אלינועם וויסמן, נועם שיינס ויעל כוטל רגילים להיות "אחים של" בתיכון דרכא בבית ירח שבעמק הירדן, שם הם לומדים, בעקבות השכול שהכה בפתח דלתם.
האחים השכולים מדברים
(צילום: אביהו שפירא)
"כשהגעתי לבית ירח הרבה מאוד מורות התבלבלו ביני לבין אייל, ואנחנו בכלל לא דומים במראה", שיתף נועם. "לאייל הייתה נוכחות בבית הספר - צ'רמר, כובש לבבות. הוא גם היה בנבחרת הכדורגל, ילד בולט שאי-אפשר לפספס, וגם מופנם, עדין, לפעמים עם פרצוף נבוך, צנוע". אלינועם מאוד מזדהה עם תחושותיו של נועם. "אביאל היה תלמיד מצטיין, אחד האנשים הכי חכמים שהכרתי, עשה הכל חמש יחידות לימוד ואפילו עשה חוגים נוספים", שיתפה. עבור יעל, גדי היה הרוח החיה בבית הספר. לדבריה, "הוא תמיד היה עושה שטויות בבית הספר, אבל אף פעם לא נענש. אחי היה הילד שאי-אפשר לכעוס עליו".
למרות קווי הדימיון הרבים ביניהם, יעל, נועם ואלינועם, או כמו שהם קוראים לקבוצת הוואטסאפ שלהם "אחים של", הם לא היו בקשר קרוב לאורך שלוש השנים שבהן למדו יחד בתיכון, מכיתה ט' עד י"א. רק לפני חודש הם נהיו בלתי-ניתנים להפרדה, כשהשכול נקש על דלת הכיתה שלהם בפעם השלישית.
4 צפייה בגלריה
"חיבור חזק, שמתהווה בעוצמתו". מימין: אלינועם וויסמן, נועם שיינס ויעל כוטל
(צילום: אביהו שפירא)
"אני מרגישה קרובה לאלינועם ונועם כי בעצם הם מבינים אותי יותר מכל אחד אחר, הפכנו לסוג של קבוצת תמיכה האחד לשני", סיפרה יעל, שאיבדה את אחיה, סמל גדי כוטל, לפני חודש במתקפת גרילה של חמאס בפאתי העיר עזה. נועם שכלה את אחיה הבכור, סמל אייל שיינס, ב-27 ביוני 2024, כשנפל בקרב בדרום רצועת עזה. כעבור חצי שנה מהטרגדיה הראשונה שפקדה את בית ירח, ב-13 בינואר 2025 נפל אחיה של אלינועם, סמ"ר אביאל וויסמן, בקרב בצפון הרצועה, כשבפיצוץ מטען נהרג לצד ארבעה לוחמים. "אביאל ואייל התגייסו באותו היום לחטיבת הנח"ל", סיפרה אלינועם.
"הרבה זמן חיפשתי סביבה קרובה, חיפשתי חיבורים, ולא מצאתי. עטפו אותי, אבל לא באמת הבינו אותי", שיתף נועם. "חיפשתי אנשים שיזדהו איתי ואנשים שאוכל להיפתח מולם. לשמחתי לא היו כאלה, ואז קורה האסון של וויסמן ואני מבין שאלינועם חווה משהו משותף איתי, ודבר ראשון שלחתי לה הודעה, אף על פי שלא היינו בקשר קרוב". אלינועם זוכרת את אותה הודעה. "לא עניתי לו משהו מיוחד, לא חשבתי שיש סיכוי שמישהו יבין אותי בבית הספר. זו הייתה שנה מאוד עמוסה ומציפה ולא הספקנו לדבר ממש", נזכרה.
נקודת המפנה הייתה המסע לפולין, שאליו יצאו שלושתם. "רק אחרי שגדי נהרג ויעל הצטרפה למעגל שלנו בעצם נוצרה הקבוצה", אמר נועם. "עד אז היינו רק שניים שחווים את אותו הדבר. בפולין היינו שלושתנו 24/7 יחד, ושם נוצרה בעצם הקבוצה שלנו". תמי ליס, רכזת השכבה של שלושתם, נזכרת ברגע שהבחינה בחברות האמיצה נרקמת. "ביום השלישי למסע יעל הדליקה נר זיכרון וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה ממש בוכה בזמן המסע", שיתפה. "ואז נועם הגיע אליה ושאל אם הוא יכול לשבת לידה והם פתחו בשיחה שבין אחות שכולה לאח שכול, ומאותו הרגע הוא לא עזב אותה וכל הזמן שאל אותה שאלות".
ההצטרפות של יעל למשלחת הייתה בסימן שאלה מבחינתה של ליס, שדאגה לאחות השכולה הטרייה. "כשהגעתי לנחם את יעל בביתה באפיקים יום לפני ההלוויה, היא ואמה ביקשו שיעל תצא למסע. מבחינתן לא הייתה דילמה", נזכרה ליס. "רצינו לוודא שאנחנו עושים את זה הכי נכון". עבור יעל, היציאה למסע לפולין הייתה מובנת מאליה. "ארבע שעות אחרי ההלוויה הייתי עם כל השנתון בדרך לנתב"ג", שיחזרה. "את השבעה על אחי היקר ז"ל ציינתי במסע בפולין עם כל חבריי לשנתון. רבע שעה אחרי שהודיעו לנו על האסון, כבר הודעתי לאמא שאני יוצאת לפולין. חשבתי שזה הדבר הנכון לעשות, חשבתי שלכבד את זכרם של ששת המיליונים שנרצחו בשואה זו זכות בפני עצמה - וזה בדיוק מה שגדי היה רוצה שאעשה".
בדיעבד, יעל בטוחה שהיציאה למשלחת לפולין הייתה הצעד הנכון מבחינתה. "בתכלס כל המשלחת ביחד, ואם לא בא לך להיות עם כולם אז את עולה על נתיב הבריחה", אמרה. "המון פעמים באתי אל אלינועם ונועם עם שאלות שידעתי שאני לא יכולה לזרוק על החברים שלי". נועם תיארה חוויה מאוד דומה: "הרבה פעמים יעל בכלל לא באה אלינו, אבל אני הרגשתי שהיא צריכה אותנו וניגשתי אליה. החיבור בינינו הוא סופר-חזק ומתהווה בעוצמתו". נועם סיכם את המסע במשפט קצר: "הזמן בשכול הוא לא פקטור. אין הבדל בתחושות שלנו. החוזק והעוצמה של יעל, שהביאו אותה להצטרף אלינו למסע לפולין, נתנו לי השראה וכוח".
קבוצת הוואטסאפ שלהם, שנפתחה זמן קצר אחרי שהתחילה שנת הלימודים האחרונה שלהם בתיכון דרכא, מעוטרת בסמיילים מכל מיני סוגים. "רצינו לשדר אופטימיות", סיפרו. "שום דבר לא יכול לרפא את הגעגוע העמוק שלנו, אבל זה נחמד וזה עוזר שיש מישהו איתך, מישהו שמבין אותך", שיתפה יעל. "אני רואה את אחי, שמבוגר ממני, ואין לו מישהו לידו שמבין אותו או את מה שהוא חווה - ואני אסירת תודה שלי יש את זה".
החיבור בין שלושת תלמידי י"ב סביב השכול חיבר גם בין ההורים שלהם. "למרות כל הצער, אני מברכת על החיבור של שלושתם. זה לא חיבור רק שלהם, אלא גם חיבור של האמהות, וזה מחזק אותנו שיש את הקשר הזה. אנחנו יכולים ליצור מעגל נוסף של שיח, הידברות ושותפות", סיפרה מירב שיינס, אימם של אייל ונועם. "אני חושבת שזה עוזר שאנחנו גרות באותו אזור. אתה לא בוחר להיות חלק ממשפחת שכול, וייתכן שהיינו הופכות לחברות גם בלי זה. אבל הצער גרם לנו להתאחד יחד ואנחנו שמחות שהילדים שלנו יודעים להישען האחד על השנייה".
