זה היה אמור להיות השלאגר הגדול של הקיץ בבתי הקולנוע, אבל כמה שעות אחרי שהסרט "ההילולה 2" יצא לאקרנים, פרצה המלחמה נגד איראן - בתי הקולנוע הושבתו ואיש לא ידע מה יעלה בגורלו. "ברור שאתה אומר איזה באסה, עכשיו רק אלוהים יודע מה יקרה לסרט, אבל המחשבות האלה זזו די מהר הצידה", אומר שלום אסייג, יוצר הסרט. "אתה בעיקר עסוק בלשמור על המשפחה שלך ולעבור את התקופה הזאת בשלום, חושש שייפול טיל ליד הבית שלך או עליו. אנשים איבדו את הבתים שלהם ואת החיים, וזה יותר חשוב מסרט ומהמיליונים שהשקענו בו".
לא חששת איך הקהל יגיב לסרט כשבתי הקולנוע יחזרו לפעול?
"לא הטריד אותי, כי כל מי שראה את הסרט - תודה לאל ישתבח שמו - קיבל אותו בצורה נהדרת. הטריד אותי אם יישאר לנו מספיק קיץ כדי להמשיך ולהקרין אותו".
מה עשית במלחמה?
"בעיקר הכנתי אוכל לילדים. בתקופות כאלה אתה צריך לשדר להם ביטחון ורוגע. אני, אשתי והילדים ישנו בממ"ד וקיווינו שזה ייגמר בשלום. היו לילדים חרדות, אבל הסברתי להם שאנחנו חזקים ושיש לנו ממ"ד וששומרים עלינו. נדב, הבן הקטן, רק בן שש ומכיר כבר את כל סוגי הטילים ואמצעי ההגנה".
עכשיו כל זה כבר מאחוריו.
"מה שעשינו במלחמה הזאת היה דבר היסטורי והיה צריך לעשות אותו. מה לעשות שאנחנו לא באים בטוב בעין לכל מיני מדינות שרוצות להשמיד אותנו? גם אם לא חיסלנו טוטאלית את הגרעין באיראן, החזרנו אותו קצת אחורה. אנשים ראו את צה"ל במלוא הדרו, עוצמתו ותפארתו. זה היה מהלך מאוד חשוב גם ברמת הגאווה הלאומית, גם אם שילמנו על זה לצערנו מחיר כבד. ושילמנו. אנשים נהרגו ובתים נהרסו.
"אם אני מסתכל על פרשני האולפנים בשנים האחרונות - הם הרי אמרו שאלפי אנשים יהרגו במלחמה כזאת. כמובן שכל בן אדם הוא עולם שלם בפני עצמו, אבל המחיר היה הרבה פחות גדול ממה שחששנו".
"פוליטיקה זה גועל נפש - כשאתה מתעסק בזה אתה הופך להיות חלק ממנו"
"ההילולה 2: החתונה", המשך לסרט הראשון שחזר למסכים בשבוע שעבר ושלדברי ההפקה הביא כבר 100 אלף צופים להקרנותיו, היה אמור להצטלם במרוקו - אבל 7 באוקטובר 2023 טרפד את כל התכניות. "חשבנו שהמלחמה תיגמר עד הצילומים", אומר אסייג, "אבל כשראינו שהמצב במרוקו לא בטוח ושאין טיסות ישירות לשם, החלטתי לא לקחת על עצמי את הסיכון הזה, ולכתוב סיפור חדש שמתרחש בגיאורגיה. הייתי שם בצילומי הסדרה 'פטריק' וזה אחלה מקום. למרוקו אני מאמין שעוד נחזור".
החתונה - ההילולה 2 – טריילר
(צילום: באדיבות גרוס הפקות, שלום אסייג הפקות וסרטי יונייטד קינג)
כשאירמה (ענבל גלאם) מקבלת ב"ההילולה 2" את הצעת הנישואים המיוחלת ביום ההולדת ה-40 שלה, מתחילה שרשרת אירועים בלתי צפויה שמובילה את פרוספר (שלום אסייג), המשפחה והחברים לחגוג בגיאורגיה. אבל במקום חגיגה הם מתמודדים עם מבחני גיור, הימורים, חובות, מסעות בלתי צפויים, איומים ומה לא.
אכפת לך מה יאמרו המבקרים על הסרט?
"הדבר האחרון שמעניין אותי כשאני עושה סרט או סדרה הוא מה יגידו המבקרים. אני חושב איפה הקהל יצחק ומה הוא יאהב. אני מקבל עכשיו אלפי תגובות על הסרט, גם מאנשים שהבית שלהם נפגע במלחמה, והסרט הזה מנחם אותם. רוצה לדעת מה מרגש אותי? היה נער בשם נריה שחלה בסרטן סופני. הוא היה מעריץ שלי, ואהב אותי ואת הסדרה 'שנות ה-80'. ביקרתי אותו בבית חולים. הוא התרגש וגם אני. שמרנו מאז על קשר. אחרי כמה זמן התקשרו מהמשפחה שלו ואמרו לי ששחררו אותו הביתה כי זה הסוף. היינו בעריכות של העונה החדשה. באתי אליו הביתה עם שלושה פרקים עם עריכה ראשונית, והראיתי לו אותם. הוא היה בעננים. כמו ימים אחרי זה הוא נפטר, אבל אני שמח שהצלחתי לשמח אותו".
ומה עם המבקרים?
"שמוליק דובדבני כתב ב-ynet ביקורת לא טובה וזו זכותו, אבל הוא ראה את הסרט בלינק בבית (עקב ביטול ההקרנה בקולנוע בשל המלחמה, י"ב). מצידי תכתוב: 'ישבתי בקולנוע, הקהל נקרע מצחוק, אבל אני שונא את הסרט. זה סרט גרוע'. הסרט לא עושה לך את זה? הכול טוב, אבל תהיה בקולנוע ותראה גם מה חושב הקהל".
8 צפייה בגלריה
"תהיה בקולנוע ותראה גם מה חושב הקהל". מתוך "החתונה - ההילולה 2"
(צילום: אוריאל סיני, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
אין שום סיכוי שתסריט שמתרחש בחלקו בעזה, כמו בסרט הקודם, היה עובד היום.
"בעלילה של הסרט הראשון טעינו בדרך והגענו לעזה, ובסוף כולנו חזרנו הביתה בריאים ושלמים. במציאות - עזה הגיעה אלינו וטבחה בנו. הלוואי שכל החטופים יחזרו הביתה בשלום. אלו משפחות שהחיים שלהן נחרבו. אני מכיר אישית את אלי, אבא של לירי אלבג. אנחנו חברים הרבה שנים והוא אחד האנשים הכי שמחים ומקסימים שהכרתי. כשלירי נחטפה, החיים שלו ושל המשפחה שלו נגמרו. אני לא יודע מה הייתי עושה אם אחד מהילדים שלי היה נחטף. בטוח הייתי עושה הכול כדי להציל אותו, ועדיין המחשבה הזאת מפחידה אותי נורא. אני גם מכיר את אבא של חנן יבלונקה שנרצח במסיבה ואת הכדורגלן ליאור אסולין".
איפה היית ב-7 באוקטובר?
"היינו באמצע הצילומים של העונה האחרונה של 'שנות ה-90'. מיד עצרנו הכול והתחלנו לטייל עם החבר'ה של הסדרה בבתי המלון של המפונים, לבקר פצועים בבתי חולים ולעודד אותם, ולהופיע בפני חיילים".
"אני פוליטיקאי? בחיים לא. הצחקת אותי! פוליטיקה זה גועל נפש. כשאתה מתעסק בזה אתה הופך להיות חלק מהגועל נפש ונהיה מגעיל בעצמך. זה לא הייעוד שלי. יש כוח מרפא במה שאני עושה, בעובדה שאני גורם לאנשים לצחוק וליהנות. יש מספיק אנשים שישמחו לסכסך ולפלג, לא אני"
השנתיים האחרונות גרמו ללא מעט אנשים לעזוב את הארץ.
"לא עוברת לי בראש אפילו לשנייה המחשבה לעזוב את הארץ. יש לי חלום לעשות מתישהו טיול של שנה בעולם עם כל המשפחה, אבל לא לעזוב. אני לא שלם עם כל מה שקורה כאן, יש כאן ימים כואבים, עצובים מאוד ומתסכלים, אבל זאת הארץ שלי ואני אוהב אותה כמו שהיא".
שינית את הדעות הפוליטיות שלך בעקבות המלחמה?
"אני לא אכנס לפוליטיקה, נמאס לי מזה, כי כל פעם שאני אומר משהו אני רב עם כל העולם, משני הצדדים. אני גם לא חושב שאם אגיד משהו אני באמת אשפיע על משהו. גם כשדיברתי על בני גנץ בריאיון הקודם איתך ואמרתי שאני סומך עליו - חטפתי על הראש. אנחנו מדינה צעירה וייקח לנו זמן להיות מדינה נורמלית שבה כל אחד ידע להקשיב לשני".
חשבת ללכת לפוליטיקה?
"אני פוליטיקאי? בחיים לא. הצחקת אותי! פוליטיקה זה גועל נפש. כשאתה מתעסק בזה אתה הופך להיות חלק מהגועל נפש ונהיה מגעיל בעצמך. זה לא הייעוד שלי. יש כוח מרפא במה שאני עושה, בעובדה שאני גורם לאנשים לצחוק וליהנות. יש מספיק אנשים שישמחו לסכסך ולפלג, לא אני".
למרות שהוא מציין שהוא מתרחק מפוליטיקה - מני אסייג, אחיו של שלום, דווקא נמצא בשנים האחרונות בליבן של סערות פוליטיות. ב-2023, הוא אף קרא ל"אנרכיסטים" שלקחו חלק ביום שיבוש נגד ההפיכה המשטרית לא לצפות ב"הילולה", שכתב יחד עם אחיו, ושלום אסייג התנער ואמר: "לא מסכים. כולם מוזמנים, בעד ונגד המהפכה". בסרט השני, מני אסייג לא היה מעורב.
"מני הוא אח שלי, בשר מבשרי, וגם אם יש לי ויכוחים איתו, ויש לי, כי אנחנו לא תמיד מסכימים, אני לא אנהל אותם מעל גבי העיתונות. מני בן אדם בן 54, עם דעות משלו. אתם רוצים לדעת מה הוא חושב? תתקשרו אליו. אני אוהב אותו מאוד למרות המחלוקת. הצעתי לו להיות חלק מהסרט, אבל הוא לא רצה. הוא כשרון ברמות על, תשאל כל מי שעבד איתו, אבל היום כשרבים איתו, מנסים לפגוע בו ולקרוא לו בכל מיני כינויים. הוא איש ימין ולוקח באופן אישי את המצב הקשה במדינה, וזה גורם לו לפעמים להתבטא באופן קיצוני".
אתה פעיל כמוהו בטוויטר (X כיום)?
"אני נכנס לטוויטר פעם בהמון זמן. גועל נפש מה שהולך שם. בפייסבוק ובאינסטגרם זה הרבה יותר אנושי. כשהסכמתי להדליק משואה, כל המתנגדים כתבו לי שאני ברברי, מרוקאי מההרים, ובגלל זה אני מסכים לשתף פעולה עם השלטון ועם מירי רקב. אז להגיד שהגזענות לא קיימת? היא קיימת. היא יוצאת כשצריך, ומחביאים אותה כשצריך".
המשפחתיות היא עניין מהותי אצלך. אתה עובד עם הבן שלך ועם האחיין. זה תמיד לטובה?
"אני ראש השבט, כי אני המבוגר האחראי. אנחנו משפחה מאוד מאוחדת. העובדה שאני בתחום הזה השפיעה על דניאל ואור האחיין שלי. לשמחתי הם הולכים וגדלים וכותבים דברים מדהימים. אני לא יכול לקחת מישהו לעבוד איתי רק כי הוא בן משפחה. אין כזה דבר בעולם. הם חייבים להיות טובים. אור כתב פעם פאנצ'ים לא טובים והערתי לו. הוא נעלב, אבל הלך ולמד תסריט, ואז הצטרף שוב והפציץ".
מה דעתך על הרצון של שר התקשורת שלמה קרעי לסגור את התאגיד?
"אני חושב שהתאגיד עושה עבודה מדהימה, הסדרות שלו הן נהדרות, והוא תורם המון ליצירה הישראלית. יש בו צבע אחד, וצריך להביא לו עוד צבעים, אבל לסגור אותו זאת תהיה טעות קשה. הוא נותן עבודה ובמה לכל כך הרבה אנשים בתעשייה. יש מקום לכל הערוצים. לא צריך לסגור - לא את ערוץ 14 ולא את התאגיד. ערוץ 14 הוא ערוץ מאוד מצליח. הקהל צופה בו ויש לו רייטינג גבוה. הוא הפך בשנים האחרונות לערוץ השני בחוזק שלו, ולפעמים הוא אפילו עוקף את ערוץ 13. לכל אחד יש את הזכות להביא את דעתו. אין שום סיבה לסתום פיות. לסתום פיות זה דיקטטורה".
תקלה אחת לפחות העיבה על צילומי הסרט - היחסים בין הצלם הראשי והבמאי, עד שאסייג החליט לפטר אותם ולהמשיך את הצילומים בלעדיהם. "עבדתי נהדר עם כל אחד מהם בנפרד, אבל ביחד זה היה ממש בלתי אפשרי", הוא אומר. "היו שם יותר מדי עצבים וכעסים, עד שנאלצתי לעבוד בלעדיהם. נשאר רק שבוע לצילומים, אז הסתדרתי לבד. עדיף ככה".
"כשהייתי ילד לא ידעו כאן מה זה סטנד-אפ"
אסייג, 56, מאבות הסטנד-אפ בארץ, שחקן, תסריטאי ובמאי, שמאחוריו סדרות מצליחות כמו "שנות ה-80" ו"שנות ה-90", ושני פרסי אופיר על משחקו המשובח ב"מנאייכ", מתגורר בתל מונד. הוא נשוי לאירינה, ואבא לשלושה - דניאל, שותפו ליצירה, מנישואיו הראשונים, ומאיה (10) ונדב (6). "בתור ילד חלמתי להיות בדרן ושחקן, והגשמתי את זה", הוא אומר. "כשהייתי ילד לא ידעו כאן מה זה סטנד-אפ. היו בדרנים, חקיינים ושחקנים כמו טוביה צפיר, זאב רווח, חברי זהו זה, והגששים, שהיו המודלים וההשראה שלי. אני גם חרוץ ועובד קשה בשביל להצליח. מעולם לא פחדתי מכישלונות. הפחד משתק".
סדרת המתח המשטרתית "מנאייכ", שיצרו רועי עידן ואלון זינגמן, נתנה לאסייג את תעודת ההכשר הגדולה מכולן, כשהמבקרים והקהל התחרו ביניהם מי יפרגן לו יותר. "הביקורות היו נהדרות, אבל זה היה גם מוזר", הוא אומר. "מה, עד עכשיו לא ראו איזה שחקן טוב אני? מה רע בדמות של פרוספר שגילמתי ב'שנות ה-80' ו'שנות ה-90'? אני גם יכול להבין את ההבדל ביחס בין קומדיות לדרמות. כל השנים היו לי הצעות לדרמות, אבל לא רציתי כי הייתי עסוק בקומדיות, שאני גם היוצר שלהן. אבל כשקראתי שני פרקים של 'מנאייכ', שיואב גרוס, הסוכן שלי, שלח לי - עפתי. אני שמח שהייתי חלק מהדבר הנפלא הזה. כבר במהלך הצילומים הבנתי שאני עושה תפקיד טוב. זה גם עשה לי חשק לעשות עוד דרמות".
"צריך שתהיה מכסה לאנשים עילויים מקרב החרדים, שיוכלו להמשיך ללמוד בישיבות, כמו שיש ספורטאים מצטיינים ואמנים מצטיינים, ושהשאר ישרתו בצבא. איך עושים את זה? צריך להקים להם יחידות מיוחדות, ולכבד את העולם שלהם, אבל חד משמעית כולם צריכים לשרת"
"מנאייכ", "פטריק" וההצגה "השוטר אזולאי", שבה אתה מככב עכשיו בתיאטרון העברי, עוסקות בשוטרים ועבריינים. זה לא בדיוק תקופה מפוארת למשטרה שלנו.
"דווקא אחרי 7 באוקטובר התדמית של המשטרה השתפרה בחזרה. הם יצאו לפרונט, להגן עלינו במלחמה, ונתנו את החיים שלהם".
עכשיו, לצד צילומים לתכנית הבידור החדשה "מה קורה פה", אסייג מביים את הסרט "חינה אמריקאית", שכתבו דני והילה רייספלד ומצטלם על הלידו בטבריה. "הספקנו לצלם יומיים לפני שהתחילה המלחמה", הוא אומר. "זאת קומדיה על בחור מטבריה, שעוזב את הארץ ורוצה לכבוש את אמריקה. הוא פוגש שם בת עשירים ועומד להתחתן איתה, והמשפחה שלו מחייבת אותו לעשות לפחות את החינה בטבריה. אני והבן שלי עשינו עריכת תסריט, והפכנו אותו ליותר מצחיק. זאת גם הפעם ראשונה שאני מביים סרט של מישהו אחר, וזה מאתגר וכיף".
"בלדה לשוטר" מתוך הפרזנטציה של "השוטר אזולאי"
(צילום:ליאור שרון)
התכנית הקומית "מה קורה פה", שמשודרת ברשת 13, ובמרכזה פאנל של כוכבי סטנד-אפ ישראלים - חטפה על הראש אחרי תוכנית הפתיחה: "אני מסכים עם הביקורות, נותן לה ציון שבע במקרה הטוב. שעתיים לפני לא ידענו אם נצלם אותה בגלל המצב. גם צילמנו אותה בלי קהל, אבל אנחנו עובדים ומשפרים אותה.
"זה מחזיר אותי לימים של תחילת 'צחוק מהעבודה', כשהתחלנו בפורמט קטנצ'יק, דרדלע, עם שני בדרנים, כיסאות בר ושולחן גבוה, ובסוף היא הייתה עם חמישה בדרנים, ורצה שמונה עונות. דברים ישתפרו, אני מבטיח. אתה רוצה לבנות משהו עם חבר'ה חדשים ומוכשרים וצריך לתת להם ולפורמט זמן להתבשל. אני נותן צ'אנס לדור החדש והמוכשר של הסטנדאפיסטים שממלא אולמות. הם רק צריכים להתרגל לפורמט של הטלוויזיה".
על האש מתבשלת גם סדרה חדשה, שאסייג, בנו דניאל והאחיין אור כהן כותבים כרגע, ותעסוק בישראל של תקופת המעברות. "זה סיפור שלא סופר, חוץ מאשר ב'סאלח שבתי', פצע שלא נגעו בו בדרמה, רק בדוקו", הוא אומר. "כל המשפחה שלי עלתה ממרוקו למעברה".
מה ההורים שלך סיפרו לך על החיים במעברה?
"לכולם היו פחונים פרטיים וגינה מסביב, אבל היה להם קשה. לאורך השנים, ההורים השתדלו לספר לנו סיפורים טובים, ולא גרמו להרגיש שדפקו אותם וסידרו אותם, אבל כשאתה קורא על המעברות, אתה יודע שהמעברה הייתה ונשארה פצע מאוד גדול.
"אבא שלי היה חייט במרוקו, שכל החיים הלך עם חליפות. היו לו עיניים כחולות, הוא היה מאוד בהיר, ונראה אשכנזי לגמרי. יום אחד הוא בא לעבודה עם חליפה. ניגש אליו אחד המנהלים, ואמר לו, 'אתה תהיה מנהל', והתחיל לדבר עם אבא ביידיש. ואבא שלי אמר לו, 'מאן עארף' (אני לא יודע). המנהל קלט שהוא מרוקאי, והחזיר אותו לשבת. אבל הוא סיפר את זה בצחוק. הוא לא אמר, אתה יודע מה עשו לי המנוולים האלה? אבל שוב, אנחנו חיים בישראל, ואני יודע שהיו דברים לא קלים שהובילו למלחמות של ישראל הראשונה והשנייה ולדיבורים על שסע וקיפוח עד היום הזה".
מתי זה יחלוף?
"אני חושב שבעוד דור, כשכולם יהיה מעורבבים לגמרי. הילדים הקטנים שלי למשל לא יודעים מה הם בדיוק".
נתקלת ביחס מתנשא לסדרות שלך?
"בשביל הקהל של הפריפריה זה לא היה סתם סדרות, זה הבית שלהם, החיים שלהם, הם רואים שידורים חוזרים של זה בלי סוף. אבל היו מבקרים שכתבו שאני מתגזען עליהם, ושאלו למה המבטאים האלה. הסדרות האלה הן על המשפחה שלי ועל השכונה שלי. אם אני רוצה להיות אותנטי ואני צריך להביא את המבטאים האלה. למה להסתיר אותם? בגלל שמישהו יחשוב שזה גזעני? נו באמת".
מה אתה זוכר מהילדות בטירת הכרמל?
"גרנו הורים ושמונה ילדים בדירת שלושה חדרים בבנייני הרכבת של עמידר. לא היה לנו במי לקנא. לאף אחד לא היה אוטו וכולנו גרנו באותן דירות. סרטים ראינו בעיקר בכבלים הפיראטיים. ראינו את כל הסרטים של זאב רווח, הגשש כמובן, סרטי מערבונים כמו 'הטוב, הרע והמכוער', 'עשרת הדיברות', 'בן חור', צ'רלסטון הסטון, 'מלך ליום אחד'. הם היו ההשראה שלי.
"היינו ונשארנו משפחה מסורתית. אתה יודע איך זה אצל המרוקאים? אסור להדליק אש בשבת, אז לכל האחים שלי, כולל לי, יש לנו פלטות בבית. יש לי גם אחים שלא נוסעים בשבת. כולם שירתו בצבא".
לא נראה שיש היום סיכוי לגייס את החרדים לצבא.
"אני חושב שצריך שתהיה מכסה לאנשים עילויים מקרב החרדים, שיוכלו להמשיך ללמוד בישיבות, כמו שיש ספורטאים מצטיינים ואמנים מצטיינים, ושהשאר ישרתו בצבא. איך עושים את זה? צריך להקים להם יחידות מיוחדות, ולכבד את העולם שלהם, אבל חד משמעית כולם צריכים לשרת. יש לי אחיין שעכשיו השתחרר מהצבא ומאז הוא במילואים. בעלה של האחיינית שלי אולי כבר 400 יום במילואים. אני שירתי בגדוד הקשר של הבסיס בנאפח, ואהבתי את השירות".
אין שום סיכוי שאסייג, שעובד מסביב לשעון, יוותר על הופעות הסטנד-אפ שלו. "אני עדיין מופיע, אבל בגלל 'השוטר אזולאי' הורדתי בכמות ההופעות", הוא אומר. "אני צריך לג'נגל כדי להספיק הכול. משבוע לשבוע אני רואה עוד קהל שמחפש את ההופעות שלי. כשהתחלתי, הסטנד-אפ היה ארץ צחיחה. כשהתחלתי להופיע בכאמל קומדי קלאב, הייתי מסיים הופעות ויושב ומחכה לאוטובוס הראשון בחמש בבוקר כדי לנסוע לטירה. זה היה כל כך חשוב לי".
תמשיך לעשות תיאטרון?
"בטח לא בשנים הקרובות. זה מאוד מגביל אותי. אני צריך לשלוט בלוח הזמנים שלי".
איך הבריאות? היו לך פעם בעיות עם הלב.
"נראה לי שזה ממש בסדר. אני לא הולך לבדיקות בשנים האחרונות, כי אני גם מאוד עסוק, וכנראה גם מפחד שיגלו משהו. עשה טובה, דבר איתי על דברים שמחים יותר".
פורסם לראשונה: 06:00, 04.07.25
