הרגע שבו אמילי דמארי החליטה להפוך את הטקס בבלומפילד למסיבה היה אחד האירועים המרגשים והעוצמתיים שאוהדי מכבי ת"א חוו אי פעם, זה היה אפילו גדול יותר מזכייה באליפות. יש שיגידו אפילו גדול יותר מדאבל. בניגוד לרגעים ספורטיביים אחרים, גם אוהדי קבוצות אחרות התרגשו ושמחו עם אוהדי מכבי ת”א. הם מבינים מאיפה הרגש של אמילי מגיע, היא עשתה את מה שאוהדים חולמים לעשות: להיות אחראי על הקהל ליום אחד, לנצח על המקהלה. הדמעות המרגשות מהמילים שלה ושל רומי גונן הפכו גם לדמעות של גאווה וכוח. זאת גאווה ענקית להיות אוהדי כדורגל ביום הזה, בתקופה הזו.
אם נצטרך להסביר למישהו מבחוץ מהי המשמעות של המשחק או למה אנשים כל־כך אוהבים כדורגל, נראה לו את התמונות האלה. נראה לו את אמילי דמארי מניפה דגל שהכינו במיוחד בשבילה ביציע, ואת רומי גונן צועקת “יאללה הפועל".
הכדורגל הישראלי עשה המון לכבוד למען החטופים והנופלים, הוא התגייס בכל כוחו מיד אחרי 7 באוקטובר. כל האוהדים הראו מהי גדולה של קהילה, מתברר ששמעו אותם גם במנהרות העמוקות ביותר בעזה. להיות אוהד כדורגל זה חלק כל כך משמעותי מהזהות, שהוא נשאר גם ברגעים הכי אפלים שאפשר לדמיין, מול רוע בלתי נתפס: יאיר הורן ביקש לעבור עם המסוק שלו מעל טוטו־טרנר ולבש חולצה של הפועל באר־שבע בדרך לבית החולים; עומר שם טוב לבש חולצה של נבחרת ברזיל ומיד קיבל הודעות מרונאלדו, ריבאלדו ובבטו. אין הוכחות טובות יותר לעוצמה של הכדורגל. המשחק הזה הוא מפלט מהמציאות, אבל הוא גם כלי שבאמצעותו אפשר לצבוע את המציאות בצבעים כל כך יפים.
אפשר להתרגש משער בדקה ה-90, אבל לא ידענו שאפשר להתרגש יותר מאוהדת ששרה עם הקהל. אמילי הקפיצה לכולנו את הלב. היא הפכה טקס מרגש לכזה שאפשר גם לשמוח ממנו מכל הנשמה. העוצמה שלה מדהימה ומעוררת השראה, היא גיבורת על. לא פחות.
רומי גונן מתארחת בחדר ההלבשה של הפועל חיפה
(צילום: הפועל חיפה)
התנועה שהפכה להיות מזוהה עם אמילי מסמלת וייב חיובי, אנרגיה טובה שאומרת "הכל בסדר". היא לקחה כאב גדול והצליחה להוציא ממנו אופטימיות גדולה, והאימוג'י הזה הפך לסמל שלה. במקום שאנחנו נעניק לה אנרגיות אחרי התקופה הכואבת שעברה, היא זאת שנותנת לכולנו כוח להמשיך. כוח להמשיך להתעסק בכדורגל, כוח להמשיך להיאבק למען החזרת שאר החטופים. לפני שהיא הדליקה את בלומפילד, היא הזכירה את התאומים גלי וזיו ברמן, חבריה הטובים שעדיין חטופים בעזה.
איתן הורן חולם לחזור לטוטו־טרנר כמו אחיו יאיר. אסור לנו לשכוח אותם ואת שאר החטופים אפילו לרגע, חייבים להחזיר את כולם הביתה. רק אז נוכל להרגיש שמחה כמו זו שהעניקו לנו אתמול אמילי דמארי ורומי גונן בבלומפילד. רק שהשמחה הזאת, כשכולם יהיו בבית, תהיה הרבה יותר שלמה ותכלול גם הקלה גדולה שהסיוט הזה מאחורינו.
פורסם לראשונה: 01:30, 16.03.25
