"כשהגעתי לערד וראיתי גמלים אמרתי 'מה עשית? לאיזה עולם הכנסת את עצמך?'"
אנה עלתה עם משפחתה בשנות ה-90, כשהייתה בת 15, ואחרי שירותה הצבאי חזרה לארצות הברית כדי ללמוד אנטומיה, פיזיולוגיה ותזונה. לפני שבע שנים אחרי 23 שנה בארה"ב, היא ובנה עדן (10) עלו לארץ: "הרגשתי תמיד שאני חייבת לחזור לארץ", מספרת אנה (49), "כשעדן נולד אמרתי למי שהיה בעלי שכשהוא מגיע לגיל 3 אני חייבת לחזור, וזה מה שהיה".
"הייתי בטוחה שתל אביב זה המקום שהכי יתאים לי", היא מספרת, "אבל ערד הייתה הפתעה לטובה. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהגעתי לפה וראיתי את הגמלים במדבר ואמרתי לעצמי ׳מה עשית? לאיזה עולם הכנסת את עצמך?' הגעתי לפה כי ההורים שלי עברו לגור כאן והחלטתי להיות לידם". היא רצתה לחזור ללמד, אך כשהייתה באולפן היא הבינה שהיא רוצה לפתוח בית קפה: "יש בערד המון אמנים ואנשים מעניינים, כאילו נכנסתי לברוקלין. מה שהיה חסר לי זה בית קפה כמו בחו"ל . זה הלב של העיר".
"חשבתי שחייב שיהיה פה לפחות מקום אחד כזה, אז פתחתי את סטודיו קפה", היא אומרת, ". כולם הסתכלו עליי בזלזול. אנשים אמרו שבארה"ב עושים קפה על הפנים. אז טסתי למומחה בקוריאה כדי ללמוד קליית קפה. הוא מסנן את הפולים ומוציא את כל אלה שלא ראויים, זו שיטה מיוחדת ואני הבאתי אותה לארץ. רציתי שהקפה שלי יהיה מעולה כדי להראות לכולם. היום זה הפך ממש למקום שדמיינתי. זה הלב של ערד, ומגיעים המון תושבים, וגם כאלה שעוצרים בדרך לים המלח ולאילת".
"חיפה זאת העיר הכי טובה בארץ. יש פה אנרגיה טובה"
עדי ואיילת היו חברים תקופה קצרה כילדים, וכמה שנים לאחר מכן נפגשו במקרה. היא ניסתה להתעלם: "הגעתי לאירוע בבית קפה שהוא גם חנות ספרים בשכונת הדר, ובכניסה ישב מישהו שנראה לי מוכר ולקח לי רגע לזהות. אבל אין לי כוח לשיחות עם אנשים מפעם. אבל הוא התעקש", מספרת איילת (32). עדי (32): "לא זכרתי איך זה נגמר ואמרתי לעצמי אולי עשיתי אז פאדיחות. אמרתי לעצמי 'נשאל אותה', נדבר איתה על זה'. רציתי לעשות תיקון".
הם במקור מירושלים וגרים עכשיו בחיפה: "זו העיר הכי טובה בארץ לדעתי. יש פה אנרגיה טובה וזה בדיוק הפוך מירושלים. אתה רואה שיש פה אופציה לחיים משותפים בין ערבים ויהודים והכל מרגיש טבעי ופשוט", אומר עדי. איילת: "זול פה, נעים, יש טבע ויש הרבה צעירים. כל פעם שבאים לפה חברים מתל אביב אנחנו אוהבים להוציא להם את העיניים. הרבה פחות יקר פה, אפילו חוסכים ומשקיעים קצת".
עדי הוא אמן גראפיטי, ומאז שבעה באוקטובר הוא עוסק בין היתר בהנצחת הנרצחים: "השנה עשיתי הרבה מאוד ציורי הנצחה וזה קשה מאוד. אני פוגש את ההורים והמשפחות. הכי מעניין אותי לפגוש את האנשים". הוא גם ראפר, והוציא לאחרונה את אלבומו הרביעי: "כבר הוצאנו ארבעה סינגלים, אחד מהם עם שאנן סטריט מהדג נחש. זה מרגש מאוד". עד השנה האחרונה איילת הייתה מורה בתיכון, אך מאז שינתה כיוון: "אני בעולם של הפקות סרטים, בימוי וכתיבה. יש לי סרט קצר שמשתתף בפסטיבל בפלורידה והחלום שלי הוא לעשות סרטים".
"היו לנו חיים כפולים. גרים קו ראשון לחיזבאללה ועובדים בדרום תל אביב"
אביטל עברה לתל אביב מקיבוץ כברי אחרי הצבא והכירה שם את אבישי. אחרי שהקימו משפחה בעיר, החליטו לעבור לקיבוץ, אך מאז פרצה המלחמה: "זה היה בית ששכרנו בקצה הקיבוץ עם בוסתן ועצי פרי אקזוטיים וליד הכרם. נוף מדהים ובית יפהפה", מספר אבישי (50). "באוגוסט 2023, חודשיים לפני המלחמה, עברנו וגילינו שאנחנו אמנם בבית מדהים אבל בקו ראשון לחיזבאללה".
מאז, הם החליטו לעבור לקיבוץ נחשון: "מאוד התלבטנו אבל עיקר החרדה בכברי הייתה מלהיות 'עוטף 2'. אנחנו עדיין חלוקים אם זה מעבר טוב או לא", הם מספרים. "מאוד יפה פה אבל מצד שני אתה מוקף בכבישים מהירים ותחושה שחזרת למרכז. היו לנו חיים כפולים. גרנו בדרום לבנון ועבדנו בתל אביב. הייתי נוסע ליומיים לתל אביב, ישן שם, מלמד, מצייר שם וחוזר".
גם אביטל וגם אבישי עוסקים באומנות: "כל אחד בדרך שלו". אבישי צייר ומתפרנס מללמד: "יש לי בית ספר לציור בדרום תל אביב ואני מלמד בשנקר". אביטל מפסלת, עושה תחריט ורישום: "אני מציגה עכשיו בכמה תערוכות במוזיאון ישראל, מוזיאון תל אביב ובגלריה מאיה בקריית המלאכה. חוץ מזה אני מורה לאמנות בתלמה ילין ובמדרשה לאומנות".
"היא כבר הפכה לסלב בעיר. נשים עוצרות אותה ברחוב ובוכות"
אירית כבר 20 שנה אחות בבית החולים יוספטל, 15 מתוכן מיילדת, והפכה לסלב: "זה מקצוע מרגש ואחד החיוביים בתוך כל העשייה של בית החולים", מספרת אירית (45). "אתה לא יודע מה זה להסתובב איתה באילת, היא סלב", מספר אמיר (45). "עוצרים אותה בכל מקום והנשים מתחילות לבכות". אמיר הוא יזם שבין השאר הביא לארץ את פדיקור הדגים לרגליים: "טיילנו במזרח וראיתי את זה שם, הייתי בשוק. ב-2009 פתחתי באילת את הדבר הזה ואחרי 10 שנים מיציתי. לא האמנתי שזה יחזיק כל כך הרבה, ועברתי לדבר הבא".
על התיירים שחוזרים לעיר הם אומרים: "כמו במדבר שיורד גשם - משמח את הלב. מצד שני, אוהבים שהם עוזבים כי אז החופים שוב שלנו. אי אפשר בלעדיהם ואי אפשר איתם. המסעדות מלאות והמלונות מלאים והעיר חיה ויש עבודה לכולם", אומר אמיר. אירית מציינת: "יש פה הכל. יש תיאטרון וחוגים וים וטבע מדהים ומדבר ומסעדות טובות - זו אחלה עיר. לפעמים אני מסתכלת על עצמי כתיירת בעיר ונהנית מהפסטיבלים שיש פה כל הזמן ומהאווירה של החופש התמידי".
"ראיתי מודעת דרושים לחוות סלמונים בניו-זילנד. ארזנו ונסענו"
תומר ודורית עברו עם ילדיהם לחווה בניו זילנד: "היינו שם כמעט שנתיים. תומר ניהל חוות סלמונים", מספרת דורית (67). תומר (67): "היה לי ניסיון כי עבדתי באילת בגידול דגי דניס ולברק. וכשרצינו שנת חופש חיפשתי מדינה שדוברת אנגלית וראיתי מודעת דרושים לחוות סלמונים בניו זילנד במגזין של חקלאות ימית. התקשרתי ואמרתי שאני בא".
אחרי שנתיים חלומיות הגיע המשבר ועמו ההחלטה לחזור ולבנות בית בערבה: "הילדים התחילו לדבר על ג'יזס וכריסמס והיינו לבד אז היינו צריכים לקבל החלטה מה עושים. זו הייתה ההזדמנות האחרונה לאנשים לא מיליונרים לקבל אדמה ולבנות בלי תשלום", מספרת דורית, "זו הייתה הזדמנות מעולה כי אנשים לא רצו אז לבוא לכאן". אחרי שהתמקמו הקימו בקתות אירוח בשם "נוף צוקים", והיום הילדים מנהלים את העסק: "זה סוג של חמולה וכולנו גרים פה, גם העובדים הם חלק מהמשפחה".
"חשבנו בהתחלה לעשות טיולי סוסים ואז חשבנו לעשות חאן שנארח את מי שיבוא לטיולים", מספר תומר, "השטח שלנו יושב ממש מעל לוואדי ועם הזמן החלטנו להקים בקתות אבן לאירוח. נעמה (30) מציינת כי "היום יש לנו 15 בקתות מאובזרות ומשתלבות באופן הרמוני עם המדבר, ועכשיו אני מנהלת את זה. הסתובבתי קצת בעולם, למדתי אדריכלות נוף אבל תמיד היה ברור לי שאני חוזרת לכאן ובאמת לפני שנה וחצי חזרתי עם עמית. הכרנו לפני יותר מעשור במסיבה פה, דרכנו התפצלו ואז הכרנו מחדש והפכנו לזוג".
