מאז פרוץ המלחמה בעזה לפני כשנתיים, הפכה אוניברסיטת קולומביה לסמל המאבקים הפוליטיים שמפלגים את החברה האמריקאית. אוהלי מחאה, עימותים קולניים, השתלטות על מבני קמפוס ועלייה באירועים אנטישמיים הפכו את השדרה הראשית בצפון מנהטן לזירה טעונה, כזו שדרשה סגירה הרמטית למבקרים חיצוניים והשלכות שהגיעו עד לקונגרס ולבית הלבן.
3 צפייה בגלריה
הפגנה פרו-פלסטינית באונ' קולומביה
(צילום: David Dee Delgado / GETTY IMAGES NORTH AMERICA / AFP)
בתוך האווירה הזאת, בוחנת כעת האוניברסיטה כלי בינה מלאכותית חדש בשם Sway, שנועד לבחון האם אלגוריתמים יכולים להפחית מתחים פוליטיים ו״להחזיר את הדיון למסלול קונסטרוקטיבי״.
העימותים – בגלל ניסוח ולא התוכן?
Sway (מלשון ״השפעה״, על השיח או הטיית דיון), לא נולד בחדרי שרתים של חברה מסחרית אלא במעבדות אקדמיות, בשיתוף פעולה של חוקרים בפסיכולוגיה קוגניטיבית, פילוסופיה ובלשנות.
הרעיון המרכזי הוא שחלק ניכר מהעימותים בקמפוסים מתדרדרים בגלל אופן הניסוח ולאו דווקא בגלל תוכן הטיעון עצמו. לכן האלגוריתם מתוכנת לזהות משפטים שעלולים להישמע פוגעניים, ולהציע למשתמשים גרסאות חלופיות שמבטאות את אותה עמדה באופן פחות מתריס.
הרעיון המרכזי הוא שחלק ניכר מהעימותים בקמפוסים מתדרדרים בגלל אופן הניסוח ולאו דווקא בגלל תוכן הטיעון עצמו
המערכת פועלת כצ’אט אינטראקטיבי בין שני סטודנטים בעלי עמדות מנוגדות, ובמרכזו "מנחה וירטואלי" - דמות אלגוריתמית שמופיעה כשותפה לשיחה. התפקיד של המנחה הוא לא להכריע מי צודק, אלא לאתגר טענות, לשאול שאלות המשך, להציע דוגמאות נגדיות ולהחזיר את הדיון למסלול אם הוא מתלהט.
כשהוא מזהה ביטוי שעלול להסלים את השיח, הוא מתערב ומציע ניסוח אחר, כזה שמשמר את העמדה, אך מנסח אותה באופן פחות בוטה. למשל, להפוך האשמה אישית לניסוח ענייני, או לשנות הכללה כוללנית לדוגמה ממוקדת.
Sway מבוסס על מודלים של שפה טבעית אבל גם על מחקר רב-שנים, כאשר אחד העקרונות המנחים הוא "רפלקציה": המשתמש מתבקש לחזור במילים שלו על עמדת בן השיח, כדי להבטיח שהבין נכון לפני שהוא מגיב. תכונה אחרת היא "שאלות מנחות", שמטרתן לגרום לסטודנט להעמיק בנימוקיו, למשל לשאול מה המקור לעמדה מסוימת או אילו עובדות היו משנות את דעתו.
"השתקה עצמית"
המפתחים מסבירים כי יותר ממחצית מהסטודנטים בקמפוסים בארה"ב חוששים היום לדון בנושאים רגישים כמו ישראל והפלסטינים, הפלות או אפליה מתקנת, מחשש לסטיגמה או סנקציות אקדמיות.
התוצאה, לטענתם, היא "השתקה עצמית" שמונעת מהנחות יסוד להיבחן ומצמצמת הזדמנות אמיתית ללמוד כיצד להתמודד עם עמדות שונות. Sway, הם מבטיחים, נוצר כדי לפרוץ את המעגל הזה: לא בתור צ'אטבוט או עוזר אישי, אלא כפלטפורמת מסרים שמוסיפה לכל שיחה הדרכה חכמה.
בהתאם, קהל היעד אינו סטודנטים במסכות שצועקים סיסמאות ברחבה, אלא אלו שרוצים לדבר על הנושא, אבל מפחדים לעשות את זה בגלוי. המערכת מציעה להם סביבה מבוקרת ואנונימית יחסית, שבה ניתן להתנסות בשיח מבלי לשלם מחיר חברתי. כך, גם מי שחושש להיחשף בהפגנות או בכיתה יכול להשתתף בדיון, להבין את הצד השני ולבנות מיומנויות טיעון.
3 צפייה בגלריה
התפרעויות ומעצרים באוניברסיטת קולומביה. המערכת כנראה לא תעזור לאלו שצועקים במסכות
(צילום: AFP, SPENCER PLATT)
הערך של הבנת הצד השני
הניסוי מתבצע בשלב זה בקרב קבוצות מצומצמות של סטודנטים מתנדבים. כל מי שמעוניין בכך מתחבר למערכת ומשובץ מול סטודנט אחר שמחזיק בעמדה מנוגדת בנושא מסוים. בעתיד ייתכן שהמערכת תהפוך מכלי ניסיוני לכלי התקשורת הרשמי בקמפוס.
עד כה השתמשו בכלי כ-2,00 סטודנטים ואנשי סגל מכ-30 אוניברסיטאות שונות, ובשנה הקרובה מתוכננים להצטרף עליהם עוד כ-20 אלף. השיחות נשמרות באופן אנונימי, והחוקרים מנתחים אותן כדי להבין אלו מנגנונים הצליחו להוריד את רמת המתיחות ואלו לא השפיעו כלל. מרבית המשתתפים בפיילוט טענו שבן השיח היה מכבד יותר מהצפוי, שהם לא נעלבו מהעמדות המנוגדות, ושגילו ערך בשיחה עם מי שחושב אחרת.
בקולומביה מדגישים שאין כאן ניסיון להחליף מדיניות ברורה נגד גילויי שנאה, אלא בפיילוט בלבד שייתן נדבך נוסף לשיח בקמפוס - חלק מסדרה של יוזמות שמטרתן לייצר מסגרות חדשות לדיאלוג.
בקולומביה מדגישים שאין כאן ניסיון להחליף מדיניות ברורה נגד גילויי שנאה, אלא בפיילוט בלבד שייתן נדבך נוסף לשיח בקמפוס
״אנחנו מחויבים לשמור על סביבה בטוחה לכלל הסטודנטים והסטודנטיות, ולהיאבק באנטישמיות, באיסלמופוביה ובכל צורה אחרת של שנאה”, נמסר בהצהרה רשמית. עבור הנהלת האוניברסיטה, שנמצאת מזה כשנתיים תחת מתקפה ציבורית ופוליטית, כל כלי שמסוגל להראות ניסיון להתמודד עם הקרעים בקמפוס נתפס כצעד שיכול לשפר את התדמית שלה ולהחזיר תחושת שליטה.
כיבוי שריפה במקום התמודדות עם שורש הבעיה?
קולומביה כאמור הפכה מאז פרצה המלחמה למוקד של הפגנות פרו-פלסטיניות מחד, ולתחושות חרדה ובידוד בקרב סטודנטים יהודים מאידך. סרטונים שבהם דגלי חמאס מונפים מעל מבני האוניברסיטה הפכו ויראליים, נשיאות האוניברסיטה המתפטרות זומנו לשימועים פומביים בקונגרס, ופילנתרופים ובוגרים יהודים רבים הקפיאו את תרומותיהם למקום.
גם בימים אלו משטרת ניו יורק ממשיכה לאבטח את שערי הקמפוס, וסטודנטים ישראלים מספרים כי הם עדיין נמנעים מלדבר בעברית בפומבי מחשש לתגובות עוינות מצד סטודנטים אחרים.
בהקשר זה המבקרים נגד Sway רואים בו ניסיון טכנולוגי “לכבות שריפות" במקום להתמודד עם שורשי הבעיה: אנטישמיות גוברת, הקצנה פוליטית ותודעה היסטורית-נרטיבית מנוגדת. לטענתם, האלגוריתם עלול לדלל את ההקשר הפוליטי ולצמצם את הוויכוח לרמת סגנון וניסוח, בזמן שהמחלוקת עצמה נוגעת לשאלות קיומיות של עם וזהות.
אחרים מזהירים מפני “הנדוס״ של שיח אקדמי באמצעות אלגוריתם, שעלול להתפרש כ״סתימת פיות״ במסווה של ניטרליות. מנגד, יש מי שסבורים שהנכונות לנסות גישה חדשה, במיוחד כזו שמבוססת על מחקר אקדמי וטכנולוגיה, היא צעד מתבקש במציאות שבה ניסיונות קודמים לייצר דיאלוג כנה נכשלו פעם אחר פעם.
עבור סטודנטים יהודים, הפיילוט הזה מציף דילמה: מצד אחד, כל כלי שמפחית היום עימותים ישירים ומייצר שיחה פחות מאיימת יכול לתרום לתחושת הביטחון שלהם בקמפוס. מצד שני, החשש הוא שהניסיון "לגשר" באמצעות תוכנה עלול לטשטש את ההבחנה בין מחאה פוליטית לגיטימית לבין גילויי שנאה אנטישמיים, ושבמקום להגן עליהם - Sway עלולה לטשטש הבדלים סמנטים.
החשש הוא שהניסיון "לגשר" באמצעות תוכנה עלול לטשטש את ההבחנה בין מחאה פוליטית לגיטימית לבין גילויי שנאה אנטישמיים
כך או כך, לא ברור כיצד האלגוריתם יצליח לנווט בין ביקורת פוליטית לגיטימית על מדיניות ישראל לבין אמירות אנטישמיות בוטות כמו קריאה לחיסול ציונים. במקרים רבים לא מדובר רק באיך המשפט נשמע, אלא במהות הדברים.
לכן בנקודת הזמן הזו, Sway הוא בעיקר עדות לעומק המשבר בקולומביה שמאלץ את ההנהלה לחפש פתרונות מחוץ לארגז הכלים הרגיל. אך המפתחים מבטיחים שאם יצליח, נראה את המודל הזה מיושם ככלי חובה גם בקמפוסים אחרים בארה"ב שבהם המתחים סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני החריפו בשנים האחרונות.
