הסיפור הזה כמעט לא הגיוני. תוך שמונה שנים הפכה פנינה צדיקריו, אישה בת 50 מערד, לאצנית בינלאומית עם רקורד מרשים של מרתונים ומדליות. הרזומה שלה כולל הישג אחד בלתי נתפס: היא האישה הישראלית היחידה שסיימה פעמיים את מרוץ הספרטתלון: 248 ק"מ של ריצה מאתונה לספרטה, למעלה מ-35 שעות של ריצה רצופה. ולא, לא ישנים בדרך.
אז איך אימא לשלושה ילדים, אשת חינוך מדרום הארץ, שקריירה בעולם הספורט בכלל לא הייתה בחלומות שלה מגיעה להישג כזה?
"כילדה, הייתי בכל מיני חוגי העשרה, תחרויות אתלטיקה וגם השתתפתי בתחרויות בבתי הספר אבל אף פעם לא עשיתי מרוצים", היא מספרת. "התחתנתי, גידלתי ילדים וחיכיתי שהילדים שלי יגדלו כדי שיהיה לי קצת זמן לעצמי. בגיל 42 התחלתי לצאת להליכות מהירות בערבים וכל הזמן שמעתי אנשים מפרגנים לי, 'ראינו אותך, איזה יופי את רצה'. לא הבנתי מה הם רוצים. הרי אני בכלל לא רצה, אני הולכת! לא הבנתי כמה ההליכה הטבעית שלי נחשבת למהירה. מתישהו חברה טובה פתחה קבוצת חובבי ריצה בערד והציעה לי להצטרף. זו הייתה קבוצה לא מקצועית, משהו נחמד בשביל אנשים שרוצים לצאת קצת מהשגרה של הבית והמשפחה".
5 צפייה בגלריה
''חיכיתי שהילדים שלי יגדלו כדי שיהיה לי קצת זמן לעצמי''. פנינה צדיקריו
(צילום: תומר פדר)
היא הצטרפה לקבוצה ורק לשם החוויה נרשמה יחד עם חבריה למרוץ עומר למרחק של 10 ק"מ. למרות היעדר הניסיון היא סיימה אותו ב-58 דקות, מקום שמיני בתחרות שאליה לא התאמנה מעולם.
"אני זוכרת ששמעתי את השם שלי בכריזה וכולם סביבי היו המומים. לא הבנתי עד הסוף מה זה אומר אבל באותו הרגע התחלתי לחלום בגדול", היא מספרת.
אתגר חדש
לקבוצת החובבים הגיע לביקור ממש במקרה מאמן מקצועי מאזור המרכז. הוא קלט מיד שהיכולות שלה היו יוצאות דופן.
"הוא אמר לי: 'תקשיבי, אני רואה פה משהו, יש לך את זה. אני יכול להעיף אותך קדימה, בואי נדבר'. הוא הפך למאמן הריצה הראשון שלי והתאמנתי איתו במשך שנה. זו הייתה שנה מאתגרת מאוד. כל האימון התבצע אונליין ובקושי ראיתי את הבן אדם, רק שלחתי לו מרחוק את כל האימונים שלי. בסוף השנה הזו הגשמתי את היעד שכיוונתי אליו: רצתי את מרתון טבריה, המרתון הראשון של חיי, בשלוש שעות ו-58 דקות, שזה חתיכת הישג. יחד עם זאת ולצערי, את כל האימונים האלה עשיתי בלי תוספי תזונה או כדורי מלח. בכלל לא ידעתי שזה קיים. בסופו של דבר, האימונים שלי היו בעצימות יתרה ונפצעתי. החלמתי, החלפתי מאמן והמשכתי הלאה".
כשהיא אומרת "המשכתי הלאה" היא מתכוונת ל- 12 מרתונים נוספים שבהם הביאה את ההישגים שלה לגבהים חדשים. אחרי שנתיים-שלוש של ריצות מרתון היא חיפשה אתגר חדש.
"בעלי, אלי, אמר לי: 'פנינה את לא בנויה לריצות ארוכות, את בנויה לריצות מאוד מאוד ארוכות'. הוא זה שפתח לי את הדלת לאולטרה-מרתונים (ריצות מעל 42 קילומטר). היעד הראשון שהצבתי לעצמי היה ריצת אולטרה מרתון סובב עמק 2019. זו ריצת שטח של 66 ק"מ. סיימתי במקום השלישי הכללי ותחושת הסיפוק הייתה עילאית. בדרך כלל אנשים שמסיימים ריצה כזו רוצים קצת שקט. אני רוצה עוד. בסוף המרוץ אמרתי לבעלי 'אני צריכה יעד נוסף'".
היעד הבא היה 12 שעות ריצה רצופה בספרטניון בתל אביב. זו תחרות שפותחת את הדלת לריצות הארוכות באמת כי היא משמשת כקריטריון להשתתפות בתחרויות כמו הספרטתלון. התחרות הזו לא הלכה חלק.
"כשהגעתי ל-90 ק"מ מעדתי ונפלתי על הפנים. נשארו לי עוד שעתיים-שעתיים וחצי לסיום. פשוט התרוממתי חבולה, מדממת והמשכתי לרוץ. בעלי והילדים חיכו לי בעמדה וראו אותי מגיעה אליה כולי פצועה. הבן שלי נכנס ללחץ מטורף והתחיל לבכות. הסברתי לו שנפלתי אבל כל עוד הרגליים נותנות לי לרוץ – אני ממשיכה. הנחתי תחבושת על הפה כדי לעצור את הדם ובכל סיבוב החלפתי אותה. הרופא של המרוץ אמר לי: 'פנינה, אני הייתי עוצר'. אמרתי לו שאני לא עוצרת, אני אסיים ויהי מה".
והיא באמת סיימה. מדממת ופצועה היא עלתה על הפודיום כסגנית ישראל עם הישג של 112 ק"מ ב-12 שעות.
אחרי המרוץ הזה הגיע מרוץ ה-24 שעות רצופות שגם אותו סיימה בהצלחה. מכאן הדרך לספרטתלון כבר הייתה סלולה.
הכאב הוא זמני, התהילה היא נצחית
הספרטתלון הוא אחת מתחרויות האולטרה-מרתון הקשות והיוקרתיות בעולם. הוא בנוי מ-75 תחנות ביניים, שאליהן חייבים להגיע בזמן שהוגדר מראש. הגעה באיחור פירושה פסילה מהמרוץ כולו. הוא מתקיים בחודש ספטמבר ותנאי מזג האוויר בו קשים במיוחד: חום קיצוני ואחוזי לחות גבוהים במהלך היום לצד צניחת טמפרטורות בלילה. הוא גם כולל עליות רבות, ירידות תלולות וטיפוס של 3,000 מטר על הר. כדי להתקבל למרוץ נדרשים המועמדים לעמוד בקריטריונים קשיחים שמעידים על ריצות ארוכות קודמות. רק כ-40 אחוזים מאלו שמתחילים את המרוץ, מגיעים לקו הסיום. צדיקריו, כאמור, סיימה אותו פעמיים. בשנה שעברה היא חצתה את קו הסיום בזמן של 35:30:36 שעות.
מי שליווה אותה בספרטתלון ומלווה אותה גם בכל המרוצים האחרים בהם השתתפה עד היום הוא בעלה, אלי. "בלי התמיכה והדאגה שלו בכלל לא הייתי מגיע להישגים האלה", היא מפרגנת, "מגיע לו שאפו. להיות מלווה בספרטתלון זה תפקיד קשה. גם הוא לא ישן 40 שעות. הוא נהג מתחנה לתחנה וחיכה לי עם הדברים שלי. כל הרצים מביאים איתם שניים-שלושה מלווים שמתחלפים במהלך הדרך. בעלי הוא היחידי בכל המשלחות שהיו עד היום שנרשם כמלווה יחיד".
מה היה הרגע הכי קשה?
"הפחד הגדול ביותר היה ונשאר הטיפוס לבד על ההר. לפני שיצאתי לחלק הזה במרוץ נפרדתי מבעלי בנשיקה ובדמעות, אמרתי לו: 'כפרה ,תתפלל ותשמור עליי, אני אוהבת אותך'. בערך בשלוש וחצי לפנות בוקר הגעתי לשם. זה השלב שבו עברתי מריצה להליכה מהירה בקצב של 7 וחצי דקות לק"מ. זו עלייה קשוחה ומסוכנת עם מדרגות, אבנים וסלעים ולמרות העייפות והעומס על הרגליים חייבים להיות בפוקוס כדי חלילה לא ליפול. אי אפשר לרוץ את זה. גם הירידה קשה כי היא בשיפוע חד. זה דורש ריכוז עצמי גבוה ועבודה טכנית נכונה. כל דקה הרגישה לי כמו נצח".
איך הלכת לשירותים במהלך ה-35 שעות האלה?
"לא הלכתי. יש שירותים במהלך הדרך אבל אין זמן לעצור ולחכות בתור. בייחוד ב-80 הקילומטרים הראשונים. כשאתה נדרש להגיע לנקודה בפחות מתשע שעות וכל דקה היא קריטית. אני הגעתי אחרי שמונה שעות ו-45 דקות. רק אחרי ה-80 הראשונים הרשיתי לעצמי להתפנות, על הדרך, בשטח, איפה שיש פינה צדדית ולא יותר מדקה. לגברים זה יותר קל, אין ספק".
מה עם אוכל?
"התזונה שלי היא אוכל טכני. אני מפוקסת, חדורת מטרה ומשתדלת כמה שאפשר לוותר על עצירות אוכל. כל הפסקות האוכל היו לחצי דקה-דקה ובמהלכם לקחתי כדור מלח או ג'ל מגנזיום או חטיף חלבון או תמר, והמשכתי".
איך הגוף מצליח להחזיק את עצמו כל כך הרבה שעות?
"בשעות האחרונות הכול כואב, אין תחושה ברגליים והחום הכבד. בשלב הזה אני משנה פאזה ועובדת עם הראש ולא עם הגוף. מבחינתי, אין כאב, יש רק מטרה: להניף את דגל ישראל בסיום. הכאב הוא זמני, התהילה היא נצחית".
מה הארוחה הראשונה שלך אחרי המרוץ הזה? ארוחה באמת, לא ג'ל.
"סטייק אנטריקוט. זה הכי טעים שיש אבל בדרך כלל מיד אחרי מרוץ עדיין אין לי תיאבון. כולם רק מחכים לאכול, ואני לא כי אני עדיין בטירוף של אדרנלין.
כמה זמן ישנת אחרי מרתון כזה?
"הזינוק עצמו הוא בשבע בבוקר, אבל התעוררתי למרוץ כבר בארבע בבוקר כדי להתארגן ולהגיע לנקודת הפתיחה. רק אחרי 45 שעות האירוע הזה הסתיים והלכתי לישון. מרוב ההתרגשות והטירוף ישנתי כמה שעות בודדות. לא הצלחתי יותר כי עדיין הייתי בהיי אבל החוויה של אחרי מדהימה בפני עצמה. ביוון מאוד מאוד מכבדים את הרצים. בכל מקום שהגענו אליו, התקבלנו בתשואות, כולם מחאו כפיים וצעקו בראבו''.
"עדיין לא הגעתי לשיא"
היא עובדת כתומכת הוראה בתיכון אורט. את אימוני הריצה היא מתחילה ומסיימת לפני שעות העבודה.
"כולם שואלים אותי איך אני משלבת בין העבודה, התחרויות והמשפחה. אני מתעוררת בשלוש וחצי בבוקר ובארבע יוצאת לאימון של עשרות ק"מ, תלוי בתוכנית האימונים שלי. מסיימת את האימון באזור שבע בבוקר ובשמונה אני כבר בעבודה. אין הנחות. יש תקופות שאני עושה שני אימונים ביום. אני משתדלת ללכת לישון בתשע בערב אבל לא תמיד זה קורה. כבר יצא לי לישון רק ארבע שעות ולצאת לאימון".
מה זה אומר על בילויים?
"היום הבילויים שלי הם נסיעות לתחרויות, לצד בעלי. אני לא מרגישה שאני מוותרת על דברים. אני נמצאת במקום הכי טוב עבורי, מאושרת וטוב לי. בשנים הראשונות לילדים היה מאוד קשה לקבל את ההיעדרויות שלי. פתאום אימא שלהם לא נמצאת כי היא יצאה לאימון או שאין אימא בסוף השבוע כי היא נסעה לתחרות. עם הזמן ועם ההישגים הם הבינו וגם למדו מזה. הבית כולו הפך לספורטיבי. אורח החיים השתנה, התזונה השתנתה, הילדים מתאמנים בעצמם. הבן שלי היום לפני גיוס וכשקשה לו במשהו, הוא אומר לעצמו 'אם אימא שלי רצה 248 קילומטר, אני בטוח יכול לעשות את זה'".
את כבר בת 50. עד מתי תמשיכי לרוץ?
"בעיניי, אין גיל. אני מתחרה עם נשים צעירות ממני בעשרים שנה ועדיין מגיעה להישגים. אני לא חושבת שהגעתי לשיא. הכול זה בראש. אם יש אמונה ויש נחישות - יש דרך".
מה היעד הבא?
"נרשמתי לספרטתלון 2025. בעזרת השם אני גם אסיים אותו".
