המשרד להגנת הסביבה פרסם הבוקר (יום ד') דוח חדש, כמתחייב לפי אמנת האקלים, על התקדמות המדינה בצמצום פליטות גזי חממה. קריאת הדוח הממשלתי מזכירה את השורה הפותחת של רומן הסופר צ’ארלס דיקנס (בין שתי ערים) - "אלה היו הימים הטובים ביותר".
אולם, סטודנטים לתואר שני בתוכנית ללימודי אקלים של אוניברסיטת תל אביב פרסמו במקביל דוח חלופי לרגל יום כדור הארץ, שחל אתמול, המזכיר דווקא את המשך משפט הפתיחה: "ואלה היו הימים הרעים ביותר…".
כיצד ניתן להבין את המסקנות השונות כל כך? האם מדובר במקרה רגיל של "מחצית הכוס המלאה מול מחצית הכוס הריקה"? או שמא מדובר במגמתיות ודיווח סלקטיבי מצד המשרד להגנת הסביבה?
גילוי נאות: אני מלמד את אותם סטודנטים והנחיתי אותם במהלך כתיבת הדוח העצמאי והמלומד. אך גם בבחינה אובייקטיבית, דומה כי מדובר בסילוף מסוים של עובדות ובמצג שווא, המתעלמת מן העבודה שמדינת ישראל הפכה ל- "תחמנית" בזירה הבינלאומית בכל הקשור לעשייה אקלימית.
למעט תקופה קצרה שבה השר יובל שטייניץ פעל במרץ לסגירת תחנות כוח פחמיות, ממשלת ישראל ממשיכה להתייחס למשבר האקלים כבעיה של מישהו אחר, וביצועיה מתגמדים מול המאמצים שמבצעות מדינות המחויבות באמת לפלנטה ולדורות הבאים.
בפועל, כ-90% מפליטות גזי החממה מיוחסות לארבעה סקטורים: חשמל/אנרגיה, תחבורה, פסולת ותעשייה. לכן, שני הדוחות בצדק מתמקדים בסקטורים הללו. (יש לציין כי אילו הפליטות ממזון - כולל בשר מיובא - היו מדווחות, גם להן הייתה תרומה משמעותית).
אז מה ניתן ללמוד מהשוואת הדוחות?
נתחיל מהיעדים שעליהם התחייבה ישראל במסגרת אמנת האקלים בשנת 2021. באותה שנה מדעני העולם הדגישו את החשיבות של צמצום של 45% בפליטות עד שנת 2030 כדי להציל את כדור הארץ מכאוס אקלימי. בחירת שנת בסיס של 2015 למדידת השיפור היא נוחה מאוד לישראל, שכן היא כוללת את הירידה שנרשמה לאחר סגירת תחנות כוח פחמיות.
ואכן, חלה מאז ירידה של 4.5% מסך הפליטות. ירידה זו עדיין משאירה אותנו רחוקים מאוד מהיעד שהובטח לקהילה הבינלאומית - ירידה של 27% עד שנת 2030. לכל הפחות, אין עלייה – בזמן שהיינו צריכים לרדת כמעט בחצי. אולם אילו נבחרה שנת 2000 כקו בסיס - כפי שעשו מדינות רבות - היינו רואים דווקא עלייה של כ-15% בפליטות. בכל מקרה, בשנים האחרונות כמעט שלא נרשם שינוי.
הדוח הממשלתי מתפאר בהישגים בתחום ייצור החשמל. ואכן, כאמור, חלה ירידה של 9.5% בפליטות לעומת 2015, בין היתר בזכות תרומה של 10.4% מאנרגיות מתחדשות לצריכת החשמל. כמו כן, נרשמה ירידה במדדי פליטות לנפש ולתמ”ג. אך הסטודנטים מצביעים על מגמות אחרות.
התחייבות ישראל הייתה משמעותית יותר: עד 2030, 30% מהחשמל יופק מאנרגיה מתחדשת. אין סיכוי ממשי לעמוד ביעד זה בתוך חמש שנים. נציגי משרד האוצר אף מביעים זלזול ביכולת המדינה לעמוד בכך. הציניות הזו תמוה במיוחד לאור אחוז האנרגיה המתחדשת בתמהיל החשמל של מדינות כמו קניה (92%) ודנמרק (82%) או אפילו ספרד (56%).
הסטודנטים מצביעים על חסמים בירוקרטיים, תשתיות רשת לא מפותחות, ותלות יתר באנרגיה סולארית כגורמים מעכבים.
יצוין כי הממשלה בינתיים דחתה את מועד הפסקת השימוש בפחם המזהם ל-2026. אך עם יד על הלב, קשה להתייחס להתחייבות זו ברצינות.
בתחום התחבורה, הדוח הממשלתי מנסה להיתלות במגמה "מעודדת" של גידול ברכישת אוטובוסים חשמליים (17.7% ב-2022 לעומת 1.1% ב-2021) וירידה של 12.1% בפליטות ממכוניות חדשות לעומת 2015. אך בפועל, הדוח מודה בעצמו בעלייה של 9.4% בפליטות מתחבורה לעומת 2015, בשל עלייה בנסועה לנפש.
דוח אוניברסיטת תל-אביב מסביר שהביצועים הדלים בתחום התחבורה נובעים בין היתר מהיעדים המביכים שישראל קבעה לעצמה: ההתחייבות הבינלאומית שלנו מאפשרת עלייה של 3.3% בפליטות עד 2030 – למעשה תרחיש של “עסקים כרגיל”. הפחתה משמעותית (96% עד 2050) נדחית: שהדורות הבאים יחפשו פתרונות.
זאת ועוד: אין יעדי ביניים לצמצום פליטות תחבורה שיכוונו את המאמצים לאורך הדרך. כמו כן, נמחקה התחייבות לעודד שימוש בתחבורה ציבורית. דוח הסטודנטים מדגיש שרוב המאמצים שבכל זאת קיימים, מתמקדים בערים הגדולות, תוך הזנחת יישובים קטנים ואזורים כפריים. ללא תכנון אזורי, התלות ברכב פרטי תימשך ואף תגבר. גם המומחים הממשלתיים מניחים שיהיו 6 מיליון כלי רכב בישראל עד שנת 2050, כאשר מומחי תחבורה עצמאים באקדמיה מעריכים שהמספר המדויק יותר הינו 10 מיליון.
בסופו של דבר – אין זה ראוי להתרברב על שיעור גבוה של כלי רכב חשמליים כאשר המדינה מעלה את מס הקנייה עליהם מ-10% בשנת 2022 ל-45% בשנת 2025. בנורבגיה, לדוגמה, 96% מהרכבים הנמכרים כיום הם חשמליים. לא מדובר בתופעה מקרית, אלא תוצאה של מדיניות ציבורית ותמריצים עקביים.
הסטודנטים מציינים גם, בצדק, כי מעבר לכלי רכב חשמליים בישראל עלול רק “לשנע” את הפליטות מסקטור התחבורה אל סקטור החשמל, אם לא יושגו יעדי הפחתה ומעבר לאנרגיה מתחדשת. כדי לאזן את השפעת המעבר לרכבים חשמליים נדרש ייצור של מעל 99% חשמל מאנרגיות מתחדשות – בזמן שישראל מתקשה להגיע אפילו ל-20% עד 2030.
ומה קורה בתחום הפסולת, תחום שאכן באחריות המשרד להגנת הסביבה ולא במשרד האנרגיה או תחבורה? הדוח הממשלתי נאלץ להודות כי פליטות גזי חממה בתחום זה עלו ב-9.3% מאז 2015, ושיעור המיחזור תקוע על 24%. לשם השוואה: גרמניה מגיעה ל-69% מיחזור, ורוב מדינות אירופה כבר עוברות את ה-50%.
גם בתחום התעשייה לא נרשמה הפחתה: הדוח הממשלתי מודה כי הסקטור רשם עלייה של 14.9% מאז 2015, עם התקדמות מוגבלת בהפחתת השימוש בשמנים וייבוא HFC – דבר שמסמל "את הצורך בפעולות חזקות בהרבה".
לא נעים לראות ממשלה שלא אומרת אמת לקהילה הבינלאומית. הדוח מנבא שבחמש השנים הקרובות תצליח ישראל להפחית 30% מהפליטות בתחום החשמל – בזמן שבדיוני וועדת הפנים של הכנסת, נציגי האוצר לגלגו בהפחתת יעדים במקום בהתחייבות ממשית. כאשר מדינה מוותרת בפועל על שיפור ביצועים בתחום התחבורה – אין זה הוגן שהמשרד להגנת הסביבה מתהדר בהשגת יעדים ריקים מתוכן.
שינוי האקלים לא ממתין להבטחות. 13,000 בתי אב בלוס אנג’לס הם היום חסרי בית משריפות חריגות. הם חוו על בשרם את המשמעות של “אירועי קיצון” ומציאות אקלימית חדשה. ישראל הוכיחה בעבר, בתחומים כמו ניהול מים וייעור, שהיא יכולה להיות חלוצה. בתחום האקלים, משום מה – בחרנו בהתחמקות. מהדוח של הסטודנטים עולה האמת: העולם בוער – והממשלה מתעלמת.
פרופ׳ אלון טל, מן החוג למדיניות ציבורית באונ׳ תל-אביב, היה יו״ר ועדת משנה לסביבה, אקלים ובריאות של הכנסת ב-24.
