גם בגיל 57 דברה מסינג נראית בדיוק כפי שנראתה בגיל 30, כשהפכה לגרייס אדלר - חברתו הסטרייטית של וויל טרומן הגיי בסדרה קומית מנפצת תקרות זכוכית. השינוי היחיד שאפשר לראות בפנים שלה הם חריצי עייפות. השנתיים האחרונות לקחו הרבה מאוד ממסינג, שחקנית עם זהות יהודית עמוקה. היא איבדה אנשים שחשבה שהיו חברים, איבדה אמון בקהילה שמתוכה צמחה לזוכת פרס אמי וכוכבת שמזהים בכל מקום. פה ושם היא איבדה גם תקווה, אבל תמיד מצאה אותה בחזרה. השיחה איתה, שנערכה בין יום השנה השני ל-7 באוקטובר ליום חזרת החטופים האחרונים, התנהלה בקול רועד, עיניים רטובות והרבה שתיקות ללקיחת אוויר. ספק אם יש עוד מישהו בהוליווד ששקע כל כך עמוק לתוך 7 באוקטובר וכל מה שקרה אחריו, או ספג יותר שנאה בשנתיים האחרונות, מאשר דברה מסינג.
"הייתי בבית, נכנסתי למטבח, הדלקתי את הטלוויזיה וראיתי צילומים שלא ממש הבנתי", נזכרת עכשיו מסינג, "המוח שלי פשוט לא הצליח לעכל את מה שהעיניים ראו. בכנות, אין לי הרבה זיכרונות ברורים מיום 7 באוקטובר, חוץ מזה שישבתי במטבח והתקשרתי לחברים יהודים כדי לוודא שהם גם ראו מה קורה ושאני לא מדמיינת. אני עדיין לא זוכרת את הימים שאחרי, הייתי בהלם מוחלט, לא תיפקדתי במה שהיה הזמן האמיתי".
הכול קצת מטושטש שנתיים אחרי, אבל לפחות ב-24 השעות הראשונות נראה היה כי כולם בהוליווד מגיבים כמו שצריך להגיב, ואז זה השתנה ממש בתוך יום.
"הייתי הרוסה מהתגובה של הוליווד. שבורה. הוליווד נבנתה בידי יהודים שנמלטו מהשואה ולא הורשו לעסוק בשום מקצוע אחר, אז הם המציאו את עסקי הבידור. הייתי בטוחה שבהיותה ליברלית ומכילה באופן כללי, הוליווד תצא בכל הכוח נגד הטבח. כשראיתי את התגובות חשבתי שכל העולם התהפך, הרגשתי בחילה פיזית".
את מכירה את החבר'ה האלה, למה הם הגיבו ככה?
"אני לא יכולה להבין את זה ולכן זה כל כך כואב".
מישהו ניסה לדבר איתך?
"אף אחד. אף אחד לא הושיט יד. הייתה שתיקה מכולם וזה שבר לי את הלב. למזלי יש קבוצת ווטסאפ שעכשיו אומנם מונה 7,800 איש, אבל בהתחלה היינו די מעטים, יוצרים יהודים, יחצנים, מנהלים, כותבים ובמאים שחושבים שאנחנו חייבים להגן על ישראל, על זכותה להתקיים, ובעיקר חייבים להילחם נגד כל התעמולה. הדבר הראשון שעשינו היה לכתוב לנשיא ביידן ולבקש שיחזיר את בני הערובה מעשרות מדינות. שלחנו את המכתב לאנשים ברחבי הוליווד והם סירבו לחתום. זו הייתה קריאת ההשכמה שלי, כי המכתב רק התייחס לפשע המלחמה של חטיפת אנשים מכל העולם, לא דיברנו בכלל על הסכסוך עצמו. חשבתי שכל זה יעבור מהר מאוד, שאנשים יחזרו למציאות, אבל ברור שזה לא קרה, זה רק נהיה יותר ויותר גרוע. אני מרגישה נבגדת בידי הוליווד, במיוחד בגלל שהייתי כל כך מושרשת בקהילה הזו. אני בתהליך אבל איטי מאוד".
"מגיל צעיר מאוד היה לי ברור שאני שונה ושאנשים לא אוהבים אותנו"
דברה מסינג ספגה יהדות בבית מהיום שבו נולדה להורים ציונים ומחוברים מאוד לישראל. היא הבינה בגיל צעיר שלהיות יהודייה - גם בחלקים הכי מתקדמים של ארצות הברית - זה מטען עודף קבוע. "הייתי אחת משלושה ילדים יהודים בכל מערכת החינוך שלי, וכילדה התמודדתי עם אנטישמיות קשה מאוד", היא נזכרת.
ברוד-איילנד המתקדמת?
"ברוד-איילנד המתקדמת. הזיכרון הראשון שלי הוא מכיתה ב', כשעמדנו בתור לשיעור ספורט ואחד הילדים אמר לי: 'לכי לסוף התור, kike' (יהודונת). לא ידעתי מה זה אומר, אבל המורה ידעה ושלחה את הילד מיד למשרד המנהל. כל הילדים הסתכלו עליי בכעס: 'מה אמרת שהכניס אותו לצרות?'. באותו רגע למדתי משהו שלא באמת הבנתי עד עשרות שנים מאוחר יותר על הרצון להסתתר מיד".
איך הגיבו ההורים?
"הם הושיבו אותי והסבירו לי מה קורה, אמרו שאנחנו יהודים גאים שעומדים לצד העם שלנו ולצד מדינת היהודים. מאוחר יותר, בגיל תשע או עשר, סבא שלי הגיע לביקור ולמחרת בבוקר גילינו צלב קרס על המכונית שלו. כך שמגיל צעיר מאוד היה לי ברור שאני שונה ושאנשים לא אוהבים אותנו. כל ילדותי שמעתי על השואה ועל חובתי להשלים את חייהם של האנשים שאבדו. אז למרות שמחוץ לבית לא היה ייצוג של חיים יהודיים גאים ושמחים, ההורים שלי יצרו בית יהודי שמח. נשארתי מאוד מודעת לזה כל חיי. ב-2017, כשהיה המצעד של הניאו-נאצים בשרלוטסוויל ודונלד טראמפ אמר: 'יש אנשים טובים בשני הצדדים', הבנתי שאני צריכה להיכנס לאקטיביזם במאבק נגד אנטישמיות, אבל לא חשבתי שאתקל בשנאת יהודים באופן כזה כמו ב-7 באוקטובר ואילך".
עברת בשנתיים האחרונות הרבה התעללות ברשתות החברתיות. היה שלב שבו חשבת שזה לא שווה את הסבל?
"לא. אנשים סבלו הרבה יותר ממני בשנתיים האחרונות, הרגשתי שאני חייבת לעשות מה שאני יכולה. הפקתי את הסרט '8 באוקטובר' על התפרצות האנטישמיות בארצות הברית, ואני מראה אותו ומדברת עליו ברחבי המדינה. הפעם הראשונה שבה ביקרתי בישראל הייתה חודשיים אחרי 7 באוקטובר. כשהייתי ילדה, בכל פעם שרציתי לנסוע עם ההורים שלי, שביקרו בישראל המון פעמים, הם היו אומרים: 'זה לא בטוח עכשיו'. ואז הקריירה המריאה והפכתי לאמא ולא יצא, אבל עכשיו הייתי חייבת לבוא כדי להיות עדה, לצלם משפחות חטופים, לראות את ההרס בקיבוצים, לדבר עם פצועים. נכנסתי לעזה עם צה"ל, ביקרתי במנהרות, הלכתי לבתי חולים. צילמתי הכול וכשהגעתי הביתה פירסמתי את זה באינסטגרם - מה שגרם, כמובן, לצונאמי של שנאה. אבל הרגשתי חזקה מתמיד".
מסינג עוצרת כאן למה שמרגיש כמו נצח, בולעת דמעות ואומרת: "אלה היו שנתיים מאוד-מאוד ארוכות".
את מסתכלת על הוליווד אחרת היום? אפילו רק כמקום עבודה?
"כן, אני רואה את הוליווד כסביבה עוינת פוטנציאלית עבורי ועבור יהודים אחרים שמאמינים בזכותה של ישראל להתקיים, אבל אני ממשיכה לעבוד וזה מזכיר לי את הכוח של לספר סיפורים. יותר מתמיד אני רוצה לספר על חיים יהודיים, כי אנשים מתעניינים ביצירות על יהודים רק כשאלה יהודים מתים".
כן, יהודים מעניינים זה יהודים בשואה.
"נכון, ואני רוצה לעזור ליצור קומדיות על משפחה ומוזיקה והומור ואהבה ותפקוד לקוי וכל הדברים שהופכים אותנו לחלק מהאנושות. אולי זה גם ישפיע על מי שעובדים כל כך קשה כדי להפוך אותנו ללא-אנושיים".
מסינג למדה משחק באוניברסיטת ניו יורק, שם סיימה תואר שני באמנויות הבמה. היא פרצה לראשונה לתודעה בסדרה Ned and Stacey באמצע שנות ה-90, ואז נפל לידיה תסריט לסדרה שהייתה חתיכת לונג-שוט, על רווקה יהודייה שגרה במנהטן עם החבר הכי טוב שלה, שהוא הומו (אותו גילם אריק מקורמק). "וויל וגרייס" הייתה באוויר שמונה עונות בתחילת המאה, וחזרה לעוד שלוש בסוף העשור הקודם. היא זכתה ב-18 פרסי אמי - אחד מהם נמצא על המדף מאחורי מסינג, שיצרה עם גרייס אדלר דמות קומית מיתולוגית, ועשתה שינוי חברתי באמריקה.
ציפיתם לזה?
"הו לא, אלוהים, אפילו לא קרוב. רק כדי לשים את זה בהקשר של התקופה, אז לאלן דג'נרס הייתה בשנות ה-90 סדרה פופולרית מאוד, אבל אחרי שהדמות שלה יצאה מהארון, התוכנית בוטלה ואלן הוכנסה לרשימה השחורה. שישה חודשים אחר כך צילמנו את הפיילוט שלנו. אני זוכרת שישבנו שם וחשבנו שיעיפו אותנו מהמסך אחרי שני פרקים. בדרך נס התסריטאים הצליחו ליצור ארבע דמויות מצחיקות ומיוחדות - וויל, גרייס, ג'ק וקארן, ועולם של חברות שהצופים יכלו להתאהב בו עוד לפני שהסדרה הפכה ליותר ויותר ממוקדת בחיי הגייז".
זה היה מכוון?
"כן. ההתחלה הייתה מאוד מאופקת כי היוצרים היו חכמים מספיק להבין שקודם צריך להביא את הקהל ולהישאר באוויר, ואז אפשר יהיה להשתגע. אני זוכרת שאחרי העונה השנייה הייתי בשדה תעופה באמצע אמריקה ואישה רצה אליי ואמרה: 'את גרייס!'. עניתי 'כן', והיא אמרה: 'אני אוהבת את הסדרה שלך, רואה אותה מהיום הראשון. בעלי שונא הומואים וסירב לצפות איתי, אבל לאט-לאט הוא התחיל לשבת איתי בחדר. בהתחלה רק קרא עיתון, אבל אפשר היה לראות שהוא מקשיב. עכשיו הוא מסתובב בחדר ועושה חיקויים של ג'ק (החבר הכי טוב של וויל, שאותו מגלם שון הייז, צ"ש)".
בזכות הטקטיקה הזאת וויל היה ההפך מהסטריאוטיפ עד אז?
"בדיוק. יש מיליון דרכים להיות גיי, בדיוק כמו שיש מיליון דרכים להיות סטרייט, אבל כל מה שראינו בטלוויזיה בפריים-טיים היה קריקטורה של מה זה גיי. זה היה רק מקור לצחוקים זולים ולא שיקף שום רצון אמיתי להכיר את האדם. בסדרה שלנו, וויל וג'ק ייצגו שני הומואים שונים מאוד והם לא היו סתם דמויות משנה, הם היו מרכז הסיפור".
גרייס אדלר הייתה יהודייה. זה היה בכוונה?
"כן. כשעשינו את הפיילוט זה לא היה ברור. הלכתי ליוצרים, מקס מוטשניק ודיוויד כהן, ששניהם יהודים, ואמרתי: 'אני רוצה להפוך אותה ליהודייה, ממש-ממש יהודייה'. הרגשתי שיש הזדמנות להציג לעולם אישה יהודייה כעוד רווקה שחיה בניו-יורק ומנסה לעשות כמיטב יכולתה. אני יודעת שזה היה משמעותי עבור הרבה אנשים, במיוחד בנות יהודיות".
6 צפייה בגלריה
יהודייה - בכוונה. מסינג עם חברי הקאסט של "וויל וגרייס" וכמה ידידים מוזהבים
(צילום: AP)
כל שחקן חולם על פרויקט אחד כל כך גדול, מצליח ומשפיע, אבל הרבה פעמים יש לזה מחיר בטווח הארוך.
"רוב השחקנים לא זוכים להיות חלק מסדרה כמו 'וויל וגרייס'. הייתי מפורסמת מאוד בזכות גרייס, אנשים אהבו את גרייס ואני אהבתי את גרייס, לא הרגשתי שהיא עוצרת אותי. אבל אני כנה עם עצמי ולא חושבת שאמצא עוד תסריט כזה, שכאשר אקרא אותו אגיד: 'הו אלוהים, אני רוצה לעשות את זה'".
בקרוב תגיע מסינג לישראל כדי לקבל פרס הוקרה של TLVFest, פסטיבל הסרטים הבינלאומי לקולנוע גאה בתל אביב שיתקיים בין 23 באוקטובר ל-2 בנובמבר. זו תהיה בשבילה סגירת מעגל מהרבה בחינות: עשרות שנים של אקטיביזם למען הקהילה הגאה, עוד הרבה לפני שהייתה כוכבת סדרת טלוויזיה ששינתה את התרבות סביב הקהילה - יחד עם הקשר העמוק מאוד שפיתחה לישראל. מסינג מתרגשת באמת.
"באוניברסיטת ניו יורק היה לנו מורה גיי מאוד אהוב למשחק תיאטרון", היא נזכרת, "היו לו צלקות גלויות על זרועותיו ועל רגליו והסבירו לנו שיש לו איידס. זה היה ממש בימים הראשונים של המגפה ופעם ראשונה שראיתי מישהו חולה במחלה הזו. כשהוא גסס, הלכתי עם החבר שלי, לימים בעלי, לבית החולים והוא היה מוצף בתלמידים לשעבר שעמדו בתור להיפרד ממנו. התכופפתי ואמרתי לו שאני אוהבת אותו ושזה בסדר ללכת, אבל יכולתי לראות בעיניו כמה הוא צלול וכמה הוא לא רוצה ללכת. הוא היה רק בן 41. זה שינה את חיי והפך אותי לאקטיביסטית לטובת הקהילה הזאת.
"מאוחר יותר נסעתי לזימבבואה, ביקרנו במרפאות איידס ובתי יתומים, ועשיתי בדיקת איידס מצולמת כדי להראות שזה בסדר להיבדק. כשנכנסתי לחדר ההמתנה לבדיקה, היה שם מכשיר טלוויזיה ובו פרק של 'וויל וגרייס'. פתאום הבנתי את הערך של הפלטפורמה שלי. ניסינו בשנתיים האחרונות להסביר ל'הומואים למען פלסטין' שישראל היא המקום היחיד במזרח התיכון שבו חוגגים את הקיום שלהם, ובכל מקום אחר יזרקו אותם מהגג, אבל שום דבר לא עזר. אני באמת לא יכולה לחשוב על משהו מרגש יותר מאשר לקבל פרס כזה בתל-אביב, במיוחד אחרי שהחטופים חזרו והסיוט הזה נגמר".
