במהלך סוף השבוע האחרון זמרת בת 26 שברה שיאי מכירה שהיו שייכים ללא אחרת מאדל. אוליביה דין מכרה 53 אלף עותקים מאלבומה החדש The Art of Loving, מה שהביא לה את הפתיחה החזקה ביותר לזמרת בריטית מאז יצא "30", אלבומה הרביעי ועתיר הלהיטים של אדל מ-2021. כל מי שמסתובב קצת ברשת יודע שההישג הזה היה בגדר עניין של זמן. נדמה שבשבועות האחרונים איפה שלא גוללים נתקלים בשירים שלה, ובפרט בלהיט Man I Need, שניפץ את הטיקטוק לחתיכות.
דין, זמרת ניאו-סול מלונדון, ממוקמת היטב בגל הרטרו-פופ ששוטף את בריטניה והעולם מדי כמה שנים. לפניה היו שמות כמו איימי ווינהאוס, דאפי וכמובן אדל שבאה אחריהן, ועכשיו גם הזמרת ריי שמקבלת סוף-סוף את ההערכה שחלמה עליה במשך תקופה ארוכה. כולן נשענות, באופן כזה או אחר, על אלמנטים שמרגישים כמעט נוסטלגיים עבור המאזינים. כבר בהוצאות המוקדמות של דין היה משהו מוכר ומידבק בסאונד, עם הפקות שמרפררות לסיקטיז ולסבנטיז, הרמוניות עשירות, מלודיות רכות שמבוצעות על ידי להקה חיה ומיומנת וטקסטים שמדברים את היום-יום - חיפוש עצמי, משפחה וכמובן אהבה - כמיהה, זוגיות, פרידה וכל מה שמסביב.
עם אלגוריתם אי-אפשר להתווכח
היא התחילה להוציא שירים ב-2019, והקריירה המוזיקלית שלה נבלמה קצת בחסות המגפה, אבל אלבום הבכורה שלה Messy שיצא ב-2023 זכה לשבחי הביקורות ומיקם את דין כאחד הקולות המסקרנים בממלכה המאוחדת. ב"גרדיאן" וב-NME הכתירו אותה כיוצרת ייחודית שעוסקת בנושאים מגוונים ולא מפחדת להתנסות בסגנונות מוזיקליים שונים, והיה נראה שהיא לגמרי על הגל. כשיצא האלבום השני לפני כשבועיים, לא היה מגזין תרבות בעולם שדילג על התייחסות לאחת הכוכבות העולות בפופ.
כמעריצה מושבעת של דין מתחילת הדרך, הפריצה המיוחלת של הזמרת הכעיסה אותי בטירוף. איך ייתכן להיות שהזמרת האהובה עליי, שותפת הסוד שלי באוזניות, מי שהכי מבינה אותי ושרה שירים רגישים ומתוקים שאף אחד לא מכיר - לכאורה, כמובן - הפכה להיות נחלת הכלל? מה הקשר בין האמנית-יוצרת הזו, שאני גיליתי בעצמי (יחד עם מיליונים, כן, אבל תהיו איתי רגע) בשיטוט אינטנסיבי בספוטיפיי לפני שנים, הלכתי איתה דרך, האזנתי לכל סינגל וכל הוצאה ואפילו טסתי להופעה שלה, הפכה להיות "טרנדית בטיקטוק"? מה זה אומר על האיכות? מה זה אומר עליה? מה זה אומר עליי??? הרגשתי נבגדת.
למען האמת, דחיתי את כתיבת הטור הזה מהסיבה שקיוויתי שאולי עד שאני אפרסם אותו - דין תשוב לאנונימיות שלה, ואני אוכל להמשיך לחרוש על המוזיקה שלה בהנאה. כמובן שבזמן שמילים אלה עולות לאוויר, ההצלחה של דין רק ממשיכה להתרחב, לצבור תאוצה, כשברגעים אלה היא בטח מתארחת אצל מיטב מנחי הטלוויזיה ביבשות שונות, מופיעה בפסטיבלים ברחבי העולם וכמובן - ממשיכה להוות פסקול למיליוני סרטונים בטיקטוק. אימוני פילאטיס וכוח, "מחפשים את הטירמיסו הטוב בגבעת עדה", "בואו להתלבש איתי לתור בקופת חולים", "חמישה מוצרים שיגרדו לכם את הקרקפת" ו"גלמפינג קסום בפתח תקווה", הם רק חלק מתוכן הפרימיום שיוצרים מצוותים ל-15 השניות האלה ללא רחמים, ועוד לא דיברתי על קודי הקופון.
המיידיות ברשת והגלילה המהירה הם ההפך הגמור מהרגלי ההאזנה שאני מאמינה בהם - מלאי כוונה וקשב. וכן, בואו נדבר על גייטקיפינג. מצאתי אוצר, ועכשיו כשהוא חטיף ויראלי שאפשר לשדך לכל תוכן, אני מרגישה שנעשה בו שימוש יתר ושהטרנדיות מאיימת לגבור על האותנטיות.
בספרו "אל אחרון האלים: על מזרקות רומא", אריאל הירשפלד כותב על העיר האהובה עליו. באמצעות היצירות המופלאות שמשקיפות על הולכי הרגל מכל סמטה, הוא פונה גם לכל מי שאי פעם התאהב באמן או ביצירה לפני כולם, ולפתע מצא את עצמו שותף לאהבה המונית וחסרת סוד. "אין כל קושי לאהוב דבר או פינה המוכרים רק לנו. אך איך נאהב שיר או מקום שהפך לנחלת הרבים והרבים מאוד, ה'המונים'?" הוא תוהה.
מילותיו של הירשפלד העניקו לי את האישור המיוחל - לפחות התסכול שלי מובן. נזכרתי איך פעם גם אלבום הבכורה של קולדפליי היה לי פסקול רגשי ואינטימי. היכולת המופלאה הזו לא שמורה רק לאמנים מהממלכה המאוחדת - גם בילי אייליש, לנה דל ריי, טיים אימפלה, טיילר דה קריאייטור ולורד (כשעוד היה אפשר להאזין למוזיקה שלה בסטרימינג בישראל, זוכרים?) היו סוד שמור למעריצים שרופים - ואני בהם, עד שהגיעה הפריצה שהרסה את הקסם.
אבל בעיקר פחדתי מדבריו של הירשפלד, כי הם עוררו אצלי את המחשבה המבעיתה ששימוש היתר הזה עלול להמאיס עליי את הקטלוג המוזיקלי שתמיד מתאים לי בול. הירשפלד מתאר את התהליך שבו השחיקה של היופי נכנסת לפעולה - כשהעין רואה שוב ושוב את אותו מראה, כשהאוזן שומעת שוב ושוב את אותו שיר, היופי מתכסה ב"שכבת זהב ירוקה". זה קורה לשירים, לתמונות, לנופים וגם לאנשים קרובים, ומה שפעם היה חשוף ומרגש הופך לשגרה. כך הוא כותב: "לפעמים מדובר ביצירה שאהבנו במיוחד, ופתאום, ורק משום שהורגלנו בה, איננו אוהבים אותה עוד".
כדי לצאת מהפלונטר, נעזרתי בחוקר תרבות נוסף שחווה גם הוא פריצה מהסוג המוגזם לאללה, איתי זבולון - הראפר טונה (מי שמכיר מכיר, סתם), שמנהל בעצמו מערכת יחסים מורכבת עם התהילה הגדולה שהוא חווה אחרי שנים של עבודה קשה. כשם אחד מלהיטי הפריצה שלו "גם זה יעבור", טונה מזכיר שלפי הסטטיסטיקה הכול חולף. כל טרנד, כל אופנה. הטכנו, הקרוקס, הקינלי, הדיסקים. כל שיר חרוש ברדיו או בטיקטוק. אפילו Somebody That I Used to Know, שירם של גוטייה וקימברה מ-2011, שיצא לדרך כמו להיט מרענן ומגניב, הפך להיות הדבר הכי בלתי-נסבל ברדיו (ימחל לי האל) עד שחלף ונעלם כלא היה. נחשו מה - עבר מספיק זמן בשביל שהוא יזכה לסיבוב נוסף במצעדים בזכות הטייק של דואצ'י שכתבה ורסים משלה לביט השחוק. חודשים אחרי יציאתו - גם הוא זיכרון רחוק.
אני מאמינה שגם רבים ממעריצי קייט בוש, מטאליקה, טוקינג הדס ופליטווד מק חוו אכזבה דומה כשהאמנים שאיתם הם צעדו במשך כמה עשורים התפוצצו ברשתות בחסות נטפליקס, או כל טרנד ויראלי תורן. לא אוכל להילחם במפלצת האלגוריתם שהובילה אותי לתסבוכת הזו, ובכנות, גם אין לי כוח. אבל לסיום, אולי מה שאני יכולה לבקש זה - האזינו בעדינות. הקשיבו לשירים בתשומת לב. חשבו עלינו, המאזינים הרגישים, כשאתם מצוותים "סתם" עוד "שיר ויראלי" לסרטונים שלכם חופפים את הכלב של השכנה. יש מעריצים שבתקווה, עוד עשויים להישאר כאן גם כשיחלפו 15 שניות התהילה.
