גדי (שם בדוי) שירת בתחילת שנות האלפיים כלוחם בחטיבה יוקרתית, ומאז הוא כבר יותר מ-20 שנה משרת במילואים. למלחמה הנוכחית גויס בצו 8 בבוקר 7 באוקטובר, ומאז שירת מעל 400 ימים בכל הגזרות – בעזה, בלבנון ובסוריה. הוא נתקל במחבלים, ספג אש, חילץ חברים פצועים וחברים נוספים נפלו בקרבות.
ביום-יום גדי בעל מקצוע חופשי, חובש כיפה סרוגה, גר ביישוב קהילתי מעורב דתי-חילוני. הוא כבר עבר את גיל 40 וקיבל פטור משירות מילואים, אבל עדיין מתנדב.
באחד מסבבי החופשה הקצרים שלו בבית מצא את עצמו עומד בלוויה של אחד מהלוחמים בגדוד ולא מצליח לעצור את הדמעות. בסוף הלוויה הוא חזר הביתה ובמשך כל החופשה הסתיר מהילדים שחבר שלו נהרג.
זה סיפורו של גדי, המילואימניק הישראלי המצוי, בגוף ראשון:
"זהו, החיים שלי התפרקו. כלפי חוץ זה נראה שהכל בסדר, חזרתי מעוד סבב ואין צו באופק. ברחובות היישוב, בבית הכנסת ובאירועים משפחתיים כולם טופחים לי על השכם. איזה גיבור, חזרת מהמלחמה. בגיל שלך אתה עדיין לוחם? כל הכבוד לך. ה'כל הכבוד' זה הדבר הכי מעצבן.
לומר את המילים האלה לא עולה כסף, אז למה לא לפרגן. אבל המלחמה עולה, עולה ביוקר. הדבר היחיד שבא לי זה לצעוק: תדעו שכל מי שחזר מהמלחמה הזאת, גם אנשים כמוני, לכאורה מוצלחים ומבוססים בחיים, חזר חצי בן אדם. כמעט לא נשאר לי בחיים משהו שמצליח לעמוד בעומס. לא האישה ולא הילדים, לא המשפחה, לא העבודה ולא החברים. כלום ושום דבר. הכל נראה יפה כלפי חוץ, אבל בפנים הכל מרוסק".
את שתי הפסקאות האלה כתבתי לעצמי לפני חודשיים וחצי בערך, בתחילת אוגוסט, מיד אחרי הסבב האחרון. 400 ימי מילואים בסך הכל. מאז המצב קצת השתפר, ברוך השם. זה מרגיש פחות קיצוני ממה שזה הרגיש אז. תודה לאל, תודה לאשתי, תודה לטיפול הזוגי והקבוצתי, ועדיין, המצב רחוק מאוד מלהיות בסדר.
כלפי חוץ זה עשוי להיראות כאילו הכל בסדר. משפחה דתית, ילדים במוסדות טובים, עושה ספורט, בית יפה ביישוב נחשב, ואפילו נראה לי שיש כאלה שחושבים שאני משהו. אני לא פוסל את האפשרות שלא מעט אנשים סביבי מגדירים אותי כמצליחן, אבל מבפנים אני מרגיש שהכל ריק. החיים התפוצצו לי בפנים, פיצוץ יותר חזק מהמטען שעלינו עליו בעזה. הרעש רק בתוך הבית, לא עובר את הקירות.
יש מישהו במדינה הזאת שחשב שאפשר לקחת אבא לילדים נפלאים ובעל לאישה נפלאה, לשלוח אותו ל-400 יום במלחמה ואז להחזיר אותו יום אחד הביתה, ובום, הכל יחזור להיות מה שהיה? אולי נפנק בגרוש וחצי לטיפול זוגי וזה יסגור את הפינה? למי בכלל יש כוח להרים את עצמו לטיפול זוגי כשאתה זר בבית של עצמך? החיים של המשפחה המשיכו ואני לא הייתי שם. לא הייתי בחגים, לא באירועים משפחתיים, לא בערבי שבת אחרי האוכל כשיושבים לשחק עם הילדים. גם כשהייתי, פיזית אתה שם אבל הראש בעזה או בלבנון.
חזרתי רגיל כביכול, כמו כולם, אבל כולם חזרו לחיים אחרים. אין דבר כזה, ביום ראשון לצעוד בסמטאות לבנון וביום שלישי לקחת את הילדה מהגן, והכל בסדר. בן אדם הוא מכשיר שלא יכול להכיל את הפערים האלה. למאות ימי מילואים בחזית יש מחיר כבד שכולם משלמים אותו. חייתי עכשיו כמעט שנתיים בין מאות מילואימניקים, אני לא מכיר אף אחד שיכול לספר סיפור אחר.
2 צפייה בגלריה
"אין דבר כזה, בראשון לצעוד בלבנון, בשלישי לקחת את הילדה מהגן והכל בסדר"
(צילום: דובר צה"ל)
אני בבית עכשיו. אני האבא בבית הזה, אבל גם נטל. כולם התרגלו לחיות בלעדיך, ופתאום באת – אז לפחות אל תפריע. מי אתה חושב שאתה, מתנהג כאילו אתה אבא פה? מאיפה צצת? אתה בן זוג של שיחות טלפון חפוזות, אז איך אתה מסתובב לי כאן כאילו אתה בעל הבית?
ברדיו מדברים בינתיים על שוויון בנטל. איזה שוויון בנטל? זה שוויון בטרלול של החיים שלנו. זה שוויון בלקחת משפחה יפה ולקמט אותה. אין לי מילה אחרת לתאר את המצב. המילואים האלה קימטו אותנו. אני מעריך שכל החברים שלי היו חותמים על המילים האלה. כן, כן, הלוחמים היפים שחוזרים הביתה עם נשק מדוגם, כוונות מקצועיות וסיפורי עזה ולבנון. באזרחות אנחנו ג'ובניקים של החיים, כמה בן אדם יכול להיות גיבור? כמה?
יש בי זעם כזה שרק יכולות שרכשתי בהרבה מאוד שנים כלוחם מאפשרות לי לבלום אותו. זעם על המדינה, שמאפשרת למצב הזה לקרות כל כך הרבה זמן ולא סיימה להפוך את עזה לערימת עפר כבר לפני שנה. מי כמוני יודע שזה היה אפשרי מזמן. זעם על הממשלה שלי, כן, הממשלה שלי, והנציגים בכנסת שהצבעתי להם – שחושבים שהגרלה על דירות או כמה נקודות זכות יכולים לתקן חיים שהתרסקו, להחזיר לילדים את האבא שהיה להם פעם. איזה שובר ליום כיף בשפיים יכול לחבר משפחה מרוסקת? מי בכלל רוצה לטבול את הגוף שלו בבריכה, כשמה שהוא צריך זה את החיים שלו בחזרה? חיים שבערך חצי מהזמן אני מרגיש שאין שום סיכוי להחזיר אותם למסלול.
"איזה גיבור אתה, אחי", אומרים לי ביישוב ובעבודה, "וואלה, מעריך מאוד את התרומה שלך". אני 20 שנה במילואים, אבל פתאום אנשים גילו שיש מילואימניקים. מבחינתי, שייקחו את ההערכה הזאת ויחזירו לי את הזוגיות היפה שהייתה לי פעם, לפני שהאישה המדהימה שלי התייאשה. הרי עוד שנייה יקראו לי שוב, אז למה להתחיל לנסות לשקם את הזוגיות?
אתם מבינים את זה בכלל? מה עובר על אישה ואמא לילדים שבן הזוג שלה, זה שמבשל אוכל טעים ועושה כביסות ומסדר ומתקן והוא גם אבא שמעורב מאוד בחיי הילדים, פתאום נעלם למאות ימים? ולא סתם נעלם, היא יודעת שהוא במלחמה והיא דואגת ומפחדת. כל דפיקה בדלת היא סיוט בשבילה, כל שיחה ממספר לא מזוהה מורידה לה כמה שעות מהחיים. נראה לכם שהתמונות עם הווסט והנשק והזיפים עושות עליה רושם? היא רוצה בעל, לא פוסטר של גיבור.
והכביסה נערמת, ואין מי שיעשה קניות. הרי אף אחד במדינה הזאת לא חשב עליה. אף אחד לא נתן לה למשל יום חופש בשבוע כדי שתספיק לפחות לצמצם את עבודות הבית שהגיבור שלכם נוהג לעשות בדרך כלל. נתנו לה שובר לקילו גולדה והמח"ט שלח לה מכתב הערכה. זה מספיק. כי פראיירים הרי לא מתים, הם רק מתרסקים בשקט.
עכשיו חזרתי, אני יושב במשרד ואנשים מכניסים ראש פנימה מהמסדרון, מסתכלים עליי, המנהל הגיבור שחזר לעבודה אחרי עוד סבב. איזה גבר, אה? נלחם בעזה, כבש את לבנון, שתה קפה בסוריה. איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש שיושב במשרד של הבוס.
הם חושבים שאני כותב מסמך חשוב, איזו תוכנית עבודה, אבל אני שופך את הלב המרוסק שלי לתוך קובץ וורד שבחיים לא אשמור פה במחשב, אלא אשלח לעצמי בווטסאפ. שאף אחד במשרד לעולם לא יידע שהישראלי היפה הזה, הגיבור, מלח הארץ, הוא בעצם חצי בן אדם. כרגע אני מרגיש שלא נשאר לי כלום בחיים חוץ מכמה תמונות של המלחמה. יש לי אישה וארבעה ילדים, כולם מדהימים, היה להם פעם את בן הזוג והאבא הכי טוב בשבילם בכל העולם. כרגע אשתי, שאי-אפשר שלא להבין אותה, כבר אין לה כוחות להילחם על כלום. היא רוצה את החיים שלה בחזרה וזה הכל. היא רוצה שיבוא איזה קוסם ויתקן לה את המשפחה.
אבא שלי נפצע קשה באחת המלחמות, כל החיים גדלתי על סיפורים מהמלחמה. בחיים לא חשבתי שאהיה בדיוק אותו אבא. אצל אבא שלי הייתה פציעה פיזית קשה, אצלו זה ברור, ניכר ונמצא שם כל הזמן. רק עכשיו אני מבין שיש לו גם פוסט-טראומה חריפה. רק עכשיו אני מבין שגדלתי עם אבא פוסט-טראומטי. אני לא חושב שיש לי פוסט-טראומה, אבל אני כן בטוח שאי-אפשר לצאת מהדבר הזה, מחוויית המלחמה, אותו בן אדם שהיית.
אני עכשיו כבר חודשיים בבית, יש כביכול הפסקת אש. עכשיו אני כבר מרגיש שאפשר לנהל את זה, אפשר לנסות לחיות בצורה יותר טובה – עם האישה, עם הילדים, עם חיי המשפחה. אבל זאת התמודדות שבינתיים לא נראה שקרובה להסתיים.
אני הולך לטיפול קבוצתי מטעם הצבא. אתה רואה שהמאפיינים של כל האבות כמעט זהים. יש שני מאפיינים מרכזיים: אחד, זה שאתה בן אדם מאוד כועס ועצבני, זועם אפילו. השני, שבמובן מסוים אתה לא מצליח להיכנס בחזרה לחיים הרגילים. הכל נראה לך טיפשי, קטן ותפל.
עם הזמן בקבוצה הטיפולית גיליתי משהו מעניין. כולם חוו את "חוויית המלחמה", זה לא קשור לאנשים שהיו איתך באותה חטיבה או באותה גזרה. יש איתי בטיפול אנשים שב-7 באוקטובר אספו גופות, בזמן שאני הוקפצתי לצפון. יש איתנו אנשי לוגיסטיקה ששירתו ביחידות קרביות וחוו את המלחמה באקסטרים. זאת "חוויית המלחמה". זה לא בהכרח קשור להיתקלויות עם מחבלים, שלא היה חסר, או לסכנת חיים – אלא לחוויית המלחמה שעוטפת אותך מארבע רוחות השמיים ונמשכת כמעט שנתיים ברצף.
אני בוגר של כל המלחמות והמבצעים, מחומת מגן ועד היום. מה שקורה פה עכשיו לא דומה לשום דבר שחווינו קודם. בלבנון השנייה לא היינו אפילו חודש וחצי, עכשיו אני כבר על 400.
בחיים החברתיים שלי קורה דבר מאוד משונה, אבל אני רואה שזה קורה לכולם בקבוצה: לאט-לאט אתה משנה את הסביבה שלך. בזמן האחרון יש יותר ויותר אנשים שאני לא מדבר איתם. לא רבתי עם מישהו, אבל קשה לי לדבר עם מי שלא חווה את "חוויית המלחמה". מי שלא היה שם, הוא בן אדם אחר. בבית הכנסת כמעט כל החברים הטובים שלי היום זה אנשים שהיו במלחמה. זה כאילו יש לך סוד שאתה חולק עם חלק מהאנשים, ויש אחד שמכיר ואחרים לא. משהו בחוויית ה-360 מעלות שאתה בתוכה כמעט שנה וחצי, בכאבים בגב מהקרמי, בריחות של הגוף, בחום של עזה ובקור של לבנון. מי שלא היה שם ברגעים של פחד מוות, קשה לי לתקשר איתו.
אבא שלי, כל החיים שלו, אם הוא פגש מישהו שהיה איתו במלחמה הוא לא היה עוזב אותו. פתאום אני מרגיש את זה גם על עצמי. יש חיבור כזה, שאי-אפשר להסביר אותו. כל דבר עכשיו בחיים שלי זה דרך המילואים. אני מחפש להחליף אוטו? כותב בקבוצה של הגדוד. אנשים מחפשים ומוצאים עבודות, דירות, קונים דברים – הכל רק עם המילואים.
אחד הדברים שהכי מעצבנים אותי זה חברים שלי שהם לוחמים ולא באו למלחמה. חלק מעל גיל 40, חלק מתחת ונפלטו במהלך השנים מיחידות מילואים, ולא באו. הם יושבים בבית וזה מטריף לי את הדעת. יש לך גב, ידיים ואתה יודע לתפעל נשק? תודה, בוא לשתף פעולה בקרב. מה זה משנה אם אתה בן 41 או אם אתה בן 32 ויש לך ילד אוטיסט? גם כאלה יש לנו בגדוד, אנשים עם שני ילדים עם צרכים מיוחדים. אתם מכירים מישהו שאין לו תירוץ טוב למה לא לבוא למלחמה?
יש חבר של חברים שלי, לוחם במילואים, שיש לו מקצוע צבאי חשוב מאוד. ביקשתי שיעבור אלינו כי חסרים לנו אנשים עם ההכשרה הזאת. הוא אמר "סבבה", תעביר את הפרטים. בסוף הוא מתקשר אליי ואומר "לא, זה קשה לי. אשתי, הילדים, סבתא שלי". מאז אני בקושי אומר לו שלום.
כן, אני יודע שאני עצבני וזה מאוד מכביד עליי, שאני שופט אנשים וחושב על זה, אבל זה חלק מתופעות הלוואי. זה לא כיף לי, אבל לפחות אני יודע שהכעס הזה, זה משהו שכולם חווים. לפחות כל האנשים שאני מדבר איתם.
בדיעבד, הסיפור של הבית הוא הכי דרמטי בכל האירוע של המלחמה. רוב הזמן אתה חושב שלא תצליח לצמצם את הפער שנפתח. הבית חווה חוויית מלחמה. אשתי מאוד שונה מהשכנה בבית ליד, שבעלה לא היה במילואים. בעזה יש עוד קצת קליטה, אז אתה זמין לא מעט. בלבנון אתה עובר גדר ואתה בלי טלפון. בשנה שעברה אשתי ישבה בבית ביום כיפור, בסוכות, בשמחת תורה – ולא היה לה מושג מה קורה איתי.
היא חיה שבועות על שבועות של זמן, כשמבחינתה בכל שנייה ביום או בלילה יכולים להודיע לה שנהרגתי. אפילו אני לא מצליח להבין את החוויה הזאת עד הסוף. מדי פעם שולחים בקבוצה של הנשים הודעה "הכל בסדר" או יותר גרוע, "שלושה פצועים", ואז היא נכנסת לסרט. אם מודיעים בווטסאפ על פצועים, אולי עוד לא הגיעו למשפחות להודיע על ההרוגים? היא יושבת בבית וזה פשוט פיצוצים בתוך הראש בלי הפסקה.
זה שהיא, ועשרות אלפי נשים של לוחמים, נתנו לנו ללכת לארבעה וחמישה סבבים של מלחמה, זה האירוע הכי פסיכי של המלחמה. אמרתי לאשתי כמה פעמים "וואלה, אם זה היה הפוך, לא הייתי נותן לך ללכת. אין מצב". אתה היית נותן לאשתך להשאיר אותך לבד עם כל המטלות של החיים בזמן שאתה נמצא בסכנת חיים ברורה כל הזמן? היא והילדים הגדולים, שכבר מבינים, משתגעים מדאגה. אתה גם לא זמין כדי להרגיע אותם פה ושם. אתה מנסה לחרטט "אני בתפקיד מאחורה", "בדיוק במשימות לוגיסטיקה", אבל היא לא מפגרת.
זה שהילדים הגדולים שלי כבר מבינים את המצב זה חיסרון ויתרון. חיסרון, כי הם מבינים איפה אתה ומה אתה עושה. אתה לא יכול לחרטט והם חיים בפחד כל הזמן, כאב בטן שהולך איתם כבר שנתיים. היתרון הוא שאתה נותן דוגמה אישית שאין משהו אחר שאתה יכול לעשות ויהיה יותר דוגמה אישית מזה. אני גם חוויתי את זה כבן של אבא שלי, ועכשיו אני חווה את זה כאבא.
לבוא הביתה לכמה ימים באמצע סבב זה הדבר הכי גרוע שיכול להיות, זה משגע את הבית, מערבב אותו. ילדים צריכים שגרה, אבל פתאום אבא בא לשלושה ימים. הם לא ראו אותי כבר שבועיים וחצי, אז הם רוצים להיות איתי ולא הולכים לגן ולבית הספר. זה הופך אותם. כשהם חוזרים לשגרה זה שוב כמה ימים שהכל הפוך, עד הפעם הבאה שאתה בא, ושוב הופך להם את השגרה.
בזמן הזה, שאתה בבית, אתה צריך להיות גם אבא. אבל אתה לא זוכר מה זה להיות אבא. אתה מתחיל לומר להם 'תעשו ככה ותעשו ככה', 'למה עשיתם את זה', והם לא מבינים מי אתה ומה אתה רוצה. היה רגע אחד שחטפתי כאפה של החיים. דיברתי עם הבן שלי בטלפון והוא שאל "אבא, מתי אתה בא אלינו?" זה יצא לו טבעי, כאילו אני לא גר איתם. דווקא בקטע הזה, אחרי כמה שבועות בחזרה בבית, יש הקלה במובן מסוים. הם כבר התרגלו שאני גר איתם.
ב-7 באוקטובר הטלפון שלי צילצל על הבוקר. אני שומר שבת, אז לא עניתי. האמת שעבר לי בראש שזה מילואים, אבל אני רגיל שזה שיחות ממספר חסום או עם קידומת 04, כי אנחנו חטיבה בפיקוד הצפון. הטלפון הזה היה מ-02, אז לא עניתי. אצלנו לא היו אזעקות ובאותו בוקר לקחתי את הזמן עם הילדים והגענו קצת מאוחר לבית הכנסת, ומצאנו אותו כמעט ריק. אנשים אמרו "מלחמה", חזרתי מהר עם הילדים וראיתי שכל הקבוצות של הגדוד כבר פעילות, כל הדתיים כבר על הווטסאפ.
הבוקר הזה יהיה הפעם הראשונה שאני חווה משהו בצורה מאוד שונה מהמשפחה שלי, וזה יחזור על עצמו במשך כל הזמן הזה. רק אחרי כמה חודשים ניסיתי לדמיין מה עובר על ילדים שהולכים עם אבא שלהם בכיף לבית כנסת בבוקר של חג, ופתאום חוזרים הביתה בריצה כי יש מלחמה. לא הבנתי את גודל האירוע שעבר עליהם. לימים דיברתי על זה עם אשתי והילדים והבנתי בדיעבד שזה רגע מאוד דרמטי בסיפור המלחמה שלהם.
אני הייתי די "קול" בבוקר, "מה קרה? אפשר לחשוב, יאללה מילואים". הילדים בכו ואמרתי להם שיחזרו לבית הכנסת, "חבל שתפסידו את שמחת תורה". ארזתי תיק לחמישה ימים – חמישה זוגות תחתונים, חמישה זוגות גרביים. אמרתי לאשתי "האירוע בדרום, אנחנו חטיבה צפונית, מה כבר יכול להיות? נשמור קצת על גבול הצפון וזהו, שבת הבאה אני בבית". והנה, אחרי 400 יום אני מנסה לחזור לחיים שלי.
בדרך לבסיס הדלקתי רשת ב' ושמעתי אישה אומרת לשדרן "הם פה בדלת". הייתי בטוח שזאת תוכנית בשידור חוזר ולא יכולתי לשמוע, אז החלפתי למוזיקה. רק אחרי כמה ימים התחלנו להבין את סדר הגודל של האירוע. זאת החוויה העיקרית שלי מ-7 באוקטובר, שלא הבנתי כלום. לא את מה שקורה בבית שלי ולא את מה שקורה במדינה. נראה לי שככה זה היה אצל רוב עם ישראל. יש אצלנו בגדוד אנשים מנתיבות, שדרות וקיבוצי העוטף. גם הם לא הבינו את האירוע וקפצו צפונה, השאירו אישה וילדים בבית באזור מלא מחבלים.
הגעתי לימ"ח (יחידת מחסני החירום - ע"א), וזה נראה כמו הסרטים של מלחמת יום כיפור. אני עליתי על מדים לפני שיצאתי לאוטו, אבל חלק מהדתיים עדיין עם חולצות לבנות. בתוך כמה שעות אנחנו על הגבול, ומתחילים חתול ועכבר עם חיזבאללה. אילתרנו לעצמנו מחסות בבתים ביישובים שעל הגדר וחיכינו לפלישה של חיזבאללה.
כל הפוקוס בימים האלה היה על הדרום, אבל היו אצלנו חדירות – מחלקת מחבלים שלמה פשטה לגזרה שלנו. בימים הראשונים חיזבאללה נתן בראש, וחלק מהדברים חדשים לך. רחפן, למשל, זה משהו שלא הכרנו קודם. אמצע הלילה, בקושי שומעים משהו, ומישהו מתחיל לצעוק "רחפן". אתה מסתכל ולא מבין, זה רחפן? זה כוכב? אתה מתחיל לירות עליו, כולם יורים כמו משוגעים ואף אחד לא בטוח שיש בכלל רחפן. בהמשך נכנסו כל מיני כוונות ומערכות איתור, אבל בימים הראשונים אתה מתחבר, כולם יורים למעלה ומקווים לטוב.
הסבב האחרון היה הכי קשוח מכולם. הייתה בו הכי פחות לחימה, אבל הוא היה הכי קשה כי המשפחות כבר גמורות לחלוטין. לא אשכח שאחד החבר'ה, מתנחל, אידיאליסט, קצין אצלנו בחטיבה ואבא למלא ילדים, אמר לי יום אחד "מה אתה חושב, אשתי, עם כל האידיאולוגיה, לא אומרת לי 'חלאס כבר, תבוא הביתה?'" בסוף, גם האדם שהכי מחובר למשימה נגמר מכל העומס הזה.
2 צפייה בגלריה
"הסבב האחרון היה הקשוח מכולם. הייתה בו הכי פחות לחימה, אבל המשפחות כבר גמורות"
(צילום: אבי רוקח)
לפני הכניסה ללבנון הייתה לי שיחה מאוד קשה עם אשתי, שלוש שעות של שיחה. היא אמרה לי "אתה לא נכנס, תבוא הביתה". אני מתנדב, אני יכול להיכנס לאפליקציה של המילואים, ללחוץ על ביטול התנדבות, להחזיר את הנשק וללכת הביתה – ואף אחד לא יגיד לי כלום. הציון שאני מקבל בציונות הוא 100, עוד לפני המלחמה הזאת, אני לא צריך עוד נקודות. אני עשיתי את שלי.
במשך שעות הייתי איתה בטלפון, והיא חזרה ואמרה "אתה חוזר הביתה, אתה לא עושה את הדבר הזה. די, חלאס". ניסיתי להרגיע ובסוף הצלחתי לשכנע אותה והיא אמרה לי "בסדר". אם היא לא הייתה מסכימה הייתי חוזר הביתה. אין מה לעשות, ככה זה עובד, אלה החיים.
יש אצלנו כמה אנשים תותחי-על, אנשים עם תפקידים משמעותיים מאוד בגדוד, שלא באו לסבב הרביעי. כשדיברתי עם אחד מהם הוא אמר לי "אני לא יכול, אם אני בא אני מתגרש". עניתי לו "כל הכבוד, בחרת במשפחה שלך".
הסיפור עם המשפחה זה יתרון וחיסרון. כי וואלה, אם הייתי רווק, זאת חוויה להיכנס לעזה, ללבנון. אבל כשאתה אבא לילדים אתה אומר לעצמך לפעמים בסיטואציות שאתה תחת אש "מה, אני מפגר? יש לי ילדים בבית, מה אני עושה פה?" הרי רוב הפעמים זה עניין של מילימטרים, אתה קצת מרים את הראש ויכול לחטוף כדור, זאת רולטה.
מצד שני, הילדים מצילים אותך, חד-משמעית. אם אתה רווק אתה עלול לחזור הביתה ולטבוע בבור בלי תחתית. הילדים מחייבים אותך לקום בבוקר. אני מסתכל על ההתנהגות שלי עכשיו ורואה את אבא שלי כשהייתי קטן. אז אתה קם בעצבים, מלא כעס, אבל קם.
לפעמים אני מרגיש שזה קצת ילדותי שאני ממשיך להתנדב, כאילו מה אני משחק? כבר עברתי את הגיל. מה אני עושה פה עם אנשים שצעירים ממני ב-20 שנה? יש איתי בגדוד אנשים שב-7 באוקטובר היו עוד בסדיר. בסיטואציה מסוימת היה יכול להיות לי ילד חייל.
שמעתי פודקאסט עם אם שכולה מהמלחמה. היא הסבירה ש"שנאת חינם" זה לשנוא את החן שלהם, לשנוא את היופי של האחר. אז אם יש לי פריבילגיה לבקש בקשה אחת בגלל שאני "אחלה גבר" ו"יש לנו הערכה גדולה לתרומה שלך" – תקשיבו לי לדבר אחד. זה שהמשפחות שלנו קרסו לא אומר שגם המדינה כולה צריכה לקרוס. לפחות שהתרומה של החיים שלנו תהיה שווה משהו.
המינימום של המינימום זה שאם אתם קוראים פוסט, ציוץ או צופים בסרטון כלשהו שיש בו שנאה על יהודי כלשהו, מיאיר גולן ועד איתמר בן גביר – אז תגיבו לכותב שהוא מרסק את המדינה ותחסמו אותו. לשנוא יהודי, כל יהודי, וגם דרוזים כי הם אחים על מלא, זה הכי גרוע שיכול להיות. הרבה יותר גרוע מלהטמין מטען בחולות של עזה. כי אם ריסקתי את החיים שלי כדי לשמור על המדינה, לאף אחד אין זכות לשבת בבית הממוזג שלו ולרסק את המדינה. אם נהרס לי הבית, לפחות שתהיה פה מדינה.
ואחרי כל זה, אני לא מצטער על שום דבר. הייתי הולך שוב, כל פעם, לכל מקום. אני חושב שזאת זכות ענקית. אני שואל את עצמי שוב ושוב "למה אתה נשאר?" והתשובה היא "מי יעשה את זה?" אני נכד לניצולי שואה, בן לנכה צה"ל, וכל מה שבנינו פה לא קרה מעצמו. הקמנו מדינה בזכות מי? שמרנו עליה בזכות מי? ואני רוצה להיות חלק מזה.
הייתי הולך גם מחר, אם יקראו לי שיש תמרון - אני בא. גם אחרי כל המחירים, כל הקושי, כל הדברים שאני והמשפחה שלי עברנו, חוויות שאני אולי לא אצליח להתאושש מהן בחיים, אפילו שאני לא יודע אם החיים אי פעם יחזרו להיות מאה אחוז כמו מקודם.
אלפיים שנה היינו עם נרדף, הקמנו מדינה, וזאת זכות גדולה לשמור עליה ועל עם ישראל בעת הזאת. אני לא מצטער על דקה אחת במילואים, ואם מתקשרים אליי עכשיו אני הולך שוב, אבל אתם חייבים להכיר את המחיר. וזה המחיר.
פורסם לראשונה: 00:00, 24.10.25
