התקופה האחרונה הותירה הורים, ילדים ומשפחות שלמות בתוך מציאות מורכבת, רוויית מתיחות וביטחון מתערער. טילים שנחתו בלב אזורים מיושבים, בתים שנפגעו, משפחות שפונו למלונות או התכנסו בצמידות יומיומית לממ"ד – ובתוך כל זה, הילדים שלנו צפו, חוו, שאלו והרגישו.
כמו בכל תקופה של מתח ביטחוני, גם הפעם – ואולי ביתר שאת – נשמעים יותר קולות של הורים המספרים על שינויים בהתנהגות ילדיהם. התגובות יכולות להיות מגוונות: רגרסיה, התקפי זעם, היצמדות להורים, הרטבה בלילה, ירידה בתיאבון, פחדים, קושי להירדם או לחלופין שקט קיצוני. כל אלו הן דרכים של ילדים לומר – משהו עובר עליי, משהו בפנים לא רגוע.
חשוב להבין: זו לא תופעה חריגה או מדאיגה כשלעצמה. אלו תגובות טבעיות של ילדים למציאות חריגה – מציאות שבה סדר היום השתבש, המבוגרים סביבם היו במתח, ולעיתים גם הם עצמם נחשפו למראות מאיימים או הרגישו סכנה ממשית.
דווקא עכשיו, כשהחיים מתחילים להתייצב – חשוב לא להחמיץ את ההזדמנות לדבר, לעבד ולתמוך. ולצד הנוכחות הקיימת והחשובה של מערכת הבריאות והרשויות המנגישות תמיכה מקצועית, כלים ושירותים – לנו, ההורים, יש תפקיד משמעותי: להקשיב, ליזום שיח ולעזור לילדינו לחזור לא רק למסגרת – אלא גם לשקט הפנימי. אז מה כן אפשר לעשות?
1. לא לפחד מהשיחה – להפך, ליזום אותה
אחרי תקופה שבה פחדים ולחצים היו חלק מהשגרה היומית, ועכשיו כשהשקט חוזר בהדרגה – זה בדיוק הזמן לדבר. לעיתים ההורים נוטים לחשוב שהכל חוזר למסלול – אין טעם "לפתוח את זה מחדש". אבל דווקא עכשיו, כשאין אזעקות שמסיחות את הדעת ויש יותר רוגע – זו הזדמנות טובה לשאול, להקשיב ולעבד. מחקרים וניסיון מראים: עיבוד של מה שקרה, במילים המתאימות לגיל הילד, עוזר להפחית חרדה. הוא מאפשר שליטה בזיכרון – במקום שהזיכרון ישלוט בנו. וכך, תוך כדי העיבוד, אנחנו מצליחים להעביר אותו ולקטלג אותו כזיכרון לטווח רחוק – שזה בדיוק מה שאנחנו מחפשים.
אפשר לומר: "אתה זוכר את האזעקה שהייתה לנו? רוצה לספר לי מה אתה זוכר בדיוק?" או "עברנו הרבה בימים האחרונים. מעניין אותי לדעת מה הזיכרון הכי חזק שלך מהימים האלה".
חשוב לא לפחד לעורר מחדש את הפחדים – כי הם קיימים שם, מתחת לפני השטח. אנחנו רוצים למרות הפחד, לא להימנע מזיכרון, בעדינות בזמן ובקצב שנכון לילד לשחזר את החוויות שעבר כדי שיוכל לעבד אותו כראוי.
2. לתת לגיטימציה לרגשות – גם לקשים שבהם
גם כשהכול נראה כאילו חזר לעצמו, רגשות לא תמיד מסתדרים לפי לוח השנה. לפעמים, דווקא כשהשקט חוזר – הגוף והנפש מתחילים לעבד את מה שעברנו. ילדים עשויים להרגיש בלבול, פחד, עצב או כעס – גם כשסביבם רגוע יותר. חשוב לזהות את הרגשות האלה, לתת להם שם, ולהעביר לילד מסר: זה בסדר להרגיש.
ילד שעדיין שוהה במלון עשוי לומר: "אני לא רוצה לחזור הביתה, אולי זה לא בטוח." במקרים כאלה אפשר לשאול בעדינות: "אתה מפחד שיקרה שוב משהו?" או "מה הכי היית רוצה שיקרה כשנחזור?"
מומלץ לשתף גם בתחושות אישיות: "גם לי יש רגעים שאני תוהה איך יהיה כשנחזור, אבל אני יודעת שנעשה את זה יחד" או "גם אני מתגעגעת לשגרה שלנו, ואנחנו נגיע אליה לאט ובקצב שלנו".
גם במצבים אחרים, כדאי לשאול: "אתה מרגיש קצת שונה מאז שנגמרו האזעקות?", "מה הכי היית רוצה שיחזור להיות כמו פעם?" או לומר:"זה היה מפחיד נורא מה שקרה לנו. גם לי היה מאוד קשה, וגם אני פחדתי".
שיחה כזו יוצרת תחושת שותפות, מפחיתה בדידות, ומעניקה לגיטימציה לרגש – מבלי למהר "לתקן" אותו.
3. לחזק את התחושה שיש על מי לסמוך
אחרי שעיבדנו קצת את החוויות הקשות שעברנו ונתנו מקום לרגשות הלא פשוטים שהתעוררו – חשוב לחזור ולהזכיר לילדים את הכוחות שכבר יש להם, את החוסן שהם גילו ואת התחושה שיש על מי להישען. גם אם עברו חוויות לא נעימות ולא פשוטות – הם לא לבד, והם הצליחו לעבור את זה.
אפשר לומר: "עברנו יחד משהו לא פשוט, והנה – אנחנו כאן, יחד, וחזקים יותר" או "גם כשזה היה מפחיד, הצלחנו לשמור אחד על השני – וזה לא מובן מאליו" ולא להיכנע לאוטומט שלנו כהורים להרגיע את הילד מהר, אלא להיפך – לתת לו מקום להביע, במיוחד את הרגשות הקשים.
זה גם הזמן לחבר חזרה לתחושת שליטה: "נכון שהיום הלכת לבד לבית הספר למרות שקצת חששת? זה מראה כמה אתה אמיץ" או: "תראה כמה דברים הצלחנו לעשות היום, אפילו כשקצת פחדנו – זה מראה כמה אתה חזק".
המסר הוא: לא הכול בשליטתנו – אבל יש הרבה דברים שאנחנו כן יכולים לבחור ולחזק, כמשפחה וכפרטים, ובהם אנחנו צריכים להתמקד.
4. לשים לב להימנעויות – ולעזור לאט לאט לחזור
אם ילד נמנע ממקומות מסוימים, מצלילים או ממפגשים חברתיים – לא כדאי להכריח, אבל גם לא להעלים עין. הימנעויות נוטות להתקבע ולהתרחב אם לא מתמודדים איתן. הדרך הנכונה היא הדרגתית: לחשוף, לעודד, לתווך. לאפשר חזרה לתפקוד ולשגרה – בקצב שמתאים לילד, אך תוך שמירה על תנועה קדימה.למשל, אפשר לומר: "שמתי לב שאתה לא רוצה ללכת לשחק כמו פעם. בא ננסה רק לצאת החוצה יחד – לא חייבים להישאר הרבה זמן" או "אפשר רק להסתכל על הילדים מהצד, ואחר כך להחליט אם להצטרף".
לסיכום, הנוכחות ההורית, ההקשבה והתגובה הרגישה – הן מפתח משמעותי בעיבוד החוויות שילדים עוברים בתקופות של חוסר ודאות, גם כשהן כבר עוד רגע מאחורינו. חשוב לשים לב, לתת מקום ולעזור לילד לעבד.אבל חשוב לזכור שגם להורים מותר וחשוב לבקש תמיכה או עזרה בעת הצורך.
הכותבת היא פסיכולוגית קלינית, מנהלת מרפאות בריאות הנפש ילדים ונוער מחוז ירושלים והשפלה, מכבי שירותי בריאות
