כותרת ספרה של דבורית שרגל, "אם יש לה מצלמה ביד היא לא מפחדת", מתייחסת לצלמת השבדית היהודייה המחוננת אנה ריבקין-בריק (1970-1908), שידועה בארץ בזכות סדרת "ילדי העולם" שלה: "אלה קרי הילדה מלפלנד", "נוריקו סאן הילדה מיפן", "דירק הילד מהולנד" ועוד. בסך הכול 13 ספרים שתורגמו לעברית מתוך 20 שהיו בסדרה כולה, ומוזר שלא כל הספרים שעסקו בילדים ישראלים תורגמו לעברית. אולם כפי הנראה כותרת הספר נכונה גם לשרגל עצמה; שכן אחרי טרילוגיית הסרטים שלה, המתחקה אחר גיבורי הספרים לאחר עשרות שנים, היא פונה לעסוק בדמותה של אנה ריבקין-בריק עצמה.
ספרי סדרת "ילדי העולם" לא שבו רק את ליבה של שרגל. בישראל הסדרה זכתה לפופולריות אדירה, וחלק מן הספרים מודפסים עד היום - דבר שלא קיים בשום מדינה אחרת. שרגל אף מקדישה לסוגיה פרק תחת הכותרת "למה כל כך אהבנו את ספרי 'ילדי העולם' המצולמים?" אין ספק כי ידה רבת החסד והכישרון של לאה גולדברג, שהעניקה לספרים לבוש עברי, תרמה לפופולריות הרבה שלהם, אולם צילומיה הנפלאים של ריבקין-בריק, שהייתה גם חברתה של גולדברג, הם עמוד התווך של הסדרה כולה. כך עונה הסדרה על כמה אהבות גדולות של הישראלים: ילדים, צילום ונסיעות בעולם, ואין ספק כי מי שגדלו בילדותם על הספרים הללו בוחרים להקריאם גם לילדיהם.
ריבקין-בריק נולדה ב-1908 למשפחה יהודית אמידה מרוסיה, שהיגרה לשבדיה עם תחילת מלחמת העולם הראשונה, ב-1914. כבר בגיל 20 מגלה אנה ריבקין את אמנות הצילום והופכת לצלמת מצליחה. ב-1954 מתפרסם הספר הראשון בסדרה השבדית, 'אלה קרי הילדה מלפלנד'. הרעיון הראשוני והמקורי היה לקרב בין ילדי העולם כולו דרך סיפורי חייהם בארצות שונות, לאחר מוראות מלחמת העולם השנייה, טרום עידן הטלפון, המחשב, האינטרנט, הנסיעות לחו"ל והגלובליזציה. סיכוייהם של ילדים לפגוש באופן ממשי ילדים מארצות אחרות היו מזעריים.
3 צפייה בגלריה
עטיפת הספר "אם יש לה מצלמה ביד היא לא מפחדת — על אנה ריבקין-בריק, הצלמת של אלה קרי, נוריקו סאן, ושאר ילדי העולם"
(צילום: באדיבות ההוצאה לאור)
בצדק גמור בחר בעלה של הצלמת, דניאל בריק, לכתוב את המילים היפות הללו על קברה של אשתו, שנקברה בבית העלמין חולון: "אנה ריבקין-בריק, שבאמנות הצילום ובכוח נפשה קירבה לבבות של בוגרים וילדים מעבר לגבולות הלאומים". המילים הספורות הללו הן מעט המחזיק את המרובה. למרות שריבקין-בריק הייתה צלמת בינלאומית נודעת, צילמה רגעים היסטוריים ומפורסמים רבים מספור, וצילומיה הופיעו בתערוכות בינלאומיות נחשבות, בחר דניאל בריק להתמקד בסדרת "ילדי העולם" שלה, פרויקט שיכול היה להיתפס כ"קטן" או "שולי" במכלול עבודותיה, משום שהתמקד בילדים, ולא היא.
הביטוי השני המשמעותי הוא "בכוח נפשה". נפשה של ריבקין-בריק אכן הייתה בעלת כוח עז. בעולם פטריארכלי מאוד הצליחה לא רק לפלס לה דרך עצמאית ולזכות בהכרה כצלמת, (מקצוע שעד היום נשלט בידי גברים); בעזרת סדרת ספרי הילדים שלה הצליחה גם לממן את משאלתה הבוערת לטייל בעולם כולו, משאלה שמעטים מאוד, גברים ונשים כאחד, זכו להגשימה אי אז. חלק מן הספרים בסדרה המצליחה כתבה אסטריד לינדגרן, מי שכתבה את "בילבי" הבלתי נשכחת והייתה עורכת ספרי הילדים בהוצאה השבדית שבה יצאו לאור הספרים המקוריים. לינדגרן וריבקין-בריק, כמו גולדברג וריבקין-בריק וכמו אחותה של אנה, יוג'יני, שאף היא כתבה ספר בסדרה, היו חברות נפש. ודומה כי ההרמוניה בין המילה הכתובה לצילומים חילחלה מבעד לשכבות המציאות ופילסה את דרכה לספרים עצמם.
כך הספידה לינדגרן את ריבקין-בריק: "רק כמה אנשים מיוחדים הם כמו משואות בחשיכה. הזוהר שלהם ממס את קיפאוננו. הם מפיצים אור וחום. הם כמו להבות-עד נצחיות. אנה הייתה אדם כזה". גם רבים מן הילדים שצולמו, ששרגל מתחקה אחר עקבותיהם, נזכרים בריבקין-בריק בחיבה רבה, אף בחלוף עשרות שנים. אחד הצילומים המרגשים בספר הוא התמונה של אלה קרי ולילבס ילדת הקרקס, שתיהן מבוגרות, עומדות ליד קברה של אנה רבקין-בריק בחולון, בשנת 2015, וחולקות כבוד אחרון לאישה שצילמה אותן בילדותן.
על פי שרגל, הצילום האהוב מכל על ריבקין-בריק לא היה דווקא חלק ממכלול הסדרה, אלא צילום בישראל של אישה יהודייה שעלתה לארץ מחבאן שבתימן, שמרימה את ידה האקספרסיבית להפליא בתנועת מחאה זועקת. הצילום קרוי "האישה החבאנית", והוא הוצג גם בתערוכה הבינלאומית החשובה "משפחת האדם". ברבות השנים יוחסו לצילום קריאות שגויות על פיהן למצולמת זהות פלסטינית, וידה המונפת מעלה פורשה כמחאה נגד הכיבוש הישראלי. למעשה ההקשר האמיתי מדבר על מחאתה של האישה כנגד 'משמעת המים', שהייתה נהוגה אז בצבא הישראלי, כאשר ראתה חיילים צמאים. בהבזק של שבריר שנייה האופייני לצלמים מוכשרים, איתרה ריבקין-בריק את הקומפוזיציה האקספרסיבית האוניברסלית והנציחה אותה לעד.
עם סיום קריאת הספר נותרתי בתחושה מוזרה, בלתי מוסברת. "נכנסתי לנעליה", כותבת שרגל על יחסה לריבקין-בריק. ואכן, דומה כי היחסים בין שרגל לריבקין-בריק, שהלכה לעולמה ב-1970, חצו מזמן כל גבול אפשרי. הספר פורס בפנינו עבודת תחקיר מטורפת על חייה של ריבקין-בריק, ועל חיי הילדים שצילמה לספרים. שרגל התחקתה אחר כל פרט במשפחתה של ריבקין-בריק, דאגה לתרגום עשרות מכתבים משבדית (שמופיעים כמעט ככתבם וכלשונם בספר, לעיתים עד כדי הכבדה) ואיתרה את קברי המשפחה המפוזרים בעולם. מעבר להיותו מונוגרפיה מרשימה של ריבקין-בריק, הספר משתבץ במספר תפקידים סימבוליים.
למרות שלריבקין-בריק היו עוד אחים - שני אחים ואחות, מכל המשפחה לא נותר זכר. לאף אחד מארבעת האחים לא היו ילדים, כולל לריבקין-בריק עצמה. כך מהווה הספר גם אנדרטת זיכרון למשפחה כולה, על הכישרון הגדול שהיה בה - של אנה ריבקין-בריק, וגם על הצללים המרובים שהיו - אח מכור להימורים שהתאבד, אח אלכוהוליסט, ומצוקות פסיכולוגיות וכלכליות, למרות השתייכותה המקורית של המשפחה למעמד הגבוה. הספר הוא גם הגשמת חלומה הגדול האחרון של ריבקין-בריק עצמה: ליצור ספר על כל ילדי העולם שצילמה, ולנסוע למסע מסביב לעולם בעקבותיהם. זוהי גם הגשמת רצונו של דניאל בריק, שחלם להוציא ספר זיכרון לכבודה של אשתו.
"אם יש לה מצלמה ביד היא לא מפחדת - על אנה ריבקין-בריק, הצלמת של אלה קרי, נוריקו סאן, ושאר ילדי העולם", דבורית שרגל, הוצאה עצמית
פורסם לראשונה: 00:00, 13.06.25
