ריצה היא פעילות גופנית שצוברת בשנים האחרונות יותר ויותר פופולריות. ועם העלייה במספר הרצים מופרכות עוד ועוד דעות קדומות שמנעו ממתאמנים רבים לאמץ את ההרגל הבריא הזה. מחקרים מראים שריצה לא "דופקת" את הברכיים, לא גורמת לפריצות דיסק ולא גורמת לעלייה בשכיחות של התקפי לב. למעשה, ההפך הוא הנכון: ריצה, כל עוד היא מבוצעת בהתאמה למצב הגופני, מאריכה את תוחלת החיים בכשש שנים בממוצע, מגינה על הסחוס במפרקים ומשפרת את הפרופיל של הדיסק הבין-חולייתי בגב.
תפיסה אחת לגבי ריצה דווקא נכונה: הטענה כי יש שיעור פציעות גבוה בקרב מי שעוסקים בענף ביחס לסוגי ספורט אחרים. מדובר בתופעה שאופיינית לרצים מתחילים. מחקרים מראים שבין 30%-50% מהרצים יסבלו מפציעה כלשהי שתמנע מהם לרוץ באופן רציף בשנת האימונים הראשונה. הם יסבלו בעיקר מפציעות כרוניות, שמופיעות לרוב ללא סיבה מיוחדת.
העלאת עומס לא הדרגתית נחשבת לסיבה העיקרית לפציעות אלה. היא יכולה לבוא לידי ביטוי בהגדלת מספר האימונים השבועי, הגדלת המרחק או ביצוע של אימוני מהירות ואימוני עליות. כל אלה נחשבים כגורמים לעלייה בסיכון לפציעות. כדי למנוע את הבעיה נערכו מספר מחקרים שחיפשו את "נוסחת הקסם" לקצב הגדלת העומס, כך שמצד אחד נשפר את יכולת הריצה ומצד שני לא נגדיל את שיעור הפציעות. לשם כך פותחו מספר מודלים, שכולם מתבססים על חישוב של העומס השבועי. הנחת היסוד שלהם היא שהעלאת העומס השבועי מעל 10% ביחס לשבוע הקודם מעלה משמעותית את הסיכון להתרחשות פציעה.
אולם מחקר שהתפרסם לאחרונה בכתב העת הבריטי לרפואת ספורט מצא שהגורם העיקרי להופעת פציעות כרוניות אינו העומס השבועי, מספר האימונים או תוואי הדרך, אלא המרחק שתרוצו באימון בודד. לפי המחקר, שכלל מעקב אחרי כ-5,000 רצים מרחבי העולם באמצעות שעוני ריצה חכמים, הסיכון להופעת פציעות גדל משמעותית בשל ביצוע אימון חד-פעמי שבו מרחק הריצה גדול ב-10% מהמרחק המרבי שרצתם עד כה באימון בודד. נתון נוסף: הפציעה עלולה להופיע בפרק זמן של עד חודש לאחר אותו אימון. אז רוצו, אבל חכם.
