פלג ניסים, בת 29 מראשון לציון, הייתה במסלול הנכון: לימודים, עבודה במשרד פרסום וקריירה בשיווק דיגיטלי. אלא שבתוך השגרה היא הרגישה שמשהו חסר לה – והחליטה לעזוב הכול ולצאת לחיי נדודים בקרוואן ישן. בספטמבר 2024 היא יצאה לדרך, ומאז הספיקה להיתקע בבוץ, להימלט מסופת חול, לישון בשלג ואפילו להידרש לעזוב מקומות שבהם חנתה. לאחר שאיבדה חברה בנובה וחבר שנהרג במלחמה, הרצון שהיה בה מגיל צעיר קיבל משמעות נוספת. "אם מחר הסיפור שלי ייחתם, אני רוצה לדעת שלפחות היום נהניתי – והערכתי כל רגע", היא מספרת בשיחה עם ynet.
בניגוד לקרוואן הנגרר הפופולרי בישראל, פלג החליטה לקנות מוטורהום – רכב ממונע המיועד גם לנסיעה וגם למגורים, שבו תא הנהג ומרחב המחיה בנויים כיחידה אחת. אבל לא הכול ורוד בדרכים. בחודש ינואר, בזמן שטיילה באצבע הגליל, היא רצתה לטבול בנחל נסתר סמוך לכפר סאלד. הדרך נראתה עבירה, עד שהגלגלים התחילו לשקוע בבוץ.
"הרכב היה עקום, בשיפוע כזה שפחדתי שהוא עומד להתהפך", היא משחזרת. "נתקעתי בין עץ שהיה מאחוריי לבין הבוץ שמתחתיי, ולא הצלחתי לצאת. כבר קרה לי שהתחפרתי בבוץ, ובדרך כלל אני יודעת איך להתנהל. אבל הפעם, בגלל השיפוע, ממש פחדתי. ישבתי שם חסרת אונים, בחור באמצע שום מקום, והרגשתי שהאוטו עוד רגע מתהפך".
עוצרים, טובלים וממשיכים
(צילום: פלג ניסים)
באותם רגעים הקרוואן לא היה רק כלי רכב שנתקע בבוץ, אלא הבית שלה, מקום העבודה שלה והבסיס לחיים החופשיים שבנתה לעצמה. "היה רגע שהרגשתי שאני אומרת קדיש על האוטו", היא מספרת. "חשבתי לעצמי: מי אני עכשיו בלעדיו? ממש הספדתי אותו". למזלה, הייתה לה חברה מקומית וקבוצת וואטסאפ שבה אפשר לבקש עזרה. זמן קצר לאחר ששלחה הודעה הגיע נהג ג'יפ וחילץ את הקרוואן בתוך שניות. "ברגע שהוא הגיע, הכול נפתר מהר מאוד", היא מחייכת. "אני קוראת לזה 'תחיית המתים'. כבר הספדתי את האוטו, ופתאום הוא שוב עומד ונוסע".
סיפור הבוץ המלחיץ ממחיש היטב את שני הצדדים של החיים שבחרה: החופש לגור כמעט בכל מקום, לצד הידיעה שטעות קטנה בדרך עלולה לסכן את הבית כולו – פיאט דוקאטו משנת 1987, רכב אספנות בן כמעט 40, שיובא ביבוא אישי משווייץ. "כשאני באה להניע, אני מנשקת אותו ואומרת לו: 'תודה שאתה זורם איתי'", היא צוחקת. "ברוך השם הוא לא עושה לי בעיות. היום אני מכירה אותו – כל צליל, כל פיפס וכל רעש".
פלג ניסים
(צילום: באדיבות פלג ניסים )
הדרך אל הבית הנייד התחילה מיד לאחר השחרור מהצבא. "רשמתי במחברת את כל העבודות שאפשר להתפרנס מהן ולטייל תוך כדי", היא נזכרת. "הבנתי שאני רוצה שהיום-יום שלי יהיה משהו שאני לא רוצה לברוח ממנו. רציתי למצוא דרך שבה העבודה והטיולים יוכלו להתקיים ביחד, ולא לחכות כל השנה לחופשה קצרה".
בתחילה עבדה כמאבטחת טיולים בישראל, ובהמשך עברה לעבוד באוניות קרוז גדולות בחו"ל. אלא שאז הגיעה הקורונה. ענף התיירות נעצר, פלג חזרה לישראל והחיים שבנתה לעצמה השתנו בבת אחת. "החלטתי ללמוד שיווק דיגיטלי, כי המנטרה שלי הייתה שאני רוצה לעבוד מכל מקום בארץ או בעולם".
הייתי אמורה להיות הכי מאושרת, הכי בהגשמה והכי בעשייה, ולעשות את אמא ואבא גאים, אבל היה לי משעמם. היה לי משהו בנפש שהיה צריך יותר מזה
היא עבדה במשרד פרסום, ועל הנייר הייתה בדיוק במקום שאליו הייתה אמורה להגיע: עבודה מקצועית, לימודים וקריירה מתפתחת. בפועל, משהו בתוכה הלך ונכבה. "הייתי אמורה להיות הכי מאושרת, הכי בהגשמה והכי בעשייה, ולעשות את אמא ואבא גאים, אבל היה לי משעמם", היא מודה. "היה לי משהו בנפש שהיה צריך יותר מזה. היו חסרים לי הרפתקאות וחיים. לא היה לי טבע בכלל. הייתי רק בעיר, והיום שלי היה כל כך עמוס שהייתי מגיעה לערב בלי כוח לכלום. לא היה לי כוח להכין לעצמי אוכל, להתאמן או להיות עם חברים. הרגשתי שחסר לי מקום מפלט".
הבחירה במוטורהום מקורי, במקום במסחרית שהוסבה למגורים, הייתה מעשית. היא רצתה כלי רכב שתוכל לעמוד בתוכו, לבשל, להתקלח ולחיות בו באמת – ולא רק לפרוס מזרן ולישון. "היה לי חשוב שיהיו בו מערכת סולארית חזקה, מקרר, מזגן, שירותים, מטבח ופינת אוכל", היא מסבירה. "הבנתי שהמוטורהומים הישנים הם הכי אידיאליים עבורי, ואני לא צריכה לשלם חצי מיליון שקל כמו על מוטורהום חדש".
גם כשהחלום הפך למציאות, נדרש לה זמן להתרגל לחיים החדשים. "בהתחלה מאוד פחדתי", היא משחזרת את הנסיעות הראשונות בקרוואן. "פתאום את נוהגת על רכב ששווה הרבה כסף, ואת מפחדת שתהיה תאונה, שתעשי לו נזק או תיתקעי באמצע הדרך. אבל התרגלתי, נסעתי עם עוד אנשים ולאט-לאט זה עבר".
בתחילה חנה המוטורהום ליד בית משפחתה בראשון לציון. "בכל סוף שבוע הייתי נוסעת לחוף תאיו בבת ים ופותחת את הבוקר עם שקשוקה", היא נזכרת. "הייתי אומרת לעצמי: זה אשכרה רבע שעה מהבית שלי בראשון, אבל אני בעולם אחר לגמרי". בחגים נסעה לחרמון, ליערות ולנחלים, ובכל פעם שחזרה לעיר הרגישה שהקרוואן כבר הפך להרבה יותר מתחביב לסוף השבוע.
בספטמבר 2024 החליטה פלג להפסיק להסתפק בטעימות. היא עזבה את עבודתה כשכירה ויצאה לחיי נוודות מלאים בישראל. ההחלטה התקבלה במהלך המלחמה, דווקא בתקופה שבה מגורים ברכב ללא מרחב מוגן נשמעים מסוכנים במיוחד. "העדפתי להשתמש בפריבילגיה הזאת שיש לי – היכולת לבחור איפה לגור בכל רגע נתון", היא מסבירה. "אני יכולה להחליט לנסוע לאזורים שאני יודעת שהם רגועים יותר מבחינה ביטחונית, כמו הערבה, פרדס חנה או מקומות אחרים".
ההחלטה לצאת לדרך קיבלה משמעות עמוקה יותר על רקע אובדן אישי של חברה בנובה וחבר שנהרג מפגיעת טיל ישירה בזמן שירות מילואים. "המשיכה לטייל הייתה בי עוד לפני הטרגדיות", היא מדגישה. "זה לא משהו שהתפתח רק בעקבות המוות שלהם. כבר מגיל צעיר הבנתי שאני רוצה לחיות כל יום כאילו הוא היום האחרון שלי, במובן מסוים. אני רוצה לדעת שגם אם מחר הסיפור שלי ייחתם, לפחות היום נהניתי והערכתי כל רגע שבו היו לי הרוח, השמש, המים, הנופים, אוכל טוב, חברים, קהילה ותנועה".
המסע התחיל לכיוון אילת, ומשם המשיכה לפרדס חנה. "שמעתי שיש שם הרבה אנשים שמחוברים לטבע ומתפתחים מבחינה רוחנית", היא מספרת. "אנשים שמודעים למה שהם אוכלים ולתוכן ולחדשות שהם צורכים. רציתי להגיע ולראות על מה מדובר". חברים הזמינו אותה לחנות ליד ביתם, כדי שתוכל להיות קרובה למקלט בזמן האזעקות. "זאת הייתה חוויה מטורפת", היא נזכרת. "היינו נפגשים עם החברים במקלט, ממשיכים משם לנחל, חוזרים, מכינים ארוחה ביחד ומנגנים בגיטרה. ואז יש עוד אזעקה ושוב חוזרים למקלט. איכשהו עשינו מהלימון לימונדה. היה נעים להיות בתוך כל הכאוס הזה ביחד".
פלג עובדת מהבית
עצירה קצרה בדרך לאילת
(צילום: פלג ניסים)
מפרדס חנה המשיכה לאצבע הגליל. "הייתה שם קהילה צעירה ומאוד חזקה", היא מספרת. "היו שווקים בימי שישי, ארוחות משותפות ופויקה על הנחל. אני פשוט נדדתי בין האטרקציות". אחת החוויות הזכורות לה ביותר התרחשה בנווה אטי"ב. "זכיתי להיות שם כשירד עליי שלג", היא נזכרת בהתלהבות. "עליתי לחרמון, החניתי את המוטורהום ופתאום ירד עליי שלג פיזית. זאת אחת החוויות שאני לא אשכח". גם עם הקור, מתברר, המוטורהום הוותיק יודע להתמודד. "יש לי תנור חימום וגם מזגן", היא אומרת. "הרכב הגיע משוויץ, אז הוא מורגל היטב לקור ולשלג".
כשפלג מחליטה לעזוב מקום ולחפש את היעד הבא, היא פותחת מפה ומתחילה לאלתר. "אני מאוד אוהבת מקורות מים ומקומות של טבע, אבל חשוב לי שיהיו בקרבת מקום גם מסעדה או בית קפה", היא מסבירה. "אני רוצה שתהיה לי האפשרות לבחור בין הטבע לבין מקום הומה יותר, שיהיה לי איפה לקנות אוכל ואיפה לשבת במשך היום עם הלפטופ ולעבוד".
בבוקר שבו שוחחנו היא התעוררה באחד מחופי הכנרת בלי לדעת לאן תיסע, והעלתה סטורי באינסטגרם. "פתאום מלא חברים שאלו איפה אני נמצאת", היא מספרת. "אחד רצה לקפוץ אליי, אחר הציע שנעשה על האש ומישהו אחר רצה לעשות איתי מדורה. אלה דברים שלא היו קורים אם הייתי נשארת במרכז. שם אולי היו מציעים לי לשבת בבר או במסעדה, אבל ככה מאבדים את האש, את הכוכבים ואת הבריזה".
למרות קשיי הדרך, פלג לא מרגישה שהיא נמצאת במרדף. "יש לי הרבה מנוחה בתוך השגרה", היא אומרת. "כל עוד אני קרובה לטבע, אני יכולה לפתוח את היום בטבילה ולקבל ממנו המון אנרגיה. בתוך הטיול אני עוצרת, נחה, פותחת ערסל וקוראת ספר".
"הרבה מנוחה בתוך השגרה"
(צילום: באדיבות פלג ניסים)
אלא שהטבע שבו היא מוצאת מנוחה יכול לשנות את פניו בתוך דקות. "בחוף כורסי בכינרת התחילה פתאום סופה שנראתה כמו טורנדו של חול", היא משחזרת. "כל החוף היה על הרגליים. אוהלים עפו, אנשים ניסו להחזיק אותם והכול עף באוויר. כולם התקפלו ועזבו, וגם אני נסעתי משם".
כאשר מקום אינו מרגיש לה בטוח, היא פשוט מניעה ונוסעת. "אני כבר עם הרבה ניסיון, אז אני יודעת לזהות איפה מרגיש לי נכון ואיפה לא", היא מסבירה. "אם אני בתוך עיר, מושב או קיבוץ, אני חונה ליד בית של חבר, במקום שיש בו תאורה או ליד מרכז מסחרי. חשוב לי לדעת שאם אצטרך עזרה, יהיה מישהו שאוכל לדפוק לו על הדלת".
פלג משתדלת שלא להישאר לבד כשהיא בשטח. "אני מאוד נהנית לארח, אבל מי שמתארח אצלי יודע שהוא לא מתנהג כמו אורח", היא מספרת. "הוא עוזר לבשל ולסדר. המשפחה שלי שמחה לראות אותי פורחת ומאושרת. כל עוד משהו עושה לי טוב, הם תומכים בי".
כשאני יושבת עשר שעות מול המחשב, אני אף פעם לא אומרת: חבל שלא הייתי עוד כמה שעות מול המחשב, אבל כשאני בטבע, אני אומרת: חבל שאני לא יכולה להישאר כאן יותר
לצד החוויות, הקהילות והנופים, חיי הקרוואן בישראל מציבים בפניה גם בעיה בסיסית: לדבריה, כמעט אין בארץ חניוני קרוואנים מוסדרים, ואלה שקיימים יקרים מאוד. פלג מתקשה להמליץ על מקומות חניה – לא מפני שחסרים מקומות יפים בישראל, אלא משום שלטענתה חסרים מקומות שבהם ניתן לחנות עם קרוואן. "אין כמעט מקום מוגדר בארץ שבו אפשר פשוט לעצור עם קרוואן", היא כועסת. "יש חוף מסוים בים המלח המיועד לקרוואנים, וגם בו מותר להיות רק עד שבוע בתוך חודש. אני לא יכולה להגיד לאנשים: 'לכו לחוף הזה, הוא מושלם לקרוואנים' – כי מקום כזה כמעט לא קיים".
פלג מספרת כי נדרשה לעזוב מקומות שבהם חנתה פעמים רבות, ומותחת ביקורת על היחס של הרשויות לתרבות הנוודים והקרוואנים. אחד המקרים הבולטים אירע בקיסריה, לאחר שהחנתה את המוטורהום ליד ביתה של חברה ששברה את רגלה ונזקקה לעזרתה. היא מדגישה שלא חנתה על החוף, אלא ברחוב סמוך לבית. "באה אליי פקחית עם מצלמה, שבאה לריב איתי", היא משחזרת. "היא אמרה לי שאסור לחנות עם הקרוואן בכל קיסריה". גם אזור החניה שבו נהגה להשתמש בחוף בת ים נסגר, וכך גם האפשרות לעמוד באזור הלגונה באילת. "אפשר להסדיר חניה לקרוואנים, לקבוע כללים ולהגביל את משך השהייה", היא אומרת. "אבל במקום זה אומרים לכולם 'לא'. זה מרגיש כמו עונש קולקטיבי. סוגרים עוד ועוד מקומות, ולאט-לאט אין איפה לטייל. זה בעייתי ממש".
אלה חיי נדודים במלוא מובן המילה. מי שבוחר בזה חייב להיות כל הזמן בתזוזה. הכלל הוא שצריך לנדוד".
לדבריה, בחוף זיקים נדרשים בעלי קרוואנים לשלם 350 שקל ללילה. "זה המון כסף", היא אומרת. "אולי זה מתאים לאנשים שמגיעים לנופש של סוף שבוע, אבל לא למי שחי בקרוואן. אלה חיי נדודים במלוא מובן המילה. מי שבוחר בזה חייב להיות כל הזמן בתזוזה. הכלל הוא שצריך לנדוד".
אחד המקומות שעליהם היא כן מוכנה להמליץ לחניה עם קרוואן הוא חאן עין גדי. "יש שם נוף מטריף, בר נחמד ואווירה טובה", היא מספרת. באחת הפעמים שבהן שהתה במקום זכתה לצפות משם בשיטפונות. "יכולנו לראות את השיטפונות אפילו מתוך החאן, בלי לצאת ממנו. זה היה מטריף. את רואה את הטבע במלוא העוצמה שלו. אנשים עושים מאמצים מטורפים כדי לתפוס את השיטפונות, ואני פשוט כבר הייתי שם".
בחורף היא מחפשת את השלג, בימים הגשומים את השיטפונות, וכעת היא מחכה לרדת לדרום כדי לצפות במטר המטאורים. "כשאני יושבת עשר שעות מול המחשב, אני אף פעם לא אומרת: חבל שלא הייתי עוד כמה שעות מול המחשב", היא אומרת. "אבל כשאני בטבע, אני אומרת: חבל שאני לא יכולה להישאר כאן יותר. לפעמים בא לי שהיום לא ייגמר מרוב שכל כך כיף לי. בא לי שהשקיעה תימשך לנצח. הטיול נותן לי תחושת חיות".
"אני חושבת שצריך לנוע בהתאם לעונות השנה", היא מסכמת. "בכל פעם אפשר לחקור תופעת טבע וחוויה אחרת שיש לנו כאן. צריך רק להיות בזמן הנכון ובמקום הנכון".
