בקיץ של השנה שעברה לקחתי את האחיינית שלי לסרט בשבת בצהריים. לפני הסרט תכננו לעצור בסניף מקדונלדס הסמוך לקולנוע ולהזמין לאוצר ארוחת ילדים: ארבעה נאגטס מטוגנים בשמן עמוק שכל קשר בינם לבין עוף הוא מקרי בהחלט, צ'יפס קטן ומיץ ענבים. מובן שטרחתי לוודא מבעוד מועד את שעות הפתיחה של הסניף, אחרי הכול אני המבוגר אחראי. שום דבר לא הכין אותי לשלט המאכזב שהוצב סמוך לדלפק: "סגור לרגל שיפוצים".
אם מעולם לא גידלתם ילד בררן באוכל, סביר להניח שלא תבינו את גודל האירוע. נכון, זה לא נעים לראות גן של המבורגרים סגור, אבל תוכניות משתנות, ילדים אוהבים לזלול ג'אנק, והרי תמיד אפשר להמיר את הארוחה בפיצה, בורקס, טוסט או כל מזון מהיר אחר. מה, לא?
לא.
ובדיוק בגלל שאני יודעת שלא, הייתי מבועתת מהצפוי לי. הקראתי את השלט בקול, הסברתי בטון המרגיע ביותר שהצלחתי לגייס מתוכי שניאלץ למצוא משהו אחר לאכול והמתנתי לתגובת הגברת בת החמש. סרבנית המזון הצעירה לקחה לעצמה כמה רגעים כדי לעכל את המידע שקיבלה זה עתה, ובתום הרגעים הללו התיישבה על הרצפה המטונפת שמחוץ לסניף הסגור והתחילה להתייפח בדרמטיות מוגזמת, תוך שהיא ממלמלת משפטים מטלנובלה טורקית כמו "למה זה קורה לי?" ו"מה אני אעשה עכשיו?!".
אחרי כמה דקות של דברי ניחומים וחיבוקים, הצלחתי להרים אותה מהקרקע ולשדל אותה להצטרף אליי לבית קפה. עברנו על כל המנות בתפריט וכצפוי, היא סירבה לכולן. הזמנתי לה צ'יפס והתפללתי בלב שהוא יהיה דומה בצורת החיתוך שלו לצ'יפס שהיא רגילה אליו. המנה הגיעה, הילדה העמיסה קטשופ (בצד, בטח בצד. הצ'יפס והקטשופ שומרים נגיעה) ואכלה חצי מנה שהחזיקה אותה עד שהגענו הביתה.
אם הסצנה הזו נשמעת לכם מוזרה, אתם בני מזל. אני, לדוגמה, לא הופתעתי. מאז שהילדה הזו נולדה היא אוכלת מעט ובהתאם שוקלת מעט מאוד. התפריט שלה מורכב ממגוון מאכלים שרק מצטמצם עם השנים, והארוחות שלה חוזרות על עצמן מדי יום. היא לא מוכנה לנסות דברים חדשים כמעט אף פעם, ובכל יציאה צריך לחשב מראש אם יש סניף של מקדונלדס בסביבה, כי הנאגטס שלהם זה הדבר היחיד שהיא מוכנה לאכול מחוץ לבית.
לא, זה לא קשור לפינוק יתר אלא לבררנות אכילה קיצונית, תופעה שאף זכתה להכרה רפואית לפני כעשור. מה מאפיין את הבררנות הזו, מאיפה היא מגיעה, איך מטפלים בה ובעיקר: מה עושים עם התסכול הרב שהיא מייצרת, הן לילד והן לכל מי שמסביבו?
בלי שינויים בבקשה
כל הילדים בוררים מזון. למען האמת, גם כל המבוגרים בוררים מזון. בהנחה שלא מדובר במצב הישרדותי, בני אדם בוחרים מה לאכול וממה להימנע, ויש להם העדפות ברורות שמבוססות על אידיאולוגיה, דת, הרגלים וטעם אישי. אצל ילדים הבררנות כמעט מובנת מאליה. הם נמצאים בגיל שבו נחשפים כל הזמן למאכלים חדשים, ובמקביל מפתחים עצמאות שלפעמים באה לידי ביטוי בסרבנות. לפיכך, ילדים שפולטים מזון מפיהם או צועקים "לא רוצה!" על מאכל מסוים הם מחזה שכיח. אבל יש הבדל בין הבררנות הנורמטיבית הממוצעת, שבדרך כלל חולפת באופן ספונטני בלי צורך בטיפול, לבררנות אכילה קיצונית.
"אין הגדרה שמקובלת על כל הגופים הרפואיים בעולם, אבל יש מקבץ של סימפטומים מאוד ברור", מסבירה תרצה שני, דיאטנית קלינית כבר 35 שנה, מתוכן 20 שנה דיאטנית ילדים ובנישה הספציפית של בררנות אכילה למעלה מעשור. "הסימפטום הראשון של אכילה בררנית הוא הימנעות מקבוצות שלמות של מאכלים. ילד שלא אוכל בכלל ירקות או אוכל רק מלפפון מתוך כל הירקות, או ילדה שלא מוכנה לגעת בשום סוג של ממרח. הסימפטום השני הוא היצמדות למותגים שונים של מזון או לדרך הכנה מאוד ספציפית של מאכלים, והעדר גמישות ונכונות למותגים אחרים או לדרך הכנה שונה. זה לא חייב להיות נכון לכל המאכלים. גם אם יש מספר מאכלים שעליהם יש קיבעון, זה די והותר. הסימפטום השלישי והמשמעותי ביותר הוא מספר המאכלים שהילד אוכל. אם הילד אוכל מתחת ל-30 מאכלים, מדובר בבררנות אכילה. כמובן, תלוי מה ההרכב של ה-30 ואם הם מפוזרים על מגוון מוצרי מזון, אבל כעיקרון, מתחת ל-30 זו כבר בררנות אכילה, וכדאי לבחון אם להתמודד איתה באמצעות איש טיפול רגשי".
ואם מדובר בהרבה מתחת ל-30? "מתחת ל-15 מאכלים כבר מדובר בבררנות קשה המכונה ARFID (Avoidant/Restrictive Food Intake Disorder). ההפרעה נכנסה ב-2013 ל-DSM, ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקני, ובמקרה כזה, חד-משמעית נדרש טיפול רגשי. אחד המאפיינים הכי בולטים בארפיד הוא הנוקשות. ילדים כאלה לא מסוגלים להתגמש כמעט בכלל בכל הנוגע למזון שלהם. לדוגמה, אם החברה של הקורנפלקס שינתה את האריזה של המוצר והילד לא מוכן לעבור לאכול מהאריזה החדשה, למרות שמדובר באותו המוצר".
ילדים שסובלים מארפיד יאכלו בעיקר אוכל מתועש, ויש לכך סיבה. המזון המתועש מוכר וצפוי. הנאגטס של מקדונלדס הם תמיד אותו הדבר. לפיצה של דומינוס יש הוראות הכנה מדויקות, שכוללות עובי ספציפי מאוד של בצק ושקילה של הגבינה. אין הפתעות. אין "אופס, הפעם יצא עבה מדי". אין שינויים.
"שניצל שיוצא מבית חרושת הוא תמיד באותו המרקם והטעם והגודל. הוא עובר בקרת איכות, ולכן כל השניצלים בכל השקיות זהים. שניצל שמכינים בבית משתנה כל הזמן. לפעמים הוא יוצא יותר דק או יותר עבה, לפעמים יש פחות מלח או יותר פירורי לחם. ילד שהוא בררן קיצוני יתקשה להתמודד עם השונות הקטנה הזו. היא תדרוש ממנו מאמץ גדול. ילד שהוא בררן אבל באופן עקרוני כן אוכל שניצלים, יתמודד עם זה".
מה לגבי תינוקות שטועמים משהו פעם אחת ודוחים אותו מיד?
"בסביבות גיל שנה וחצי עד שלוש כל הילדים אמורים לעבור שלב התפתחותי שנקרא ניאופוביה - חשש ממזון חדש או לא מוכר. בשלב הזה הרבה ילדים מורידים מהמגוון שלהם. להבדיל מניאופוביה, אכילה בררנית מוגדרת כהתנגדות לאכילה של מספר מזונות רב, גם מוכרים וגם חדשים. אם הילד בשלב הניאופובי, אמליץ להורים להמשיך להציע מגוון מאכלים תוך שמירה על חלוקת אחריות בהאכלה (ההורים אחראים על מה מוגש לשולחן, שעות הארוחות והיכן אוכלים, ואילו הילדים אחראים על מה לבחור לאכול מתוך המוגש וכמה). בדרך כלל הילד יחזור בהדרגה עם השנים לאכילה מגוונת יותר. ילד שסובל מאכילה בררנית לא יחזור".
שני מתגוררת בגליל ומטפלת בקליניקה פרטית דרך הזום. לפני כמה שנים הוציאה ספר דיגיטלי בשם "בררנות אכילה, המדריך המקיף להורים".
מהן ההשפעות של בררנות אכילה?
"ההשפעה הראשונה היא פיזית. צריך לראות שילד לא מייצר מחסורים תזונתיים שעלולים לפגוע בגדילה שלו. הורים טועים לחשוב שאם בדיקות הדם של הילד תקינות אז הכול סבבה. בדיקות דם הן מאוד מינוריות למצב התזונתי, והן לא משקפות אותו. יש בסך הכול ארבעה רכיבים שאנחנו יכולים לבדוק בבדיקות דם: ויטמין די, בי-12, חומצה פולית וברזל. את רוב הדברים אנחנו לא יכולים לבדוק, והדרך היחידה לעקוב אחריהם היא לבצע הערכה תזונתית על ידי דיאטנית ילדים. הדבר הראשון שאני עושה זה לבחון אם צריך תוספים של רכיבים לא מדידים כמו ויטמין סי. גם זה דורש התאמה ספציפית, כי ילדים בררנים לא מוכנים לקחת כל תוסף.
"ההשפעה השנייה היא חברתית. אוכל הוא חלק מהחברה שלנו ומחיי היומיום, וכשילד מסרב ללכת לימי הולדת או לטיול שנתי כי הוא פוחד שלא יהיה לו שם מה לאכול, או כשהמשפחה נוסעת לחופשה בחו"ל וכל הטיול מתנהל סביב 'איפה הילד ימצא משהו לאכול' זה מאוד בעייתי".
מה הפתרון בפליידייט או כשיוצאים לחופשה משפחתית?
"אני מפצירה בהורים להתמקד במטרה העיקרית שהיא ליהנות מהטיול, גם אם זה אומר שכל הטיול הילד יאכל בייגלה. עשו את הפשרה הזאת ותורידו את הנושא מהפרק. אתם נוסעים לחופש - תיהנו ממנו. אל תצפו לפתור בררנות אוכל בטיול.
"לגבי פליידייט: ידעו מראש את ההורה שהילד אוכל לחם בלי כלום ושזה לא נורא אם הוא יחזור הביתה רעב, וכך תמנעו מראש את חוסר הנעימות. אל תגיעו למצב שבו הם לוחצים על הילד שיאכל משהו, כי זה סתם מביך אותו וגם גורם להם להרגיש רע. הרי אם היה לכם ילד עם צליאק או עם אלרגיה ללקטוז אז הייתם מיידעים מראש את ההורים לגבי אפשרויות התזונה שלו, נכון? ילד בררן זה בדיוק אותו דבר. יש לו בעיה עם אוכל כמו כל בעיה אחרת. פשוט ציינו מראש ואל תתביישו".
הילדה הכי רזה בגן
"נעם נולדה במשקל 2.5 ק"ג, ארוכה ורזה, והיא אף פעם לא הראתה עניין גדול מדי באוכל", מספרת מיה, אמא של נעם, כיום בת שש. "גם כתינוקת תמיד הרגשתי שהיא עושה טובה. היא אכלה את המינימום הנדרש ללא התלהבות. כשהייתה בת שנה, הגננת של הפעוטון אמרה לי: 'זו ילדה שמסוגלת לא לאכול עד 16:00 בלי להתלונן. אם לא הייתי נותנת לה בקבוק, היא לא הייתה בוכה'. כשהגיע שלב הטעימות היא ירקה הרבה דברים: חומוס וטחינה, לדוגמה, היא ממש סירבה לאכול. ניסיתי מספר פעמים, והיא כל הזמן ירקה את זה בכעס. כשניסיתי אבוקדו היא התחילה לבכות".
יש משהו שהיא כן אכלה בשמחה?
"שוקולד. אני חושבת שזה הדבר היחיד שהיא ממש דרשה, ושבאמת היה חיוך על הפנים שלה כשאכלה אותו. כל היתר היה ג'סטה. עם הזמן המאכלים רק הצטמצמו. במקום שהיא תתחיל לאכול דברים חדשים, היא הורידה ועוד מהמגוון המצומצם הקיים. אני זוכרת תקופות יפות שבהן היא אכלה גם עגבניות, פנקייקים וחביתות ושתתה חלב בכוס. כיום אני יכולה רק לחלום על זה".
מה היא כן אוכלת כיום?
"בבוקר היא אוכלת שתי עוגיות לוטוס. כל ניסיון מצידי להחליף את העוגיות הספציפיות האלה נכשל. בצהריים היא אוכלת שניצל ביתי או קציצת עוף לצד פחמימה משתנה: אורז, פסטה, קוסקוס, פתיתים או צ'יפס. מצד אחד, מגוון הפחמימות שלה רחב יחסית. מצד שני, כשאני אומרת 'פסטה' אני מתכוונת לפסטה מסולסלת או ספגטי מקלות, וכשאני אומרת 'אורז' אני מתכוונת לאורז לבן נקי. אם אנסה פסטה פנה, לדוגמה, היא תסרב לאכול. בערב היא אוכלת חלבון של ביצה קשה (החלמון נזרק לפח מראש), פרוסת גבינה צהובה ופרי משתנה: אבטיח, בננה או ענבים. זה התפריט שלה, והוא זז לעיתים נדירות. לפעמים הוא אוכלת גם קורנפלקס, של תלמה בלבד ובלי חלב, או מרק עוף צח עם אטריות".
לדברי אימה, נעם לא רק מקובעת על מגוון מאוד מצומצם, אלא גם אוכלת לאט מאוד ומעט מאוד ביחס לחברותיה.
"בשנה שעברה היינו ביום הולדת של חבר שלה מהגן. הם הביאו קייטרינג של המבורגרים בלחמנייה וצ'יפס. באיזשהו שלב המפעיל שאל: 'ילדים, מי רוצה המבורגר בלחמנייה?', ועשרות ילדים צווחו בהתלהבות 'אני!!!' - ואז אני קולטת אותה מהצד, עושה פרצוף של גועל וממלמלת 'איכס'. נכנעתי מראש ושמתי לה ערימת צ'יפס בצלחת. היא ישבה עם חברות שלה, ובזמן שהן אכלו המבורגר בלחמנייה היא אכלה חמש יחידות של צ'יפס. ספרתי אותן. אחר כך היא הלכה לשולחן המתוקים, בחרה שלוש סוכריות גומי בצורות ובצבעים שהיא מכירה וזהו. רק אלוהים יודע איך היא יצאה ככה. אצלנו במשפחה נאבקים להכניס כמה שפחות קלוריות ולא כמה שיותר".
אז איך באמת היא יצאה ככה? שאלה טובה. אבל רגע לפני, האם באמת היא יצאה ככה או שאולי משהו בדרך גרם לה להיות "ככה"? או במילים אחרות: האם בררנות אכילה היא מולדת או נרכשת?
מחסור תזונתי, פגיעה חברתית
"יש מרכיב גנטי מובהק בהפרעות אכילה", מבהירה שני, "וייתכן שהבררנות עברה בגנים. יש הרבה הורים שהיו בררנים בילדותם, ומעידים על עצמם שרק באזור גיל הצבא או אפילו מאוחר יותר הם עשו קפיצה ונפתחו קצת, ויש כאלה שנשארים ככה. אני עובדת גם עם הורים שמבינים שהם מודל חיקוי בעייתי לילדים שלהם, והם חייבים לעבור איזשהו תהליך.
"באופן ספציפי, לבררנות אכילה יש מספר סיבות. אתחיל דווקא מהפחות שכיחות: הראשונה היא אירוע טראומטי שקשור במזון, ומפתח רתיעה ממזון מסוים ומכל מה שדומה לו. השנייה היא בעיה בריאותית. לדוגמה, ילדה שהוגדרה כאלרגית למוצרי חלב ונמנעה ממוצרי חלב במשך שנים תתקשה לאכול דברים לבנים גם אם האלרגיה חלפה מזמן. יש שתי סיבות שנפוצות הרבה יותר, והראשונה היא בררנות על רקע קושי בעיבוד החושי. השנייה היא בררנות על רקע מאבקי כוחות עם ההורים.
"ויסות חושי הוא היכולת לווסת ולארגן מידע ממערכות החושים ולהגיב בהתאם. הוויסות החושי הוא חלק מעיבוד תקין של מידע תחושתי, והוא משפיע על התנהגות, קשב, שליטה, אינטראקציה חברתית, שליטה מוטורית והצלחה במיומנויות תפקודיות. במילים אחרות, הוא מאפשר אינטראקציה מותאמת עם הסביבה. קושי בוויסות חושי בא לידי ביטוי בתחומים כמו לבוש, שינה, היגיינה, למידה וכמובן אכילה. הריח, הטעם או המרקם של המזון נחווים בצורה שונה מהאדם הנורמטיבי, ומכאן מגיעה ההימנעות ממגוון רחב של מזונות.
"יש ילדים ומבוגרים שרגישים מאוד לטעמים מסוימים. בהקשר הזה, מטופלים מבוגרים מצליחים להסביר את עצמם טוב יותר מילדים. מטופלת אחת אמרה לי: 'תשמעי, הגבינה הזו פשוט חמוצה'. אבא שלה שישב לידה וטעם את אותה הגבינה אמר: 'לא, מה פתאום? היא בסדר גמור', אבל עבורה היא הייתה חמוצה, כי הרגישות שלה לחמוץ גבוהה יותר משל יתר האוכלוסייה. קשיים בוויסות החושי הם עניין מולד. אנחנו נראה אותם כבר בגיל הינקות אצל ילדים שלא ישתפו פעולה עם אוכל טחון.
"הסיבה השנייה הנפוצה, כאמור, היא מאבקי כוחות עם ההורים. זה תוצר של יחסי האכלה לא נכונים ולא מותאמים בגיל צעיר. אם חלוקת האחריות לא נכונה - הילד מחליט איזה אוכל לאכול וכמה - וההורים מתעקשים, הילד יכול לגלות התנגדות, ומפה עלולה להיות החמרה. הסירוב לאכול הופך לקלף שאפשר לשלוף אותו כנגד ההורה.
"וכמובן, בסופו של דבר יש כאן גם עניין של אופי. יש ילדים בעלי אופי שמרני שחוששים מהתנסות בדברים חדשים, ילדים שהשגרה המוכרת והידועה מרגיעה אותם, וכל מה שחדש ושונה מעורר בהם לחץ וחרדה. הם מעדיפים להישאר באזור הנוחות ולאכול רק את מה שהם כבר מכירים ואוהבים, ובאופן כללי לעבור חוויות מוכרות: ללכת למקומות שהם כבר היו בהם, לשחק עם חברים ישנים וכו'. אם מבחינים בהעדר גמישות התנהגותית שבא לידי ביטוי בשלל תחומים נוספים, כאשר המזון הוא רק אחד מהם, אז צריך לעבוד באופן כללי על נושא הגמישות".
דור בן השמונה הוא ילד נוקשה מאוד. כל תזוזה מהמוכר והידוע מאיימת עליו, והוא כמעט שלא מסוגל לשאת שינויים.
"הוא נולד בשבוע 34 במשקל 2.1 ק"ג, ורק אחרי שמונה ימים בפגייה שוחררנו מבית החולים", מספרת טליה, אמא שלו. "הוא היה תינוק רזה ולא אכל הרבה. לא היו לו לחיים שמנמנות כאלה, אבל בסך הכול הוא היה במשקל תקין, תמיד גירד את האחוזון שלו מלמטה. בשלב הטעימות הוא היה בסדר גמור, אכל הכול.
"הבעיות התחילו בערך בגיל שנתיים. הוא התחיל לסרב למלא דברים, וככל שהזמן עבר הוא סירב לעוד ועוד מאכלים, עד שנשארנו עם מבחר מאוד מצומצם".
מה הוא אוכל כיום?
"ביצה קשה וחמה (חביתה הוא אוכל לעיתים רחוקות ולא בקלות), יוגורט עם דבש (הוא לא שם לב למותג אבל כן חשוב שיהיה יוגורט חלק ורגיל), מרק עוף צח שאני מכינה בבית (אני מכינה סיר בתחילת השבוע, וזו ארוחת הצהריים או הערב שלו כמעט כל יום. אני מסננת את המרק מהירקות ומוסיפה שקדי מרק. כשהוא ניסה מרק עוף אצל אחרים, הוא טען שלא טעים לו), קורנפלקס של תלמה עם חלב (ניסינו מותגים אחרים, אבל הוא מזהה שהטעם שונה ומסרב), לפעמים קוטג', זיתים, סמות'י בטעם אגסים, נקניקיות, שיפודים, נאגטס במקדונלדס ופיצה דומינוס. זהו".
מה קורה אם אתם נמצאים בסיטואציה שבה אין אף אחת מהאפשרויות האלה?
בחופשות זה מאוד קשה. אני דואגת שיהיה מקרר בחדר ומביאה איתי יוגורט. אם אנחנו בחוץ הוא יאכל נאגטס במקדונלדס או פיצה בדומינוס. לרוב אני מוצאת אחד מאלה".
דור לא רק אוכל מגוון מצומצם מאוד של מזון, הוא גם לא מוכן לאכול אם מזונות שונים נגעו זה בזה: "אני לא יודעת לשים בדיוק את האצבע על מתי בדיוק זה קרה. כשהוא היה קטן כן הייתי שמה לו הכול בצלחת אחת. באיזשהו שלב הוא ביקש להשתמש בכלים נפרדים. היום אני שמה כל מזון בצלחת נפרדת. בארוחת הצהריים האחרונה לדוגמה הוא אכל נקניקיות ופסטה. בצלחת אחת שמתי שתי נקניקיות ובקערה נפרדת ספגטי עם מלח. גם האכילה עצמה נפרדת. הוא קודם אכל את הנקניקיות ואז את הספגטי".
איך את מסבירה את הבררנות שלו?
"הוא נולד עם קושי בוויסות החושי. אני ממש רואה את זה. מאכלים שאמורים להיות חמים חייבים מבחינתו להיות ממש חמים, ובלתי אפשרי לאכול אותם כשהם מתקררים. לדוגמה, כשאנחנו מזמינים פיצה הוא קם באמצע הארוחה לחמם לו את המשולש הבא כי הוא כבר קר עבורו. עניין הוויסות החושי בא לידי ביטוי גם בבגדים. אומנם זה מאוד השתפר עם השנים, אבל עדיין קשה לו עם גרביים, משהו בתפר מפריע לו, ויש המון גרביים שהוא לא מוכן לגרוב".
דרך ארוכה
קושי בוויסות החושי, מאבקי כוח, אופי מולד, גנטיקה או טראומה - תהא הסיבה אשר תהא, התמודדות עם בררנות אכילה תצריך הרבה סבלנות מההורים. "קודם כל חשוב להבין שהסביבה הביתית מאוד משמעותית, ושאין תחליף לחשיפה ויזואלית ביומיום", אומרת שני. "החשיפה מתחילה בארוחה משפחתית, כשהילד רואה ומריח אחרים אוכלים. חשבו על זה רגע: אם מעולם בימיי חייכם לא ראיתם בני אדם אוכלים סושי, למה שתרצו לאכול את זה? זה מפחיד לדחוף לפה משהו לא מוכר. מעבר לחשיפה למראה ולריח, יש את עניין התחושה שמתחיל בידיים. זו אחת הסיבות שמומחים ממליצים לתת לתינוקות לשחק בידיים עם האוכל. מלכלך לכם את הבית? תנקו אחר כך. המידע שתינוק שואב על מזונות בידיים שלו הוא בסופו של דבר הכנה למרקמים שאמורים להגיע אחר כך לפה. כשהילדים בוגרים יותר כדאי להכניס אותם למטבח, לתת להם לשטוף ירקות, לחתוך פירות ולהכין מאכלים. זה לא אומר שבהוקוס פוקוס הילד יתחיל לאכול אותם, אבל קשה להאמין שילד יכניס לפה שלו מאכל שהוא לא מוכן להכין.
"הכי קריטי אצל ילדים בררנים זה לתת להם את השליטה. לא להתערב להם בצלחת, כי ברגע שאנחנו מתערבים אנחנו נכנסים למאבק".
זו נשמעת כמו משימה מורכבת.
"נכון, ופה נכנסת הדרכה אישית. צריך להכיר את המקומות בהם ילד מרגיש חזק ואת המקומות בהם הוא מתקשה, ולצאת בצעדים מאוד קטנים. למישהו מהצד, שלא מבין דבר בבררנות אכילה, ההתקדמות יכולה להיראות מינורית ברמה מצחיקה. אני עובדת כרגע עם ילדה שסובלת מארפיד. התחלתי איתה כשהייתה בת חמש, והיום היא כבר בת שבע. כשנפגשנו בפעם הראשונה היא אכלה רק חטיפים ממותגים מסוימים: ופלים מחברה מסוימת, בייגלה מחברה מסוימת ודגני בוקר של מותג ספציפי. בחצי השנה הראשונה עבדתי איתה על הרחבת המותגים - לאכול את אותו הזבל, רק ממותג אחר".
ובכל הזמן הזה היא לא אכלה ביצה, ירקות, גבינה, לחם?
"(צוחקת) היא עדיין לא אוכלת את כל זה, אבל היום היא כבר במקום אחר. היא מוכנה להתנסות, ויש הרחבה בתפריט שלה למספר נוסף של מאכלים. זה מקרה קיצוני, ומהצד זה נראה כאילו לא עשינו כלום כל הזמן הזה, אבל זו התקדמות גדולה עבורה. אצל רוב הילדים הבררנים מצליחים להתקדם לאיזשהו מקום באיטיות. זה תלוי בשיתוף הפעולה שלהם, וכדי לייצר אותו צריך לתת להם להוביל את התהליך, להראות להם שהם מסוגלים. כמו שהם מסוגלים ללמד את עצמם לקרוא או לשחות, הם מסוגלים ללמד את הפה שלהם להכיר לאט-לאט מאכלים חדשים".
למה אפשר לצפות אם הולכים לטיפול?
"לדרך ארוכה מאוד ואיטית מאוד. ייקח הרבה זמן עד שהילד שלכם ירחיב את המנעד התזונתי שלו. בנוסף, חשוב להבין שילד בררן לא יהפוך את עורו. הוא לא יאכל פתאום את כל המקרר בלי הבחנה. בררן יישאר בררן".
