לביצוע סדיר של פעילות גופנית, בכל גיל, יש השפעות גופניות ובריאותיות מיטיבות. בשנים האחרונות גוברת ההבנה שההשפעות הפיזיולוגיות של הפעילות באות לידי ביטוי לא רק במדדים גופניים, אלא גם בהיבטים נפשים וקוגניטיביים.
ידוע זה מכבר שהפעילות גורמת להפרשת ניורו-טרנסמיטורים במוח, שהמפורסם בהם הוא הסרוטונין, אשר גורם לשיפור במצב הרוח ולהפחתת שיעורי הדיכאון. הפרשה מוגברת של נוירו-טרנסמיטורים נוספים בזמן מאמץ הוכחה כמשפרת את יכולת עיבוד הנתונים ומהירותה וגורמת לקבלת החלטות נכונות יותר. כשזה קורה לאורך זמן יש שיפור ביכולת הקוגניטיבית, שמובילה להישגים טובים יותר בלימודים, ביצועים טובים יותר בעבודה ושיפור ביעילות של טיפולים פסיכולוגיים.
אם בפסיכולוגיה עסקינן, אחת התגליות המשמעותיות ביותר שנתגלו עוסקת בקשר שבין פעילות גופנית והשתתפות בספורט קבוצתי לבין מידת ההערכה העצמית (Self Esteem) שלנו. הערכה עצמית גבוהה קשורה למצב רוח טוב יותר, לתחושת אופטימיות שמובילה לקשרים חברתיים רבים יותר, ובטווח הארוך ליכולת השתכרות גבוהה יותר. לעומת זאת, הערכה עצמית נמוכה גורמת לפגיעה במצב הרוח, לשיעור גבוה של מקרי דיכאון, לצמצום חיי החברה ולתסכול בעבודה.
פעילות גופנית יכולה לעזור בתחום זה בעיקר במצבים במהלך החיים שבהם עלולה להתרחש ירידה פתאומית בהערכה העצמית. למשל במצבים שאופייניים לגיל מסוים, כגון גיל ההתבגרות או מעבר לקראת הגיל השלישי, שבו יש הרגשת "הזדקנות". זה נכון גם במקרים של פגיעה בתחושת ההערכה העצמית בשל מצבי מחלה משמעותיים שכרוכים בירידה זמנית ביכולת התפקודית, ולפעמים זה קורה בתגובה למצבים חברתיים שונים, כגון פיטורים או עזיבה של מקום העבודה, פרידה מבן זוג ועוד.
הקשר המובן בין פעילות גופנית לשיפור בהערכה עצמית נובע מכך שאחד המרכיבים המשמעותיים של הערכה עצמית הוא "דימוי הגוף". פעילות גופנית סדירה גורמת לרוב לשיפור במראה החיצוני, בשל עלייה במסת השריר וירידה באחוזי השומן, מה שגורם למתאמנים להעריך את עצמם כ"מושכים יותר" חיצונית ומשפר את ההערכה העצמית.
אולם כדי להשיג שיפור בהערכה העצמית לא חייבים "לשרוץ" בחדר הכושר או להשתעבד לטיפוח הגוף. מחקרים מצאו שישנן דרכים נוספות שבאמצעותן הפעילות הגופנית מובילה לשינוי:
התאמנו בדרגת עצימות בינונית: פעילות מתונה מהווה מצד אחד אתגר גופני שהמתאמנים מסוגלים לבצע, ומצד שני אינה כרוכה בתחושת עייפות או כאבים, מה שגורם לאורך זמן לשיפור בתחושת המסוגלות הגופנית. לעומת זאת, מתברר כי דווקא בקרב ספורטאים תחרותיים רבים, למרות שהאימונים השפיעו מאוד לטובה על המראה החיצוני שלהם, נוטים לדימוי גוף נמוך, בעיקר נשים.
בחרו בפעילות עם ערך מוסף: לבחירת סוג הפעילות יש חשיבות רבה, ולא רק בצד הפיזי. כך, לדוגמה, מחקרים שנערכו בקרב נשים המחלימות מניתוח להסרת גידול סרטני מרקמת השד, מצאו שהשתתפות בפעילות גופנית כמו ריקוד גרמה לשיפור בדימוי הגוף ובהערכה העצמית יותר מפעילויות אחרות. הסיבות: הפעילות מלווה במוזיקה, המשתתפות מבצעות תנועות ריקוד אסתטיות, ויש פן יצירתי. בדומה לכך, אצל גברים המשתתפים במשחקי כדור קבוצתיים נרשם שיפור משמעותי בדימוי הגוף ובהערכה העצמית. הסיבות: יצירת קשרים חברתיים, תרומה למאמץ הקבוצתי וביצוע של מיומנות ספורטיביות מגוונות.
לעומת זאת, ריצה שמבוצעת באופן יחידני לא נמצאה כמשפרת את הדימוי העצמי – אלא אם נלווה אליה אתגר כמו השלמת מרתון, שבירת השיא האישי שלך בריצה של חמישה קילומטר, וכדומה.
התאמנו פרק זמן ממושך: מחקרים מצאו שהאפקט המיידי של שיפור בהערכה העצמית מתרחש לאחר פעילות של 90 דקות. בטווח הארוך, להשגת שיפור משמעותי יש להתאמן לפחות ארבעה חודשים. הפסקת הפעילות ואי-יכולת להתמיד עלולים לפגוע בהערכה העצמית.
נקודה אחרונה: בדרך כלל, כשמתרחש משבר שגורם לירידה בהערכה עצמית כגון שינוי סטטוס בעבודה, הליך רפואי, או פרידה מזוגיות, לרוב הוא מלווה בזמן פנוי. שווה לנצל את הזמן הזה כדי להתאמן ולהחזיר לכם את האימון בעצמכם ובגופכם.
הכותב הוא פיזיולוג ופיזיותרפיסט, מכון פיזיולייף (plife.co.il) לפיזיותרפיה וכושר אישי
