זה היה וואו וואו וואו, הסיום הכי יפה שיכול להיות למשחק הכי מרתק של הסדרה הכי נהדרת בעונה הכי מעניינת שהייתה לכדורסל הישראלי מזה עידן ועידנים.
זה היה משחק מיוחד לא רק בגלל הקאמבק המטורף של הפועל ירושלים, קבוצה שמוכיחה פעם אחר פעם שהכוח הגדול שלה הוא חוסן נפשי והיא לעולם לא נשברת, אלא בגלל שהניצחון הושג הודות לגיבורים בלתי צפויים ולא בגלל ניצול יתרונות מקצועיים מובהקים שיש לה על הפועל ת"א.
לקבוצה של איטודיס, וזה לא סוד, חסר עוד גבוה טוב. מאחר שברונו קאבוקלו לא נספר שם ומרכוס בינגהאם לא נרשם למשחק, ג'ונתן מוטלי היה בעצם לבדו כשמנגד יש שני סנטרים: אוסטין וויילי, ששיחק מולו ברוב הדקות, וג'סטין סמית', שעלה מהספסל ות"א נאלצה לאלתר מולו.
בעמדה מספר 4 יש לתל-אביבים רק את תומר גינת, שגם הוא קצת נמוך לעמדה אבל מאוד מגוון ומוכשר. לירושלים יש שם שני שחקנים: נמרוד לוי המאוד גבוה וכריס ג'ונסון המאוד אגדי.
לכאורה, ירושלים הייתה צריכה לשחק כל הזמן פנימה בסבלנות ולנצל את היתרונות התיאורטיים האלה. מעשית, ההגנה של תל-אביב מול המשחק העומד הייתה מצוינת, וזה אילץ את הירושלמים לשחק בסגנון אחר לחלוטין. בשלושת הרבעים הראשונים רוב הנקודות של הקבוצה הושגו במשחק המעבר. ברבע הרביעי זה כבר היה קצת שונה, ולכך נגיע בהמשך.
ת"א, מנגד, הייתה הגרסה הרגילה שלה. שמירה אישית אגרסיבית של שחקני הקו האחורי בניסיון למנוע מהגבוהים של היריבה לקבל כדורים קלים פנימה, ובצד השני התבססות על הכישרון האישי של אנטוניו בלייקני, ים מדר, ג'ונתן מוטלי ומרכוס פוסטר.
מאמן הקבוצה, דימיטריס איטודיס, עשה כמה דברים אמיצים ומעניינים במהלך המשחק. כך, לדוגמה, הוא שיתף לאורך דקות ארוכות את פוסטר ובלייקני ביחד בקו האחורי – בלי רכז. פוסטר, שעד אז לא הורגש, פתאום נגע יותר בכדור, "נפתח" והחל לקלוע. דרך חכמה להכניס שחקן לקצב. זה גם היה צעד שהתאים למה שירושלים הציגה עד אז: יובל זוסמן היה פשוט אגדי בהגנה ועצר את בלייקני. אבל זוסמן לא יכול לשמור שניים, וכל שומר אחר בקו האחורי של ירושלים התקשה מול הצמד הזה.
איטודיס גם נתן לגינת לשחק בעמדת הציר לא מעט זמן, בעיקר כשירושלים שיחקה בעמדה הזאת עם סמית' היחסית נמוך. גינת עשה עבודה הגנתית מצוינת ואלה היו דקות שבהן הקבוצה שלו שמרה על היתרון שלה, שהגיע אז ל-16 נקודות.
המחיר היה שלמעט דקות ספורות, קאבוקלו לא ראה מגרש. האיש הוא חור הגנתי בעמדה מספר 5, אבל כשהוא בעמדה מספר 4 ליד מוטלי זה סיפור אחר לגמרי. בדקות שבהן ירושלים שיחקה עם וויילי ולוי הגבוהים, זה דבר שבהחלט היה צריך לנסות. זה לא קרה. גם כשהקבוצה ניצחה כתבתי שמדובר בנשק שלא צריך לוותר עליו, אז אני מרשה לעצמי לציין את זה גם הפעם. זה לא היה הגורם להפסד, זה היה יכול אולי להביא לניצחון.
החלטה גדולה של מאמן
למרות זאת, לאחר 30 דקות של משחק ת"א נראתה משייטת בדרך לניצחון. ואז ירושלים חזרה לעניינים הודות לגיבור בלתי צפוי: רועי הובר. זה היה די מובן מאליו שיונתן אלון יבין שכדי לחזור למשחק בלחץ הזה ובפיגור הזה הוא חייב את יובל זוסמן וכריס ג'ונסון, אלה ששומרים, עוזרים, שורטים ולא נכנעים בשום שלב. אבל לוותר על קאדין קרינגטון, יצרן הנקודות השני בטיבו בקבוצה, ולתת אמון ברועי הובר שלא מזמן הגיע, זו כבר החלטה גדולה של מאמן. ולעשות את זה ברבע הרביעי של המשחק הכי חשוב בעונה - זה כבר אומץ ברמה של סיירת מטכ"ל.
נכון, ת"א לחצה על הארפר כל המשחק, יכולת הובלת הכדור וניהול המשחק של הובר הייתה חשובה גם ברבעים הקודמים, אבל הרבע הרביעי הוא זה שבו כמעט כל מאמן הולך על הכוכבים שלו. הפסדת, יש את מי להאשים. יונתן אלון לא חיפש על מי להפיל אחריות. הוא האמין שאפשר לנצח ולא דפק חשבון לאף אחד. כתבתי בעבר שלמרות ההערכה והאהבה שהוא מקבל במועדון, אלון עוד לא הוכיח את יכולתו לאמן קבוצה במעמדים גדולים. ירושלים גם לא השיגה את מטרותיה ביורוקאפ, אם כי יאמר להגנתה שהסגל שלה לא היה מספיק עמוק בשביל זה. אבל אתמול, בהחלטה הזאת, אלון הוכיח שהוא ראוי. וגם אם הקבוצה שלו הייתה מפסידה – זה עדיין היה נכון.
אין דבר יותר היסטרי משלשת ניצחון כמעט מהחצי שנקלעת שנייה לסיום. ולכן אפשר היה להתפתות ולהגיד שהארפר הוא גיבור הניצחון. האמת כל כך רחוקה מזה. הוא היה לא משהו אתמול, גם בגלל ההגנה הנהדרת עליו מצד מדר וגיא פלטין
ואגב הובר: איזו החלטה מקצועית גדולה להביא אותו על חשבון נועם דוברת. שני שחקנים מצוינים, אבל הבנה עמוקה של ההבדל ביניהם במידת הבשלות ואיפה מתאים לכל אחד מהם להיות. זה נהדר שהישג מקצועי כביר כמו העלייה לגמר הפלייאוף מלווה בצעד ניהולי מצוין, ממש כמו שעופר ינאי נתן לכולם שיעור ניהולי מאלף בדרך שבה הוליך את המועדון שלו לזכייה ביורוקאפ.
הובר, צריך לומר, הוא מופת לניהול נכון של קריירה. ראה שהוא מסופסל בקבוצות צמרת, הלך לקבוצות קטנות יותר שבהן הוא היה רכז ראשון, ולפרקים גם אחד הכוכבים המובילים. הוא הגיע לירושלים עם הרגלים של שחקן מרכזי, בלי שום פחד לקחת זריקות מכריעות מבחוץ ולאחר חדירות. גם ממנו לקולגות יש מה ללמוד.
אין דבר יותר היסטרי משלשת ניצחון כמעט מהחצי שנקלעת שנייה לסיום. ולכן אפשר היה להתפתות ולהגיד שהארפר הוא גיבור הניצחון. האמת כל כך רחוקה מזה. הוא היה לא משהו אתמול, גם בגלל ההגנה הנהדרת עליו מצד מדר וגיא פלטין.
גיבורת מעמד הפועלים
הגיבורים האמיתיים של המשחק היו כאמור הובר, זוסמן וג'ונסון. זה היה ניצחון של "הפועלים" מירושלים על "האצילים" של הפועל ת"א. אלה שמתעלים כשהכל קשה לעומת אלה שגורמים לכל דבר להיראות קל. אנשי העמל לעומת אנשי ה"גלאם". זה לא קרה בגלל הארפר הנוצץ, לא בגלל קרינגטון היצירתי, לא בגלל סמית המעופף עם הדאנקים היפים ולא בגלל לוי עם הטכניקה הנהדרת. היו אלו האפורים, מי שתמיד יוגדרו כלא כוכבים - אבל הם כוכבים, רק מסוג אחר, אלה שאפשר להבין את תרומתם רק דרך מדד הפלוס-מינוס - שהביאו את ירושלים עד הלום.
בגמר מחכה להם מכבי ת"א. מצד אחד, היה מאוד מסקרן לראות במעמד הזה דרבי. מצד שני, מכבי ת"א מול הפועל ירושלים זה כבר שנים הקלאסיקו שלנו, ותמיד כיף גדול. ירושלים גם הייתה צריכה את זה יותר. הפועל ת"א כבר עשתה את שלה העונה.
מי מועמדת לזכייה? תיאורטית, מכבי טובה יותר, בעיקר התקפית. אבל ירושלים, ואתמול קיבלנו את ההוכחה הכי טובה לזה, היא אירוע בלתי צפוי, יריבה שתענה אותך 40 דקות רצופות גם אם בסוף תנצח אותה. אסור להגדיר אותה כאנדרדוג, בעיקר בזירה שבה מספר הזרים מוגבל, כי הישראלים שלה כל כך טובים.
מה נאחל? ברור, לא? שייגמר בשלשה כמעט מהחצי, שנייה וחצי לסיום. צנועים אנחנו.
