנשים שפגשו אותי, רצו לחבק אותי. חברים, מכרים וגם זרים שהכירו אותי דרך התקשורת. ואני בן אדם חם, אין לי בעיה שמחבקים אותי, ואני בעצמי אוהבת לחבק. אבל אז התחלתי לשים לב, בעיקר במסיבות, שזה מרתיע אותי. או שמאז האירוע אין לי עניין בגברים. כאילו איבדתי את המשיכה, את הרצון למגע. אחרי שנה התחלתי להבין שמשהו לא תקין, שמתי לב שזה הולך ומחמיר. שככל שאני יותר בלופ הזה, אני עוד יותר נרתעת, ועוד יותר מתבודדת. וזה לא יכול להיות שום דבר אחר חוץ מטראומה, כי לפני זה לא הייתי כזאת. הייתי בחורה מינית עם הרבה חברים ופרטנרים. והיום אני כאילו בסקאלה השנייה. נהייתי כמו זקנה. ברור לי שאני נראית טוב וחיונית, אבל משהו נפגע בי. היום אני מבינה שבפגיעה מינית לא חייבים לאנוס אותך".
שלושה שבועות אחרי 7 באוקטובר עזבה פורת את עבודתה. מאז היא בבית. מתפרנסת מביטוחים שונים שהיו לה טרום המלחמה וגם מקצבת נכות של הביטוח הלאומי לנפגעי הנובה, שאותה היא מנסה להעלות מ-30 אחוזי פגיעה ל-50. "חזרתי לעבודה שבוע אחרי. אנשים נורא התרגשו לפגוש אותי, ומצד שני, בגלל שהרגישו איתי בנוח, שאלו שאלות, ובעיקר נתנו לי עצות. 'תשמעי', אמרו לי, 'את לא יוצאת טוב בתקשורת. כי את מדברת טוב על המחבל שהציל אותך. תגידי שנאנסת, שהרביצו לך. לאחרים זה קרה, תגידי שגם לך'. או שהיו השאלות, 'למה לא אמרת למחבל להוציא גם את טל?' 'למה לא אמרת להוציא גם את הילדים?' איפה הרגישות שלכם? אני בעצמי חטפתי כדור בירך חמש דקות קודם לכן. אם הייתי יכולה הייתי מצילה את כולם".
בואי נפתח את זה אחת ולתמיד, למה לא אמרת?
"קודם כל, אני לא הבנתי. את הרגעים המכוננים שלי, הבנתי רק בדיעבד. ברגע האמת אני לא מבינה שחסן הולך להוציא אותי. אני לא הייתי יכולה לשנות שום דבר בסיטואציה. אפילו לא זכרתי את השיחות. היה לי בלקאאוט. רק אחרי ששמעתי אותן, הבנתי שעשיתי מעל ומעבר, יותר ממה שיכולתי לעשות. בגלל זה אין לי את אשמת הניצול שיש אולי להרבה, כי אני פעלתי ואני דיברתי, ואני ביקשתי מהמחבלים לשחרר את הידיים של טל, ואני מבקשת, וגם זה מוקלט, 'תנו בבקשה מים לטל גם', ואחד המחבלים נתן לו לשתות".
חודש אחרי 7 באוקטובר, אולי כדי לפרוק את הדברים ולהקל מעט על נפשה, החלה פורת להעביר הרצאות. במקביל היא גם כותבת ספר, שעוסק לדבריה "בשיח שלי עם אלוהים, שהיא בעיניי אישה. 7 באוקטובר היה הפיק של האמונה שלי. תמיד ידעתי שאני וואו, שיש לי ביטחון ושאני אדם אמיץ, אבל החיים מעולם לא העמידו את זה למבחן. בסך הכל היו לי חיים נורמליים. וכשהגיע רגע האמת, אפילו אני הופתעתי מעצמי. בעתיד, אני רוצה גם לעשות סטנד-אפ".
סטנד-אפ?
"כמו בספר שלי, אני לא אדבר רק על 7 באוקטובר. יש לי מלא דברים לצחוק עליהם. אבל גם בתוך הסיטואציה היו המון דברים מצחיקים".
חסן: "אני כרגע בבארי, יש איתי 50 אנשים בני ערובה. אני רוצה לצאת יחד עם ה-50 לעזה. תקשיב להנחיות שלי עכשיו ותניח לעצמך, כדי שאני לא אתחיל לרצוח אותם". תסבירי לי, איפה המצחיק?
"קודם כל, השיח שלי עם חסן. היו הרבה צחוקים בינינו. תחשבי: יש טיימליין. הוא פוגש אותי בשלוש, בשלוש וחצי הוא מאוהב, אש עליי. מתחיל לדבר אליי בכבוד, בהתחלה זה היה בצעקות, וזה מרתיע. וכשהוא מתחיל לחבב אותי, אנחנו עושים את השיחה למשטרה, אני מדברת והוא מחייך אליי תוך כדי, ואז הוא צועק. עכשיו, אני לא יודעת מה הוא אומר, כי אני לא מבינה ערבית. היום אני יודעת, אבל אז, כשהוא אומר 'אני ארצח את כולם, אני אהרוג את יסמין', אני לא מבינה את זה. ואז הוא מנתק את השיחה, ואנחנו כאילו מעבירים בינינו מבטים, כמו של שני חברים שעושים קונדס. בסטנד-אפ אני צוחקת בעצם על עצמי, כמה אני תמימה שאני מתחילה ליצור איזשהם יחסים עם החוטפים שלי, ובתוך כל הקלחת הזאת, אנחנו גם כאילו צוחקים על הסיטואציה".
בבית של פורת, הנובה נוכח. על השולחן נר נשמה עם פניו של כץ. על לוח השעם במטבח תמונה של החטוף גיא גלבוע דלאל, שהביאה לה אמא של קשת קסרוטי שנרצח. מהחטופים שעדיין בעזה פורת מכירה ("בפנים"), את אלקנה בוחבוט. מהמשוחררים, את אלי-ה כהן. את רומי גונן ששוחררה אף היא, זוכרת פורת כתינוקת, שאמא שלה, מירב, הייתה מביאה למקום עבודתן המשותף, מפעל ישקר בתפן.
"בהתחלה יצאתי באופוריה", היא מספרת. "ניצלתי מהגרוע מכל. אבל אז הודיעו לי על טל. במשך חודשיים, כל יום גיליתי על עוד חבר, אם לא שלושה-ארבעה ביום, שנרצחו בנובה. אני בקהילה המון שנים, מכירה אלפים. הגעתי למסיבה שאני מכירה בה 300 אנשים לפחות. באותו היום אמרתי ערב טוב להוא, חג שמח להיא. יש לי 40 כאלו שאמרו לי שלום, שדיברנו, התחבקנו ונודע לי, בין אם שבוע אחרי או חודשיים, שהם לא בחיים יותר. זה משהו שקשה לעכל".
ואיך את מתגברת?
"בזכות הילדים שלי. בהתחלה ראיתי שהם נרתעים ממני, כי הייתי עצבנית, כועסת. ראיתי שהם הולכים איתי על ביצים, ואני לא רוצה להיות אמא כזאת. שם אמרתי לעצמי: 'אלוהים נתנה לך את המתנה הכי גדולה, השאירה אותך בחיים. אז תהיי אמא'. בעזרת כדורים וקנאביס רפואי התחלתי לקום. עדיין, יש ימים שיש לי לופים. שאני לא מצליחה להירגע מהעצבים. נהייתי אדם שבוכה בכי זלעפות. בכי קשה לצפייה. היום אני כבר יודעת לנהל את זה יותר טוב. לפעמים אני יכולה לבכות מהמזל שהיה לי, בגלל שראיתי כמה לאחרים לא היה מזל".
איפה זה עדיין פוגש אותך, שנתיים אחרי?
"היום אני פחות כיפית. יש לי טריגרים. אני זוכרת איזה יום שעצרו את התנועה, ונוצר פקק. אז בהתחלה אני בסדר, שומעת מוזיקה, מעשנת סיגריה, ואז יצאתי החוצה, ובלי שליטה מתחילה לשאול אנשים למה עוצרים. בן אדם רגיל לא חושב שאולי יגיעו מחבלים ויירו בו בפקק. ואז אני רואה שם איזה טנדר לבן, תקשיבי, התחלתי להיכנס לפאניקה שהמחבלים באים. בסוף זה כולה היה עבודות בכביש. כשאני במסיבה, איך שמתחילה הזריחה, ואני מבינה ששש וחצי, אני תמיד עוצרת רגע, אומרת למי שלידי: 'זהו, השתנו לנו החיים'. ככל שמתקדם היום לקראת צהריים, אני נהיית עצבנית, כי מבחינתי אני בסכנה הכי גדולה שלי. כשמגיעה השעה שתיים בצהריים, אני יכולה להתחיל לבכות, כי זה הרגע שהמחבלים פורצים לממ"ד של הדס. ובחמש, כשקצת יורד החושך, אני מרגישה הקלה מאוד גדולה, כי זו השעה שניצלתי, אבל אז אני נהיית עצובה, כי זו השעה שטל מת. וכל שבוע או שבועיים, אני עוברת את זה מחדש.
"אני מאוד בודדה, מבחירה. כבר לא יכולה לשבת בשיחות של 'מה את אומרת על המטבח החדש שלי?' אנשים נראים לי מטומטמים. לא בגלל שהם כאלה, אלא בגלל שאת מי זה מעניין. החברים שלי רוצים שאחזור להיות מי שהייתי, אבל אין לי סבלנות. לא מזמן העלו סרטונים ישנים, שבהם אני שרה ורוקדת. ואני לא מזהה את עצמי. טכנית אני נראית אותו דבר, אבל יש בי כל כך הרבה רגשות שליליים, שצריך להתגבר עליהם, כדי לחזור להיות יסמין של פעם. המסיבות היו החיים שלי, היום אני לא נהנית. אני שם מתוך אינרציה, במקום לשבת להירקב לבד בבית. הרבה פעמים שואלים אותי: 'מה החלום שלך?' ואין לי. החלום היחיד שלי הוא שתחזור לי שמחת החיים".
לדעתך יום אחד תוכלי לחזור להיות סתם "יסמין פורת", לא "יסמין פורת מבארי"?
"ניצול שואה, תשאלי אותו: 'יום אחד לא תהיה ניצול שואה?' הייתי באירוע משנה חיים. כמו צלקת מאוד גדולה שאי-אפשר להסיר".
מדובר צה”ל נמסר: “צה”ל משתתף בצער המשפחות השכולות. התחקיר המבצעי בנושא אירוע בני הערובה בביתה של פסי כהן ז”ל סוכם והוצג לקהילת בארי, למשפחות השכולות ולציבור. צוות התחקיר קבע, כי נדרש להמשיך בתחקור ובבדיקת הממצאים של נסיבות המוות של כלל בני הערובה, בתום תהליך השלמת התחקיר, פרטיו יוצגו בצורה מפורטת ושקופה לקהילה, למשפחות ולאחר מכן לציבור”.
ממשטרת ישראל נמסר: “בנוגע לבקשת הקלטות ותמלולים מהאירוע, מדובר בחומרי חקירה ולכן לא ניתן להוציאם ולפרסמם. נדגיש כי לאחר פנייתה של נשוא פנייתכם, היא הוזמנה למשרדי להב והושמעו לה ההקלטות. בנוגע לגורם של צוות מו”מ, כפי שציינתם בפנייתכם, הוא אינו איש משטרה ולכן למענה לפנייתכם יש לפנות לגורמים הרלוונטיים”.
פורסם לראשונה: 00:00, 03.10.25
