מכל המקומות בעולם, הבשורה לה חיכתה איילת גולדין 11 שנים השיגה אותה דווקא בלונדון, לשם הגיעה במסגרת משלחת של משפחות החטופים-חללים האחרונים. "הייתי שם עם משפחות רודאיף וגודארד", היא משחזרת, "ותוך כדי, משפחת רודאיף קיבלה את ההודעה שליאור שלהם חוזר. למחרת התחיל להתגלגל הסיפור של הדר, ולמרות שזה היה לא ודאי הבנתי שבאי ודאות הזאת אני רוצה להיות בבית. אלו היו ימים קשים, מותחים. אני לא חושבת שיש מילים שיכולות להסביר את הטרלול הזה. מדינה שלמה מחכה וגם אנחנו, כל ידיעה מחמאס עושה כותרות, ולך אומרים: 'רגע, אין שום וידוא שלנו', ואנחנו ממתינים, פשוט ממתינים".
פחדתם לקוות?
"אנחנו למודי ניסיון, החמאס זה ארגון טרור מתוחכם ורע. הפחד היה שהם בעצם ישגעו אותנו. שגם אם זה הוא, הם ימשיכו להחזיק אותו. נוצר פה איזה אבסורד, כאילו החמאס חטף אותו שוב, הפעם בחסות הצלב האדום. מי שלא בתוך התמונה ואומר 'יש הסכם', לא יכול להבין. וזה קרה להרבה משפחות. כל מי שחיכו יותר מיום".
5 צפייה בגלריה
איילת גולדין־קאופמן, השבוע. "כשאמרו לנו: 'הדר חזר הביתה', בכינו. הבאנו אותו לאדמה שלו. הוא כבר לא בידי הרשעים"
(צילום: ריאן פרויס)
משפחתו של גולדין בהלוויית הדר
(צילום: satview)
אז מתי נשמתם לרווחה?
"כשהתקשרו ואמרו לנו: 'הדר חזר הביתה', במילים האלה. בכינו. זה היה מעמד שהמילים דלות מלהכיל את עוצמת הרגשות שבו. התחושה הייתה שהבאנו את הילד הקטן שלנו הביתה. לאדמה שלו, למקום שלו, לבית שלו, שהוא כבר לא בידי הרשעים".
"אבא, תגיד לי עוד מילים"
איילת גולדין-קאופמן, 46, היא בתם הבכורה של שמחה ולאה גולדין. אחריה נולדו חמי, והתאומים צור והדר. היא נשואה לאייל והשניים מתגוררים במושב נטור שבגולן, הורים לשישה. שני הצעירים שבהם, תאומים בני שבע, נולדו אחרי נפילת דודם אך לא נקראו "הדר". כך גם אף אחד מעשרת הנכדים של לאה ושמחה.
"אני באופן אישי מאוד רציתי שיהיה לי 'הדר' בחיים", אומרת איילת, "אבל כשגיליתי שיש לנו תאומים, הרגשתי שאני צריכה לעבור תהליך פרידה מהשם כי אי אפשר הדר א', הדר ב'. בחרנו לקרוא להם נטע ויאיר. 'נטע' כי הוא נטוע בליבנו, נטוע באדמת הארץ, ו'יאיר' שהוא יאיר לנו את הדרך, כמו החיוך המאיר של הדר".
בואי נחזור ל-1 באוגוסט 2014, הפסקת האש בצוק איתן.
"תקופה מטורפת. כולם היו במילואים. הבעל שלי חזר באותו הבוקר או לילה קודם. בשתיים בלילה דיברתי עם צור והדר שאמרו: 'יש סיכוי ששבת אנחנו בבית'. הייתה אווירת חג של הפסקת אש. אני זוכרת אותנו על הדשא בנטור, חוגגים סיום גן או מעון, מהחגיגות היישוביות של סוף שנת הלימודים. כשחזרנו אבא שלי התקשר, ואני ממש זוכרת את המילים שלו: 'הדר או חטוף או מת', והוא לא הצליח להגיד יותר. אני זוכרת שממש צעקתי, 'אבא, תגיד לי עוד מילים', כי זה לא הסתדר לי בשכל. לא היה בהן היגיון. והוא לא הצליח להגיד עוד משהו".
חטוף. הבנת בכלל מה זה אומר?
"לא הבנו מספיק. רצנו לבית של ההורים בכפר-סבא, והדברים התגלגלו. היינו בתוך אירוע של חטיפה, אמרו שהוא פצוע, ולא ידעו מה עוד. לקח לנו עד הבוקר להתעורר ולהגיד: 'אנחנו אנשים חזקים, אנחנו צריכים בעצמנו להבין מה קורה', והתחלנו להפעיל קשרים. עבדתי אז בסוכנות היהודית, אז ניסיתי להגיע לחו"ל, הגיע הצוות של אבא שלי מהצבא ופתחנו חמ"ל.
"הגעתי לאנשים שחוו את זה לפנינו. איפה שלא שאלתי, אמרו לי: 'את לבד במערכה. את היחידה'. אני זוכרת את המילים האלו כאילו נאמרו אתמול. ועוד אמרו לי: 'את חייבת להבין: רק את רואה את הדר. כל השאר רואים אינטרס. ואת תביאי את הדר'. זה היה נכון, אבל אז לא הבנתי. מאז 7 באוקטובר גם אני מצאתי את עצמי אומרת דברים שקשה למשפחות להבין. כי יש תהליכים שאתה צריך לעבור".
המונים בדרך להלווייתו של הדר גולדין:
(צילום: יריב כץ)
"במוצאי שבת", היא ממשיכה, "סיפרו לנו שהחיילים נכנסו אחריו למנהרה, מצאו את המדים והביאו כל מה שנשאר בזירה. בעצם הסבירו לנו בשפה יפה שהם יודעים להגיד שהוא הרוג. הם אמרו שהפציעה ברמה כזאת, שגם אם הדר היה עולה על מסוק, הוא לא היה שורד. זה משהו שאתה אמור לקבל, אבל היה מאוד קשה לקבל בלי לראות אותו.
"ישבו פה הרב הצבאי הראשי, רפי פרץ, ושר הביטחון, בוגי יעלון, וראשת אכ"א אורנה ברביבאי והפתולוג הראשי של צה"ל. כולנו מאוד מאמינים בצבא, אז לא היה לנו ספק שהם אומרים אמת. אני זוכרת שמאוד לחצו עלינו לעשות הלוויה. בדיעבד אני יכולה להגיד שיש בי כעס גדול מאוד כלפי המערכת. שמעתי הרבה משפחות שמדברות על זה עכשיו, שנורא לוחצים עליהן לעשות הלוויה. אני מרגישה שהסיפור הזה נועד להכניס את המשפחות לסיום. להיות חלק מהמסגרת, כדי שאחר כך יגידו להם: 'מה אתם רוצים, יש לכם קבר', כמו שלנו אמרו".
משבר מול ההנהגה
11 שנים שהם מגויסים למאבק. ללא גב כלכלי ותקשורתי כמו מטה החטופים, שמחה, פרופ' להיסטוריה, ולאה, מהנדסת תוכנה, רצו בכל העולם מראיון לראיון ומלשכת מנהיג כזה אל לשכת מנהיג אחר. בהדרגה הצטרפו אליהם אנשים טובים, במסגרת המטה להשבת הדר גולדין שהפך ברבות הזמן למסדר הדר.
ב-2018, בימי טרור העפיפונים, החליט שמחה לקיים עצרת בכל יום שישי באנדרטת חץ שחור, ממש מול עזה. בעצרות האלו השתתפו גם תושבים מהעוטף שב-7 באוקטובר נחטפו ונרצחו בעצמם, כמו אלעד קציר וצחי עידן ז"ל. את השלט ועליו ציור הענק של ארבעת החטופים - גולדין, אורון שאול, אברה מנגיסטו והישאם א-סייד – צייר אביב קוץ ז"ל, בן קיבוץ כפר עזה, שנמצא ירוי בממ"ד, כשהוא מחבק את אשתו וילדיו המתים.
5 צפייה בגלריה
משפחת גולדין בהלוויה, השבוע. "אנשים מחפשים את המילים הטובות, הנכונות, הישראליות"
(צילום: זיו קורן)
"ב-7 באוקטובר אנשים התקשרו אליי, כמו שאני לפני 11 שנה התקשרתי למי שמבין בחטיפות", מספרת איילת. "הטלפון לא הפסיק לצלצל: 'הבן שלי היה פה והיה שם', ו'מה אני עושה' ו'איך אני מוצא אותו', כאילו הפכתי לאיזו אוטוריטה של ידע".
לאורך שנות המאבק היו פעמים שנוצרה הזדמנות להחזיר את הדר.
"היו רגעים שהדר ואורון ואברה והישאם היו אמורים לחזור, ופשוט הפקירו אותם. אלו היו רגעים של משבר גדול מול המערכות. היה לי משבר מאוד גדול מול ההנהגה הדתית שחשבתי שתילחם על המצווה החשובה מכולן, והיא לא. זה משבר שנמשך עד עכשיו, ויימשך כל עוד לא יחזרו החטופים האחרונים".
אף פעם לא שמו עסקה עבור הדר בראש סדר העדיפויות. סביר להניח שאם לא 7 באוקטובר, הדר לא היה חוזר?
"אני לא קוראת לזה עסקה אלא סיום המלחמה, כי עסקה עושה את זה נמוך. קשה לי להגיד מה היה אם לא 7 באוקטובר. הרבה שנים אנחנו מנסים להתריע והרגשנו שאם היו מקשיבים לנו, אם היו מבינים את הערך שהחמאס נותן לחטופים ולא מנסים להפוך אותם מנכס לנטל, 7 באוקטובר לא היה קורה. הדר הפך לסמל עבורם. הדור של הטרוריסטים הצעירים שנכנסו לקיבוצים גדלו בעשור האחרון על הערך הזה - חטיפת חייל ישראלי.
"בסוף העם השיב את החטופים", היא מסכמת. "כל מסע ההלוויה והאנשים בצידי הדרכים, וליוו אותנו אופנוענים, וכשהגענו לכפר-סבא העיר הייתה מלאה, זה נותן עוצמות משוגעות. את מבינה שהעם איתך. זאת באמת הלוויה ושבעה מאוד מיוחדות. אני מרגישה שאנשים חשים סוג של ניצחון – אולי לא ניצחון כי יש לנו עוד חטופים – אבל תחושה של הצלחה, של 'אפשר', תחושת אור של כאילו 'וואו', ו'המעז מנצח'. אנחנו יכולים להצליח, אנחנו יכולים להביא אותם, אנחנו יכולים והולכים לעשות פה טוב יותר.
"כל כך הרבה שנים זה היה 'על מה אתם נלחמים', היום כולם מבינים, כמו שחמי אחי אמר, 'לא להתעסק יותר עם משפחת עם ישראל'. לא חוטפים לנו, לא לוקחים לנו, לא דורסים אותנו, לא גומרים אותנו. זה מה שהחזרה של הדר מסמלת, כי דווקא הוא מכולם, כל הזמן חשבו שלא יצליחו להחזיר. אז אם הוא חוזר, כולם חוזרים. לי זה נתן תחושה שהעם הזה, הוא ישנה פה את ההיסטוריה".
את ההספד שנשאה על קברו של הדר כתבה בחמש לפנות בוקר ביום הלוויה. "בשנתיים האחרונות כתבתי לעצמי כל מיני נקודות, ואספתי אותן, חיפשתי אותן. היה לי מאוד חשוב לייצר אספקט שהוא אנושי ומחזיר להדר את האנושיות שלו. את זה שהוא הדר.
"בכל המאבק על החללים נוצרת איזושהי דה-הומניזציה. אתה כל הזמן מתעסק במילה 'שרידים', התעסקות שפורמת את הבן אדם לפרטים. ולי היה חשוב לדבר על זה שהוא הדר. גם במחנה שורה הם היו מדהימים בזה שהם אמרו 'הנה הדר', 'הדר פה'. לא היה 'הגופה', שזו בכלל מילה שנלחמנו נגדה. הוא גם לא 'החלל'. הוא הדר".
איך נפרדת ממנו?
"אלה רגעים מאוד אישיים שקשה לי לדבר עליהם. אני יכולה להגיד שהאנשים מ'שורה' היו מלאכים, ורגישים ונתנו את האינטימיות ואת המקום. אני הרגשתי חוויה רוחנית. לראות, לחוש, לדבר אליו סוף-סוף, זה מכניס לגוף וללב הרבה חום. הידיעה שהוא פה, במקום בטוח. לראות בעיניים את אחי הקטן. הייתי צריכה את זה.
"מבחינתי יש עדיין דברים שזה כאילו שהוא יצא אתמול מהדלת. האהבה שלי אליו, הרצון שלי לחבק אותו, איך שאני רואה אותו בעיניים, בכל אלו, הזמן כאילו עצר אצלי מלכת. פעם חמי אחי אמר משהו מאוד יפה. שזה כמו שהיינו מסתכלים על סבא וסבתא שלנו, שורדי השואה, ומשהו בעיניים שלהם עוד נשאר 'שם'. אני חושבת שגם אצלנו זה ככה. קצת נשארנו שם. התקדמנו אבל נשארנו 'שם'".
ועכשיו, כשהוא חזר?
"אני רק בשבעה, הוא חזר לפני יומיים, אני עוד לא יודעת להגיד איך אהיה".
גאה להיות אחות-של
פער הגילים בין איילת להדר הוא 12 שנה. "בגלל זה", היא אומרת, "הרגשתי מולו קצת כמו אמא קטנה. צור, התאום שלו, מתעצבן מזה, אבל כן, זה היחס שלי אליהם. הם האחים הקטנים שלי. יש בי הרבה עצב שהדר לא פה והיו זמנים שדמיינתי את הילדים שיכלו להיות לו. אמא שלי אמרה המון שנים שאנחנו משפחה שבויה, לא משפחה שכולה. אתה שבוי, אתה בקרב, במרדף, זה כל המשפחה חטופה. אתה עובד בלחזור מהשבי".
כשחמאס אמרו שיש כאלה שלא יחזרו, שהם לא יודעים איפה הם, פחדת שזה יהיה הדר?
"זה שקר. אני גם אומרת את זה לכל המשפחות. אם חמאס החזיר את הדר הוא יחזיר את כולם, אנחנו רואים שכולם נכסים עבורו. עשרים החיים שחזרו, הם גם ההוכחה לזה שהחמאס שומר על כולם. צריך לתת לחמאס הרבה יותר קרדיט. הם ארגון מתוחכם ויודעים בדיוק איפה כולם. אין להם בעיה של ידע, יש להם בעיה של מוטיבציה".
למה לא הסכמתם שנתניהו יבוא אליכם?
"אני לא נכנסת לפוליטיקה, אבל זה לא נכון שלא הסכמנו. זה פשוט היה רגע שבאמת רצינו להיות רק המשפחה. היינו צריכים את הביחד המשפחתי ופשוט ביקשנו שאף אחד לא יבוא באותו זמן".
בעתיד תהיו מוכנים שיבוא?
המסר שלי הוא לא 'כן ביבי, לא ביבי'. הבית פתוח לכולם, ויש לנו עוד חטופים להחזיר. אני כן אגיד שכל מי שנכנס לפה, אני לא צריכה את הסליחה שלו, אני צריכה לדעת מה הוא עושה מהיום והלאה. לא מה לא עשית, אלא איך אתה מתכוון לתקן".
חשבתם על "היום שאחרי"?
"עוד אין 'היום שאחרי'. דבר ראשון צריך להשיב את כל החטופים. אי-אפשר לסיים מלחמה ולהשאיר חטופים שם. זה לא יקרה ואנחנו נילחם על זה. מעבר לזה, אני מרגישה שאנחנו נצטרך להמשיך להיאבק כדי לשנות. הפכנו למדינה שמפקירה את האזרחים שלה, ואני לא חושבת שמישהו בחברה הישראלית מוכן לזה יותר. תהיה המון עבודה כדי לשקם את החברה הישראלית. זה לא מספיק לנו רק שהם יחזרו.
"אני מקווה שיחד עם הדר אנחנו גם מביאים את התיקון של החברה הישראלית, כי החברה פה לא תכיל יותר את המצב הזה של לבחור אינטרסים על פני ערך. החברה הישראלית הבינה שרק הערכים שלה יגדירו אותה, ואת רואה את כל האנשים המטורפים שקפצו עכשיו אל האש. לצד הרבה רע את רואה כל כך הרבה טוב".
את לא רוצה לנוח?
"אני לא יודעת מה זו המילה 'לנוח'. האופן שבו חינכו אותי בבית זה שתמיד יש מה לעשות, ולעשות טוב. אלה הערכים שגדלתי עליהם, ולקחתי לחיי הבוגרים דרך מקומות העבודה שבחרתי. אני רואה את זה גם באחים שלי. הבחירות האלה רק התעצמו מאז שהדר לא פה, כי אתה מרגיש שזאת המורשת שלו. גם בחייו הקצרים הוא השאיר לנו מסרים – בעשייה שלו, במכתבים שלו, בראייה שלו את האחר. מבחינתי, אם הוא לא פה, אז המשימה היא עלינו, לדאוג שיהיה פה טוב. הלב של החברה הישראלית במקום הנכון, אבל ההנהגה התנתקה והתפקיד שלנו הוא להחזיר אותה".
התחלת לאחרונה לדבר בעצרות.
"אנחנו אנשים שכל אחד מאיתנו עובד בעמותות או בעולמות חברתיים, לא רגילים או אוהבים להיות בפרונט, ולפעמים אתה לא מבין מה זה עושה לאנשים. אני חושבת שאנשים למדו להכיר אותי, ולהכיר את הדר, והם מתחברים למה שיש לנו לתת. בעידן כל כך ציני ואינטרסנטי, אנשים מחפשים את המילים הטובות, הנכונות, הישראליות".
איך השפיע הסיפור של הדר על ההורות שלך?
"הבן שהיה בי"ב בזמן החטיפה התגייס לסיירת גבעתי, הבת התגייסה. הם הכירו את הדר, גדלו על הערכים שלו. אני חושבת שבמותו נוסף מימד נוסף של עומק וערך. מכיוון שהדוד הנפלא הזה שלהם לא פה, יש לי אחריות להביא אותו אליהם".
מה מספרים לקטנים שלא הכירו?
"ילדים יודעים הכל ושומעים הכל, והם חיים את זה. מספרים להם מי הוא היה, דרך הסיפורים המשפחתיים, דרך הספרים שנכתבו. הם מספרים עליו בכיתה ומתרגשים מאוד. והם כמובן מאוד התרגשו שהוא חזר הביתה והם פה איתנו, בשבעה".
היית רוצה לחזור להיות איילת, סתם איילת?
"אני גאה להיות אחות של הדר, הייתי גאה בחייו, ואני גאה גם כשהוא לא כאן. אני אמשיך לדבר עליו ולספר על אחי. אני רואה את הדר חי דרך המורשת שהוא השאיר, אני רואה אותו חי בצעירים ובצעירות, במכינות, בצבא, בקורסים, דרך דברים שהם עושים. הוא חי לא רק בליבי, הוא חי בלבבות רבים וזה נותן לי כוח ומשמעות". ¿
פורסם לראשונה: 00:00, 14.11.25
