אדם ג'אנו (43), גיאולוג והרפתקן מהיישוב כליל שבגליל, זיהה ב-Google Earth מבנים מסתוריים מוקפים בחומות במערב אפריקה, ויצא לברר מה מסתתר על רכס הרים נידח בסיירה לאון. בדרך למעלה הזהירו אותו המקומיים שההר מקולל ושאסור לעלות לפסגתו.
"זקן השבט אמר לי: 'אל תעלה לשם, זה מסוכן מאוד – יש שם רוחות רפאים ושדים'", מספר ג'אנו בשיחה עם ynet. "האנשים שחיים שם לא עולים לגובה הזה. הם מאמינים ששדים יוצאים בלילה, חוטפים ילדים, גורמים לנשים להפיל תינוקות ומביאים מזל רע לכפר. הזקן גם סיפר שכשהיה ילד הגיעה למקום קבוצה של זרים ועלתה אל הפסגה. אמרתי לו שגם אני רוצה לעלות, ואם אראה שזה מסוכן – אחזור. בסוף הוא נתן לי את הברכה שלו וצירף אליי כמה מהציידים המקומיים".
המסע אל ההר
(צילום: אדם ג'אנו )
המסע המאתגר ויוצא הדופן התחיל הרבה לפני המפגש המסקרן עם תושבי הכפר הנידח בסיירה לאון. ג'אנו חי במשך שנים במערב אפריקה, עבד בגיאולוגיה וביחסי ציבור, ובמקביל טייל ותיעד מקומות מרוחקים שכמעט אינם מופיעים על מפת התיירות. "יש לי אהבה גדולה מאוד לטבע", הוא מספר. "התחביב הגדול שלי הוא להגיע למקומות רחוקים שנמצאים מחוץ למפה התיירותית הרגילה. אם יש באזור הר גבוה ומפורסם, אני מחפש דווקא את ההר השני או השלישי בגובהו, כי הוא מקבל פחות תשומת לב והרבה פחות אנשים מגיעים אליו".
"אני מחפש במפה מקומות שנראים לי כמו סימן שאלה", הוא מסביר את סגנון הטיול שלו. "ראיתי שעל רכס גבוה יש כפרים עם חומה סביב כל בית. זה נראה לי מוזר, כי באזורים האלה במערב אפריקה בדרך כלל לא בונים גדרות כאלה. אמרתי לעצמי שזה מקום מרוחק ומנותק מאוד, ורציתי להבין למה הם עושים את זה: אולי בגלל חיות מסוכנות, רוחות חזקות או אמונות תפלות".
היעד המסתורי שאדם סימן במפה נמצא בהרי טינגי, אזור הררי ומיוער במזרח סיירה לאון. בלב השמורה מתרומם הר סנקן ביריווה, שפסגתו מגיעה לגובה של 1,850 מטר ונחשבת לשנייה בגובהה במדינה. אבל כדי להגיע לאותם מבנים מוזרים שעל הרכס, היה עליו להתקדם הרבה מעבר לנקודה שבה מסתיים הכביש. "אתה לוקח אופנוע טקסי שנוסע על שביל", הוא משחזר את הדרך הקשוחה, "ובסופו של דבר גם השביל נגמר. נהג האופנוע ידע קצת אנגלית ודיבר את השפה המקומית, אז הוא הפך למתורגמן שלי. אמרתי לו: 'יאללה, אתה כבר כאן, בוא תצטרף אליי'".
אדם בדרך לפסגה
(צילום: באדיבות אדם ג'אנו )
ההר במפת גוגל
ככל שהתקדמו לעבר ההר, הכפרים נעשו מבודדים יותר. "אלה ציידים וחקלאים שעובדים את האדמה וחיים כמעט בלי קשר לעולם הגדול", הוא מתאר את המקומיים. "חלקם אף פעם לא היו בבירת המדינה. הם נמצאים ביער, מנותקים, וכמעט לא רואים אנשים שמגיעים מבחוץ. הם לא דיברו אנגלית, ולכן השיחה בינינו עברה דרך המתורגמן".
בכפר קנווה, הסמוך להר המסתורי, שמע ג'אנו לראשונה על הפחד המסורתי של בני שבט הקוראנקו מפני טיפוס על ההר. "הם מאמינים במה שהם קוראים לו 'ג'וג'ו' – סוג של כוח מאגי", הוא מספר. "אני לא יודע את שמות השדים או את כל פרטי האמונה, אבל מבחינתם זאת הייתה סיבה אמיתית לא לעלות לשם".
למרות האזהרות, זקן הכפר החביב העניק לו לבסוף את ברכתו, וכמה ציידים מקומיים הסכימו להצטרף למסע. "היו להם רובים ישנים ומאולתרים", הוא אומר. "הם גם ממחזרים תרמילים ישנים של כדורי שוטגאן (רובה ציד – א"ק) ומשתמשים בהם מחדש".
פתאום הם הסתכלו עליי כמדריך, כי אני תכננתי את הדרך והובלתי אותה. התחלנו 11 אנשים, אבל המסע היה קשה מספיק כדי שרובם יתייאשו ויחזרו. בסוף רק שלושה ציידים הצליחו להגיע איתי עד הפסגה
11 גברים צעירים, שהתגברו על הפחד מכישוף הג'וג'ו, החליטו להתלוות אליו לטיפוס המפרך לפסגה. בתחילת הדרך הובילו הציידים, שהכירו את היער וחיפשו בעלי חיים למאכל. אבל ככל שהקבוצה טיפסה והתרחקה מהאזורים המוכרים, התהפכו התפקידים. "עד גובה מסוים הם הכירו את השטח והתעסקו בציד, אבל מעבר לנקודה מסוימת גם הם אף פעם לא עלו", הוא מחייך. "פתאום הם הסתכלו עליי כמדריך, כי אני תכננתי את הדרך והובלתי אותה. התחלנו 11 אנשים", הוא צוחק, "אבל המסע היה קשה מספיק כדי שרובם יתייאשו ויחזרו. בסוף רק שלושה ציידים הצליחו להגיע איתי עד הפסגה".
טרקים וטיפוסי הרים במערב אפריקה אינם חוויה מפנקת. אדם נשא עמו קופסאות שימורים, ואת מי השתייה שזרמו בנחלים טיהר באמצעות טבליות כלור. עבור המקומיים שהתלוו אליו במסע לפסגה, לעומת זאת, הציד לא היה אטרקציה אלא מקור מזון. "הם אלופים בציד, כי זה האוכל שלהם", הוא מספר. "את הציפורים הקטנות הם תופסים ברשת, שורפים את הנוצות על האש ואז מנקים אותן. טעמתי מהציפור בשביל החוויה, אבל מהחולדה ומהחיה שנראתה כמו רקון לא אכלתי".
אדם ג'אנו מטפס על ההר המקולל
(צילום: באדיבות אדם ג'אנו)
הנוף הפראי בדרך לפסגה
(צילום: אדם ג'אנו )
הקשר המיוחד בין ג'אנו לציידים המקומיים נבנה דווקא ברגעים הקטנים. "הבאתי מהעיר פומלה, הם אף פעם לא אכלו פרי כזה. כשהם פתחו אותה וראו את הגרעינים הקטנים, זה הצחיק אותם: איך יכול להיות שלפרי כל כך גדול יש גרעינים כל כך קטנים? זאת הייתה הבדיחה שלהם".
הטיפוס להר סנקן ביריווה בסיירה לאון היה עבורו חוויה מרגשת במיוחד. "אתה עולה על ההר ורואה ירוק עד אין-סוף", מספר אדם. "אין שום ציוויליזציה מסביב, רק הרים וג'ונגל. אתה מרגיש רחוק מאוד מכל מה שאתה מכיר, וזאת הרגשה שאני מכור אליה. פתאום אפשר לחשוב בראש נקי".
על הפסגה הנידחת מצא ההרפתקן הישראלי, להפתעתו, סימון של נקודת מדידה גיאודטית, יצוק בבטון ומתוארך לשנת 1969. "בראש ההר מצאתי את הסימון של הפסגה, ואז הסתדר לי הסיפור של האיש המבוגר. אלה כנראה היו הזרים שפגש בילדותו בדרך לפסגה". לצד הסמן הגיאודטי הוא מצא מזכרת נוספת מביקור המשלחת לפני 57 שנה. "הם השאירו בקבוק בירה", הוא מספר. "היה בפנים פתק שהתמוסס לי בידיים, ואי אפשר היה לקרוא מה כתוב שם".
אוכלים בפסגה עם הציידים
(צילום: אדם ג'אנו )
המקומיים שהתגברו על הג'וג'ו והצטרפו באומץ
(צילום: אדם ג'אנו )
המסע של אדם
(צילום: באדיבות אדם ג'אנו )
הנוף מהפסגה
(צילום: אדם ג'אנו )
(צילום: אדם ג'אנו )
האם כיבוש הפסגה הנידחת היה רגע השיא של הטיול? "כולם רוצים לשמוע על ההר, אבל תכלס החוויה היא הדרך", הוא מסביר. "אתה מגיע לעיר, מאלתר את הדרך שלך, פוגש אנשים ומביא איתך מישהו שלא הכרת קודם. הפסגה היא חלק מהמסע, אבל הדרך עצמה היא החוויה".
בדרך למטה מצאה החבורה נחל קטן ובו בריכה מהפנטת. "זאת הייתה בריכת אינפיניטי טבעית שמשקיפה על נוף מטורף", נזכר אדם בהנאה. "התרחצנו שם ולקחנו את הדרך למטה באיזי. בדרך כלל הירידה קשה יותר מהעלייה, במיוחד לברכיים, אבל הפעם היא הייתה ממש כיפית".
בריכה מופלאה בדרך למטה
(צילום: באדיבות אדם ג'אנו )
לאחר הירידה נפרד ג'אנו מהציידים, שקיבלו טיפ יפה על העזרה. הם חזרו לכפר שלהם, ואילו הוא המשיך לבדו לעבר המבנים המוזרים מוקפי החומה, שהיו הסיבה הראשונית למסע. התברר כי מדובר בכפר של בני הפולה, קהילה מוסלמית של רועי בקר נודדים, שהביאו עמם מסורת בנייה שונה מזו שהכיר בכפרים המקומיים.
כדי לא להגיע בידיים ריקות, ג'אנו, המנוסה במצבים כאלה, שלח בחור מקומי לכפר סמוך כדי לקנות תרנגולות. "בערב המארחים הכינו מרק עם בוטנים ותרנגולות לכל המשפחות", הוא מספר. "אכלנו יחד בלילה, וזה היה טעים מאוד – או שפשוט הייתי רעב מאוד".
במהלך הארוחה טען המארח, ראש שבט הפולה המקומי, כי יש לו כאלפיים פרות. "אם כל פרה שווה בסיירה לאון 1,500 דולר, אז יש לו למעשה רכוש בשווי של שלושה מיליון דולר", מתפעל ג'אנו מחייו של המיליונר המערב-אפריקאי. "אבל הוא הולך יחף וחי חיים פשוטים לחלוטין".
זקן השבט
(צילום: אדם ג'אנו )
בני השבט הזמינו אותו לישון איתם בבקתת בוץ, אבל להרפתקן המנוסה היו תוכניות אחרות. "תליתי ערסל עם רשת נגד יתושים, חיממתי מים בקומקום והתקלחתי בחוץ", הוא מספר. "בשביל השירותים יוצאים מהמתחם והולכים לשיחים". בבוקר הכינו המארחים דייסת בננות בסיסית. ג׳אנו נפרד מהם, השאיר מעט כסף והמשיך בדרכו. הילדים ליוו אותו בחלק הראשון של הירידה, ואז חזרו אל המתחם.
לאחר צעידה רגלית מורכבת חזר ג'אנו לכפר קנווה, שממנו יצא כמה ימים קודם לכן עם הציידים בני שבט הקוראנקו אל ההר. "כשירדתי לכפר כולם חיכו לי", הוא משחזר. "הציידים שחזרו קודם לא ידעו אם הצלחנו להגיע לפסגה או מה קרה לנו. הזקן שסיפר לי על המשלחת של 1969 והזהיר אותי מהג'וג'ו ומהכישופים של ההר עמד שם ושמח שחזרנו. כולם רצו לשמוע את הסיפור – וכמובן שגם חיכו לתשלום".
"לא נסעתי מישראל רק כדי לעשות את ההר ולחזור", מסביר ההרפתקן הוותיק. "נסעתי לבקר חבר, טיילתי בכמה נחלים והגעתי גם לבננה איילנד. ההר היה חלק מהטיול, אבל הוא הפך למסע בפני עצמו".
אני ממליץ על סיירה לאון לאנשים שאין להם בעיה ללכלך קצת את הרגליים. זה מתאים למי שמוכן לעשות טיול שהוא בעצם מסע וחוויה, ולא מתרגש מהתנאים ומחוויות אחרות. זה לא יעד למטייל הממוצע
סיירה לאון היא מדינת עולם שלישי, הרחוקה שנות אור מחוויית תיירות רגילה. "אתה נוחת בשדה התעופה ואז לוקח סירה כדי להגיע לעיר הבירה", הוא מספר. "לא יודע מי חשב על הרעיון הזה, אבל ככה זה נשאר".
למרות ההיסטוריה האלימה של סיירה לאון והתדמית המרתיעה שעדיין מלווה אותה, ג'אנו מתאר מדינה שונה מזו שרבים מדמיינים. "זה מקום בטוח והאנשים נחמדים מאוד", הוא מדגיש. "יש שם שלום מאז מלחמת האזרחים שהסתיימה רשמית בשנת 2002. התשתיות לתיירות חסרות, אבל במידה מסוימת זה גם מה שהופך את המקום לכל כך יפה".
Beach Number 2
(צילום: אדם ג'אנו )
(צילום: אדם ג'אנו )
יפה גם לא רק בשקיעה
(צילום: אדם ג'אנו )
"יש שם חופים יפהפיים ונהרות עם מערכות אקולוגיות מאוד מעניינות", הוא מספר. "זה מקום יפהפה ולא תיירותי. מצד אחד חבל שאין יותר תיירות, ומצד שני יש קסם גדול בכך שהמקום עדיין לא הפך ליעד המוני". הוא גם ממליץ על החוף שלדעתו הוא היפה ביותר בסיירה לאון: "הוא נקרא Beach Number 2, עשרים דקות נסיעה מפריטאון הבירה. זה החוף הכי יפה במערב אפריקה", הוא קובע. "יש שם נהר גדול שזורם אל הים ויוצר מעין לגונה חולית. פעמיים ביום המים עולים ויורדים עם הגאות והשפל. הדיונות מתכסות במים ואז נחשפות שוב, וביניהן נוצרות בריכות – דיונות, מים, חול לבן ועצי קוקוס – משהו מקסים".
האם סיירה לאון מתאימה לחופשה משפחתית עם ילדים או לחופשה רומנטית? ג׳אנו אינו מהסס. "הם עדיין לא בנויים לזה", הוא אומר. "אני ממליץ על סיירה לאון לאנשים שאין להם בעיה ללכלך קצת את הרגליים. זה מתאים למי שמוכן לעשות טיול שהוא בעצם מסע וחוויה, ולא מתרגש מהתנאים ומחוויות אחרות. זה לא יעד למטייל הממוצע", הוא מסכם. "זה מקום לרודפי הרפתקאות שאוהבים ללכת רחוק מהשביל המוכר ומחפשים יותר ריגוש ואתגר".
