חיפוש שמו של גד ליאור בארכיון "ידיעות אחרונות" מעלה יותר מ-42 אלף תוצאות, והמספר גדל בכל יום. מאז הצטרף למערכת העיתון בירושלים ככתב לענייני משטרה ב-1979 ובהמשך התמחה בתחום הכלכלי, שבו הוא כותב מדי יום ידיעות וטורי פרשנות כבר עשרות שנים. לפחות 20 שרי אוצר כבר התמנו ופרשו בימי כהונתו. לדבריו הכל התחיל הודות למכונת הכתיבה שהייתה בבית הוריו.
האזינו לפרק המלא:
העיתונאים של המדינה
גד ליאור
40:18
"הייתה לנו מכונת כתיבה הרמס, וכבר בגיל שמונה, בקושי ידעתי לכתוב עם עיפרון במחברת, התאמנתי על מכונת הכתיבה הזאת והתחלתי לכתוב. שני דברים מעניינים קרו פה: אחד, אני עד היום מקליד באצבע אחת, והדבר השני, כבר בגיל שמונה התחלתי לכתוב עיתון, את עיתון הכיתה. תליתי אותו על הקיר והייתה לנו מורה לחיבור, קראו לה גברת אבולעפיה, שאמרה לי כבר אז, כשהייתי בן שמונה-תשע, 'אתה תהיה עיתונאי'. יום אחד, אחרי הרבה שנים, היא פגשה אותי ואמרה 'צדקתי'".
צפו בפרק המלא:
"העיתונאים של המדינה" - גד ליאור
בתחילת ימיו של ליאור בעיתונות הכתובה הרשמית, חייהם של הכתבים התנהלו בעיקר לפי ההודעות במכשיר הביפר הצמוד. "בהתחלה ביפרים דיברו. זה היה דבר מאוד מעצבן, כי אחד הצלמים קיבל הודעה בביפר שכולם שמעו, כמו 'בדרך הביתה, לפני שאתה זורק את הזבל, תקנה חלב'. אבל אחרים גם קיבלו 'תתקשר דחוף למפכ"ל' או משהו, ואת זה כמובן האחרים גם שמעו. לא היו טלפונים סלולריים, לדוגמה כשהייתי שליח העיתון באירופה, וישבתי בגרמניה והייתה לי ידיעה בלעדית, הייתי צריך לחפש טלפון ציבורי כדי להקריא את הידיעה למערכת".
במסגרת סדרת הפודקאסטים "העיתונאים של המדינה", לרגל 85 שנה ל"ידיעות אחרונות", מספרים ותיקי הכתבים ובכירי כותבי הטורים ב"ידיעות אחרונות" וב-ynet על הקריירה הארוכה שלהם, וחוזרים אל הסיפורים הגדולים, המרגשים, המצחיקים והמפתיעים שעליהם כתבו, וגם על חוויות שעברו במהלך עבודתם.
בקריירה ארוכה כמו שלך מצטברים לא מעט סיפורים.
"כן, אחד מהם היה כששמעון פרס היה שר האוצר. ואז, אתה יודע, אנשים היו יותר צנועים, לא היו חדרי שירותים בלשכות השרים, אז הוא הלך לשירותים במסדרון. בדרך לשם הוא ראה אותי במסדרון, אמר לי 'תיכנס איתי'. בקיצור, שנינו עשינו פיפי, סליחה על הביטוי, והוא אמר לי, קח את הנייר הזה, תחזיר לי יותר מאוחר. בנייר הזה הייתה תוכנית להעלות את אגרות הרכב. זאת אומרת קיבלתי משר האוצר שמעון פרס ידיעה בלעדית בשירותים. פעם אחרת הייתי במסעדה ביפו. ישבתי עם מישהו ודיברתי, ופתאום שמעתי מאחורי מישהו אומר 'אני אספר פה סיפור שעד היום הם לא יודעים אותו, איך הפסדנו את טאבה'. מישהו סיפר שם לאדון פפושדו, שהיה הבעלים של מלון הילטון טאבה, שהפסדנו בבוררות בשווייץ מול המצרים. אמרתי לבן שיחי במסעדה 'תשמע, תכתוב לי על פתק מי יושב שם'. ישבו שם אברשה טמיר, מנכ"ל משרד החוץ, ואדון פפושדו בעצמו. אפילו הפלתי מזלג על הארץ כדי להסתכל אחורה ולראות אם זה הם. הייתה לי ידיעה בלעדית בעניין, והם לא ידעו מי 'הדליף'״.
בהמשך אתה מקבל הצעה להיות שליח העיתון בגרמניה. איך הרעיון הזה נולד ואיזו סגירת מעגל זאת בשבילך?
"יום אחד נקראתי למערכת בתל אביב, והעורך הראשי משה ורדי אמר לי 'אתה רוצה להיות הכתב בגרמניה'? אמרתי לו, 'כן, אפילו הבטיחו לי'. אז הוא אומר 'כן, הבטחות צריך לקיים'. תוך שבוע נשלחתי לגרמניה והייתי שנים אחדות הכתב שם. היה לנו כתב בלונדון, כתב בפריז והכתב בגרמניה כיסה את רוב השטח של אירופה. למשל, כשהתרסק מטוס אל על באמסטרדם, נסעתי בטירוף ותוך שעתיים וחצי הייתי באמסטרדם. משם נסעתי לאושוויץ בעקבות סיפור שאין כסף לשמר את הממצאים מהשואה, כמו המזוודות והשערות".
בגרמניה גם הגעת לראיין נאצי אמיתי, איש אס.אס לשעבר, שהפך לפוליטיקאי.
"כל הדרך חשבתי אם ללחוץ לו את היד. האמת, אני חושב שלא לחצתי לו בסוף, אבל אני לא בטוח לגמרי היום, כי רציתי את הריאיון. כל משפחתי נרצחה על ידי הנאצים, אולי הוא היה אחד מהם, אי אפשר לדעת. הוא היה קצין אס.אס, והוא היה ראש מפלגת ימין.
חוץ מהשהות באירופה, במערכת ניצלו את העובדה שאתה יכול לבקר במדינות עם דרכון זר, וכך זכית להכיר מקרוב, לפני כולם, את העולם הערבי עוד בימים שהיה לגמרי מאחורי גדרות. ביקרת באיחוד האמירויות ובסעודיה, בוודאי ביקורים מרגשים.
"התרגשתי מאוד. אני עיתונאי בכל רמ"ח איברי, אבל היה שם בסעודיה אירוע, טקס של קטיעת איברים בכיכר העיר בג'דה פעם בשבוע. אני הגעתי לשם עם משלחת שליוותה את שר החוץ הגרמני. אבל לאירוע הזה לא הלכתי. אני לא יכול לראות אנשים מתנדנדים שם על איזה עץ או גודעים להם ידיים. זאת המדינה, עד היום. וזאת המדינה שאנחנו נורא רוצים שלום איתה".
באופן מפתיע, אתה היית גם שליח "ידיעות אחרונות" לאירוויזיון בבריסל ב-1987.
"הייתי בוועידה כלכלית בבריסל. במלון אמרו לי 'חיפש אותך מישהו, דוב יודקובסקי'. ואני כתב די צעיר, מתקשר אליו ואז הוא אומר לי באמירה האיטית שלו 'גד, אתה חופשי בשבוע הבא?' אמרתי לו 'כרגע אין לי משהו מיוחד ביומן'. 'אז אולי תישאר בבריסל, יש שם איזה תחרות זמר די ידועה ויש לנו שם נציגות והייתי רוצה שאתה תסקר אותה'. אז הייתי שם עם 'הבטלנים', נתן דטנר ואבי קושניר, ונהניתי מאוד. אגב, היה עוד אירוויזיון שסיקרתי אחר כך, בירושלים".
עוד ידיעה אחת מהארכיון, באמת סיפור חשוב שהיה גם בשער העיתון, המלך הירדני חוסיין מבטיח "בקרוב אבקר בירושלים". הידיעה מ-30 באוגוסט 1994.
"כן. הוא בא לבקר בבון, גרמניה. ואני קיבלתי טלפון מהעורך הראשי משה ורדי. 'גד, מגיע חוסיין, אתה מראיין אותו'. לא ידעתי מאיפה להתחיל, אז דיברתי עם עוזר נשיא גרמניה, ידיד ישראל, שסיפר לי שיש למלך ארוחת ערב במקום מסוים, וכל מנהיג שמגיע לשם לוקחים אותו לתצפית לראות מלמעלה את נהר הריין. לקחתי את הרכב, עברתי את המחסומים, עליתי למעלה ונעמדתי לא רחוק מהתצפית, מאחורי עץ. כמה דקות אחר כך נחת מסוק, יורד ממנו המלך חוסיין עם אשתו המלכה נור, והוא עם שני מאבטחים הולך לתצפית. ואז אני יוצא מאחורי העץ כאשר הידיים שלי מורמות, להראות שאין לי כלום ביד. אמרתי בקול, באנגלית, 'אני עיתונאי ישראלי'. המלך, שהיה איש חביב בצורה בלתי רגילה, עשה לי סימן להתקרב. שם התנהל הריאיון. 10 דקות עמדתי איתו, לא כתבתי כלום. כשזה נגמר, הוא גם שם את היד שלו על הכתף שלי ולחץ לי את היד. המאבטחים שלו היו די המומים ואני רץ משם ריצת אמוק כי אני צריך להעביר ידיעה למערכת. וזה הריאיון שאתה מחזיק פה בכותרת הראשית, כך הוא הושג".
אתה חוזר לארץ לתפקיד הכתב הכלכלי וגם ראש מערכת "ידיעות אחרונות" בירושלים. אתה אחראי על הכתבים והצלמים בעיר. שרי האוצר ממשיכים להתחלף ואתה ממשיך לכתוב, עד היום.
"שאלו אותי פעם מה היית רוצה להיות אם לא היית עיתונאי. עניתי 'עיתונאי'. אני אוהב את המקצוע הזה, אני חושב שאין מקצוע יותר מעניין מהמקצוע הזה. המקצוע הזה מרתק ואני אוהב אותו ואני קם כל בוקר בשמחה כשחיוך על פניי. יש לי ארבע פגישות מתוכננות היום, עם בית השקעות, עם בנקים, במשרד הביטחון. אני אוהב את המקצוע, אני אוהב את העבודה, אני מרגיש בשליחות ואני אגיד פה את הדבר האחרון: בדמוקרטיה אוי ואבוי אם לא תהיה לנו פה עיתונות חופשית וטובה".
לסיפורים נוספים, האזינו לפרק המלא:
העיתונאים של המדינה
גד ליאור
40:18
