בשבוע האחרון שוב עלה לכותרות הדיון סביב דימוי גוף. הפעם זה קרה לאחר שעדן פינס העלתה לרשתות תמונות שלה מחופשה בפריז, בהן היא לבושה בחולצה חושפת בטן דקיקה. בתגובה העלתה השחקנית והדוגמנית ליאת בלו לסטורי שלה תמונה של פינס והסבירה שכמי שהתמודדה בעברה עם הפרעות אכילה היא יוצאת כנגד תרבות הרזון, כי "הגיע הזמן להפסיק להעריץ רזון ולהתחיל להעריץ בריאות", לדבריה. אבל האם בריאות זה בכלל ערך שכדאי להעריץ?
זה לא סוד שטרנד הבריאות הולך ותופס תאוצה בשנים האחרונות. אם מסתכלים מסביב או ברשתות, כמעט בלתי אפשרי לחמוק מצעירים שמדברים, עוסקים ומוטרדים מכמויות החלבון שהם אוכלים (או לא אוכלים), סופרים צעדים, מחפשים שיטות אימון חדשות ומתעדים כל מה שהם מכניסים לפה. בדרך הם עלולים לצרוך מרכיבי מזון וויטמינים שלא תמיד מתאימים להם, לאמץ דיאטות ללא פיקוח רפואי רק על פי טרנדים מהטיקטוק או לתרגל באופן מסוכן. לאור כל זה, אפשר כבר להעז לשאול האם טרנד הבריאות הוא לא בעצם רק גלגול חדש לטרנד הרזון?
"טרנד הרזון התמקד במסר אחד פשוט והרסני שאמר 'כמה שפחות'", מסבירה ד"ר עפרי ילין, דיאטנית קלינית ופוסט-דוקטורנטית במרכז הישראלי להתמכרויות ובריאות הנפש, האוניברסיטה העברית בירושלים. "המטרה הייתה רזון קיצוני, והאמצעים היו לרוב צמצום קלורי דרסטי ואימוני אירובי מוגזמים. בפועל זה אומר לאכול כמה שפחות קלוריות, לראות משקל כמה שיותר נמוך על המאזניים וללבוש מידות קטנות בבגדים, הכול בהתאם לאידיאל ההרואין-שיק של שנות ה-90 או מבחן הירכיים שלא נוגעות זו בזו של שנות ה-2000. לעומת זאת, טרנד 'הבריאות', שהינו הטרנד הנוכחי, מתמקד במראה חזק, חיוני ומלא אנרגיה. לכאורה מדובר בשינוי חיובי אבל בפועל הרזון הקיצוני התחלף באידיאל החיטוב. המטרה המוצהרת היא בריאות, אריכות ימים וכושר מקסימלי, אבל בפועל השליטה והנוקשות נשארו בדיוק אותו הדבר, רק שהן עברו טרנספורמציה מספירת קלוריות לספירת חלבונים, ספירת צעדים ומעקב מדדים".
"בפועל השליטה והנוקשות נשארו בדיוק אותו הדבר''. ד"ר עפרי ילין
(צילום: שרון לוין)
דווקא זה נשמע חיובי. איפה פה הבעיה?
"הטרנד הזה, שהינו חיובי בעיקרו, עלול להיות מתורגם להתנהגויות אובססיביות מאוד, למשל כמו פולחן החלבון – כשמוסיפים חלבון לכל מאכל (מעדני חלבון, פנקייק חלבון, חטיפים, אבקות), או כשיש פחד מאכילת פחמימות 'רעות'. לעיתים ישנה גם אופטימיזציה של הגוף, ספירת צעדים יומית (חובה להגיע ל-10,000 צעדים, לא משנה כמה עייפים), מדידת דופק אובססיבית, או ניטור סוכר ברציפות, גם אצל אנשים בריאים לחלוטין. הרבה פעמים זה מלווה באימוני כושר שמגיעים כעונש או כחובה: אימוני כוח עצימים, הרמת משקלים כבדים וחרדה עמוקה מפספוס אימון. כל זה יכול להגיע עד לתופעה העונה לשם אורתורקסיה - האובססיה לאוכל 'נקי', תוך הימנעות מוחלטת ממזון מעובד וחרדה חברתית סביב אכילה בחוץ".
ד"ר ילין: "בשורה התחתונה הסבל הנפשי זהה לחלוטין - חרדות קשות סביב ארוחות משפחתיות, שיפוטיות עצמית קשה, ניתוק מהקשבה פנימית למנגנוני רעב ושובע וחרדה מהשמנה, רק שהפעם החרדה מוסווית כ'אובדן מסת שריר'"
הבעיה העיקרית היא ההנחה שבגלל שמדובר בצעדים שהם בריאים לכאורה, אין בהם שום סכנה. "השינוי המרכזי הוא שאם בעבר נערה עם הפרעת אכילה יצרה מנגנון הסתרה כי היא ידעה שהיא מרעיבה את עצמה, היום הצעירים מגיעים עם גיבוי חברתי ואידאולוגי", מסבירה ד"ר ילין, "הם מרגישים שהם עושים משהו בריא ומשפרים את עצמם, ולכן קשה להם להבין שיש בעיה. יש עיסוק מתמיד במזון ובמראה הגוף, אבל הוא עטוף במילים מדעיות. בשורה התחתונה הסבל הנפשי זהה לחלוטין: חרדות קשות סביב ארוחות משפחתיות, שיפוטיות עצמית קשה, ניתוק מהקשבה פנימית למנגנוני רעב ושובע וחרדה מהשמנה, רק שהפעם החרדה מוסווית כ'אובדן מסת שריר'".
תחושה של שליטה בעולם לא יציב
ד"ר מיכל בן מאיר, פסיכולוגית קלינית מומחית המתמחה בטיפול בהפרעות אכילה, סוברת שהטרנד הזה תפס כל כך חזק, במיוחד אצל צעירים, בעיקר בגלל שהוא עונה על מספר צרכים רגשיים, כמו הצורך בשליטה, בשייכות, בהכרה ובערך עצמי. "הוא נותן לנו תחושת שליטה בעולם שמרגיש מאוד לא יציב. כשיש חרדה, אי ודאות או עומס, הרבה יותר קל להתמקד במספרים: כמה אכלתי, כמה הלכתי, כמה שקלתי. זה נותן תחושה של סדר, גם אם היא זמנית".
לצד הצורך בשליטה בעולם שנהיה יותר ויותר כאוטי, הטרנד הזה מושפע מאוד גם מהרשתות החברתיות: "השפעה שהיא טוטאלית ויומיומית", אומרת ד"ר ילין, "למשל, סרטוני טיקטוק שמציגים יום אכילה 'מושלם', מחושב ומעוצב, שמציב סטנדרט בלתי אפשרי ולא מותאם אישית; דיסמורפיה של הגוף (התעסקות מוגזמת בפגם גוף מינורי או מדומיין) שנגרמת בגלל פילטרים, שימוש בזוויות צילום וחשיפה בלתי פוסקת לגופים מחוטבים ומפוסלים שמייצרים תחושה ש'ככה כולם נראים', וסמכות מזויפת של משפיעני בריאות וכושר ללא שום הסמכה מקצועית, שמעבירים מסרים חד-משמעיים לגבי מה נכון ומה מסוכן".
הערך העצמי עלול להישען על מראה הגוף, במקום על מי שאני
(תמונה: Shutterstock/Hryshchyshen Serhii)
על פי ד"ר בן מאיר, הרשתות החברתיות מחזקות את הטרנד ואת העיסוק בו. "אם אני פועלת 'נכון', אני מקבלת לייקים ותגובות שמעצימות את תחושת ההצלחה. לאט לאט הערך העצמי עלול להתחיל להישען על ההתנהגויות האלה ועל איך שהגוף נראה, במקום על מי שאני".
ההשפעה הזאת משמעותית בעיקר כשמדובר בצעירים או בנערים ובנערות בגיל ההתבגרות. "בגילים האלו ה'אני' נמצא בהתהוות ואינו מגובש דיו", מסבירה ד"ר בן מאיר, "זה לאו דווקא שבני נוער צעירים ותמימים, אלא שהמוח המתבגר מושפע מאוד מחזרתיות ומנורמות חברתיות, וכשאותו מסר מופיע עשרות פעמים ביום, הוא מפסיק להרגיש כמו דעה והופך להרגיש כמו אמת. וזה קורה גם למבוגרים".
''במקום להקשיב לגוף, מקשיבים לאפליקציות''. ד"ר מיכל בן מאיר
(תמונה: אלה פאוסט)
איך זה משפיע בפועל על צעירים שאת פוגשת?
"אני פוגשת יותר ויותר בני נוער שמרגישים שהם אף פעם לא עושים מספיק. גם אם הם אוכלים בריא, מתאמנים או נראים מצוין, תמיד יש עוד יעד להגיע אליו. הרבה מהם חיים בתחושה שהם כל הזמן נמדדים. במקום להקשיב לגוף, הם מקשיבים לאפליקציות. במקום לשאול 'מה אני מרגיש?', הם שואלים 'כמה זה מכיל?', או 'האם הבטן שלי שטוחה מספיק בשביל ללבוש בגד ים?'".
כמובן שלא כל אדם שסופר צעדים מגיע למצב בעייתי מסוכן או להפרעת אכילה. "אין שום דבר שלילי בספירת חלבון, ספירת צעדים, ספירת קלוריות או אימוני כוח ותוספי תזונה, השאלה היא האם כל אלו משרתים אותנו או שאנחנו מתחילים לשרת אותם. כשאוכל הופך להיות מסווג כ'טוב' או 'רע', כשיש פחד מיום בלי אימון, כשאסור ליהנות, כשכל חריגה מלווה באשמה, אלה כבר לא סימנים לבריאות אלא לאובססיה. אני מודאגת גם מהשפה. לפעמים הפרעת אכילה מתחפשת למשמעת, לבריאות או ל'וולנס', ולכן הרבה יותר קשה לזהות אותה".
ד"ר בן מאיר: "אין שום דבר שלילי בספירת חלבון, ספירת צעדים, או אימוני כוח ותוספי תזונה, אבל כשאוכל הופך להיות מסווג כ'טוב או רע', כשיש פחד מיום בלי אימון, כשאסור ליהנות, כשכל חריגה מלווה באשמה, אלה כבר לא סימנים לבריאות אלא לאובססיה"
האם יש סימנים שצריכים להדליק נורות אדומות?
"ישנם סימנים, והם לא בהכרח רק אכילה בררנית או שינויים במשקל הגוף, אם כי גם אלו סממנים חשובים, כמובן. זה מתחיל כשהאוכל והמראה מנהלים את החיים, כשהמחשבות סביב אוכל תופסות חלק גדול מהיום, כשיש חרדה סביב אכילה, כשנמנעים ממפגשים חברתיים בגלל אוכל, כשיש רגשות אשם קשים אחרי אכילה או כפייתיות סביב פעילות גופנית. בסופו של דבר, השאלה היא עד כמה האדם חופשי. ברגע שהחופש נעלם, צריך לעצור ולבדוק".
לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה
אז איך בתוך כל המסרים שעוטפים אותנו ומעודדים אותנו לאמץ הרגלים בריאים מצליחים לשמור גם על בריאות הנפש? "אפשר לאכול מזין ולהתאמן, ובמקביל גם ליהנות מארוחה משפחתית, מחופשה בלי לספור צעדים, או מעוגה ביום הולדת בלי להרגיש שנכשלנו", אומרת ד"ר בן מאיר. "אני גם חושבת שהתפקיד שלנו, כמבוגרים אל מול הצעירים, הוא פחות להגיד להם איך הגוף שלהם צריך להיראות ויותר לעזור להם לפתח חשיבה ביקורתית. להציף שאלות כמו מי מרוויח מזה שתרגישי שאת לא מספיק טובה? מה אתה מרגיש כשאתה רואה את התוכן הזה? המטרה היא לא לגדל צעירים שיודעים לספור חלבון, אלא כאלו שיודעים להקשיב לעצמם ולהיעזר בגורמים הנכונים".
להתעמל מתוך הנאה ולא מתוך פיצוי
(תמונה: Shutterstock/lzf)
"איזון אמיתי הוא לא שחור או לבן, והוא בטח לא נראה כמו פיד באינסטגרם", מוסיפה ד"ר ילין. "הוא כולל החזרת הסמכות לגוף: ללמוד מחדש להקשיב לאותות רעב, שובע, עייפות והנאה ולא להנחיות של השעון החכם או האפליקציה. לא לחשוש לעשות מדי פעם ניקוי רעלים ברשתות החברתיות, להסיר מעקב מכל חשבון שגורם לתחושת אשמה וחיתות, או שדוחף לפתרונות קיצוניים. לאמץ גמישות מחשבתית - בריאות היא היכולת לאכול סלט מזין בצהריים וגלידה עם חברים בערב, בלי אשמה ובלי צורך לקזז. להפריד את הזהות המוסרית מהצלחת ולזכור שאוכל הוא פשוט אוכל. הוא לא הופך אותנו לאנשים טובים יותר או טובים פחות. ולהתעמל מתוך הנאה ולא מתוך פיצוי - לעסוק בפעילות גופנית שמביאה שמחה, פורקן ואנרגיה, ולא כזו שמיועדת לשריפת קלוריות בלבד".
