סוכנות החלל של ארצות הברית, נאס”א, פרסמה השבוע תמונות חדשות של העצם הבין כוכבי 3I/ATLAS, שזוהה בתחילת יולי השנה. זהו העצם השלישי שתועד עד כה שהגיע ממערכת שמש אחרת. הצילומים נעשו משורה ארוכה של משימות חלל שהוסבו לזמן קצר למבט על העצם, בהן טלסקופי חלל, חלליות לחקר השמש, לוויינים סביב מאדים ואפילו רכב השטח Perseverance על פני מאדים, שצילם אותו ממרחק של עשרות מיליוני קילומטרים. למרות מגוון המצלמות ומכשירי המדידה, רוב הצילומים מטושטשים מאוד, ונעשו ממרחק עצום במכשור שאינו מיועד לכך.
5 צפייה בגלריה
פרטים על העצם הבין כוכבי 3I/ATLAS
(צילום: /NASA/JPL-Caltech/University of Arizona/AFP)
עם זאת, רוב החוקרים משוכנעים שמדובר בשביט, ודאי לא בעצם מלאכותי. בצילום של לוויין המאדים MRO, שנעשה ממרחק של כ-30 מיליון קילומטרים, נראית היטב הילת הגזים סביב השביט עצמו, ככדור בקוטר של כ-1,500 קילומטרים. “הצילום מטושטש כי המצלמה של הלוויין מותאמת לצילום מאדים בחשיפות של מאית השנייה, לא לצילום בחשיפה של שלוש שניות”, הסביר החוקר הראשי של המשימה, אלפרד מקיואן (McEwen) מאוניברסיטת אריזונה, בראיון לניו יורק טיימס. “זה בהחלט נראה כמו שביט”, הדגיש מקיואן. “נכון, הוא מטושטש. יש לו הילה. הוא לא נראה כמו חללית”.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
הקשר המוזר בין גמגום לתורשה
הצבע שיודע להזיע
לקרוא עיתון מקילומטרים
גם הדוברים במסיבת העיתונאים של נאס”א הדגישו שאין שום ממצא שמרמז כי ייתכן שזהו עצם מלאכותי. "הוא נראה ומתנהג כמו שביט, וכל הראיות מצביעות על כך שזה שביט", אמר סגן ראש סוכנות החלל, אמית קשטיריה (Kshatriya). "אנו יודעים פחות או יותר איזו חתימה אנו מחפשים. לכן הינו יכולים לומר במהירות ‘כן, הוא בהחלט מתנהג כמו שביט", הוסיפה ניקי פוקס (Fox), המשנה לראש הסוכנות במשימות מדעיות. "בהחלט לא ראינו חתימה טכנולוגית או משהו שיוביל אותנו לחשוב שזה עצם אחר, ולא שביט".
מי שפחות השתכנע הוא האסטרופיזיקאי הישראלי-אמריקני אברהם (אבי) לייב (Loeb) מאוניברסיטת הרווארד, שטוען כי נאס”א לא ממצה את בדיקות האפשרות שמדובר בטכנולוגיה חוצנית, ולא בשביט. "כשעוקבים אחר אורח ממערכת שמש אחרת, אל לנו ליפול שולל בחשיבה מסורתית, אלא לבחון פרשנויות חדשות", כתב לייב.
5 צפייה בגלריה
העצם הבין כוכבי 3I/ATLAS מוקף בעיגול
(צילום: /NASA/JPL-Caltech/University of Arizona/AFP)
גם אם מדובר בשביט, כפי שסבורה רוב הקהילה המדעית, עדיין חסר לנו הרבה מאוד מידע עליו. החוקרים מתמקדים בינתיים בחישוב המסלול שלו, ולא יודעים אפילו במדויק את גודלו, שקשה לקבוע בגלל הילת הגזים שהוא פולט. האומדנים נעים בין קוטר של כמה מאות מטרים לשלושה קילומטרים. עם זאת, הם מקווים שניתוח הצילומים והמדידות מהשבועות האחרונים, שפורסמו רק כעת בגלל ההשבתה הממושכת של הממשל בארצות הברית, יאפשר בהמשך לגלות מידע חדש על השביט הבין-כוכבי. על פי חלק מההשערות השביט הזה נוצר עוד לפני מערכת השמש שלנו, והחוקרים מקווים כי ניתוח מדוקדק של מסלולו יאפשר לשחזר אותו גם לאחור, ולקבוע מהיכן – וממתי - הגיע אלינו האורח המסקרן.
“זו לא מהפכה – זו מדיניות”
בשנת 2024 רשמה ארצות הברית שיא של כל הזמנים - 156 שיגורים למסלול סביב כדור הארץ בשנה אחת. 134 מהם היו של חברה פרטית אחת, ספייס אקס של אילון מאסק. השנה שני השיאים האלה נשברו, אבל מגמת הדומיננטיות של השוק הפרטי נשמרת. כיצד הגיעה ארצות הברית מריכוזיות מוחלטת של סוכנות החלל הממשלתית בעשורים הראשונים של עידן החלל, למצב שבו יזמים פרטיים הם הגורם הדומיננטי בשוק, והממשל מחזיק בעיקר בתפקידי פיקוח והובלה?
"בניגוד לתפיסה המקובלת זו לא מהפכה, אלא התפתחות הדרגתית שנובעת, במידה רבה, משינויי מדיניות של הממשל", הסבירה ד”ר דגנית פייקובסקי מהמחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית, המתמחה בטכנו-אסטרטגיה, שמחקרה בנושא התפרסם לאחרונה בכתב העת Space Policy. "מסקנות המחקר מאתגרות את התפיסה שזו מהפכה חיצונית שנובעת משינויים טכנולוגיים או תקציביים, ומראות כי מדובר בתהליך הדרגתי ומצטבר, מעין שלושה גלים שנבנו זה על גבי זה באשר לתפיסה מהי עוצמת חלל וכיצד ליישם אותה באופן מעשי וארגוני", הסבירה פייקובסקי לאתר מכון דוידסון.
5 צפייה בגלריה
מנסה לקרוא תיגר על התפיסה שזו מהפכה חיצונית, ולהראות שזה תהליך הדרגתי ומצטבר. דגנית פייקובסקי
(צילום: בני שרוני)
את הגל הראשון, עם תחילת הפעילות האמריקנית בחלל באמצע המאה העשרים, מכנה פייקובסקי “חקר” (exploration). "זה השלב שבו המטרה העיקרית של משימות חלל היו הוכחת יכולת לצורך הקרנת עוצמה, בלי תועלת ישירה לאזרחים, משלמי המיסים. בתקופה של תוכנית אפולו, 75 אחוז מתקציב החלל של ארצות הברית הופנה להנחתת בני אדם על הירח, ורק 25 אחוז לכל השאר. כיאה למודל המערבי, התעשיות מייצרות את החלליות והטילים כקבלנים של הממשל, ללא יעדים עצמאיים שלהן ומבלי שמתפתח שוק, למעט באופן חלקי בתחום תקשורת הלוויינים".
השינוי הגיע לקראת סוף שנות השבעים, אז מתחילה להתבסס התפיסה שעוצמת חלל מתמקדת ב"ניצול" (exploitation) של טכנולוגיות החלל. "התקופה הזו מאופיינת בשינוי סדר העדיפויות: בשנות השמונים 75 אחוז מתקציב החלל מופנה לביטחון, ורק 25 אחוז לנאס”א. הפיתוחים בתקופה הזו כוללים מערכות חלל לפעילות ביטחונית נרחבת, לווייני צילום מתקדמים, מערכות ניווט כמו GPS והוכחת היתכנות של הכלים האלה כמכפילי כוח בשדה הקרב, כמו שראינו במלחמת המפרץ הראשונה ב-1991. כחלק מהתהליך הזה החל להתפתח שוק לטכנולוגיות חלל, והממשלה בארצות הברית החלה להוביל תהליך הפרטה", הסבירה פייקובסקי. "לאחר סיום המלחמה הקרה בראשית שנות התשעים, מבינים בארצות הברית את החשיבות של טכנולוגיות חלל לביטחון, אבל התקציב הממשלתי מצומצם. הפתרון של המדינה הוא שילוב הדוק יותר עם השוק הפרטי והרחבתו, מאחר שהוא יכול לפתח ולייצר יותר בזול. זה הבסיס לפיתוח מיזמים משותפים למגזר הציבורי והפרטי".
המצב הזה הכשיר את הקרקע למה שמכונה לעיתים "מהפכת החלל החדש". פייקובסקי מגדירה אותו כחלק העיקרי של הגל השני, שהוביל אל הגל השלישי, שבו עוצמת החלל נתפסת גם כ”התפשטות” (expansion). נקודת ההתחלה היא בערך ב-2010, כאשר הממשל עובר בהדרגה למודל ניהולי שבו אינו מכווין ומנהל באופן ישיר את פעילות החלל, אלא "מנצח" על אקוסיסטם של חברות. "על רקע התהליכים שתיארתי קודם, יזמים פרטיים הבינו שיש להם שוק להיכנס אליו. בלי שינויי המדיניות לא היינו מגיעים לכך. זה לא שמישהו בממשל רקח תוכנית להגיע לכך, אלא זו תולדה של הרבה צעדים קטנים", הסבירה פייקובסקי. "מאחר שהממשלה היא שחקן כל כך מרכזי בחלל, יזמים פרטיים לא יפעלו ללא הבנה שיש היתכנות מהצד הממשלתי. כך הממשלה הפכה מגורם שמכווין את התעשייה, למה שנקרא ‘לקוח עוגן’, שמזמין את השירותים אבל לא עוסק בניהול הפרטני של איך הם יתבצעו".
המחקר עוסק בארצות הברית, משום שהיא מובילה בתחום החלל ומשקיעה בו יותר מכל שאר המדינות יחד, והיא גם דמוקרטיה פתוחה, שמדיניותה שקופה ומתועדת במסמכים. בשלבים הבאים, פייקובסקי כבר עובדת עם עמיתיה על מחקרים שבוחנים את התהליכים האלה בקנה מידה עולמי. אחת הדוגמאות המעניינות היא סין, שרואה עצמה מתחרה בארצות הברית. “סין מבינה גם היא שאקוסיסטם מבוזר הוא הפתרון, אבל בשנים האחרונות היא קצת נסוגה מתהליכי פתיחת השוק בתחומי החלל והטכנולוגיה בכלל”, אמרה פייקובסקי. "הגישה של ארצות הברית להתמודד עם סין היא לא להוסיף כסף לתעשיית החלל, אלא לרתום עוד שותפות בינלאומיות, וזה אתגר בפני עצמו".
משימה פרטית להצלת טלסקופ ציבורי
דוגמה מוחשית לתהליך שבו חברות פרטיות מקבלות משימות חלל מהממשל בלי להיכנס לפרטי הביצוע קיבלנו ממש השבוע, כשחברת קטליסט (Katalyst) האמריקנית הודיעה כי תבצע בעזרת טיל המשוגר ממטוס משימת הצלה לטלסקופ החלל סוויפט (Swift) של נאס”א.
הטלסקופ שוגר ב-2004 במטרה לחקור התפרצויות קרני גמא, תופעות קוסמולוגיות שבהן משתחררת לחלל כמות עצומה של קרינה בזמן קצר מאוד. הטלסקופ הניב ממצאים מחקריים רבים, אבל עם השנים הוא הולך ומאבד גובה - מילולית. ממסלול מקורי בגובה של כ-600 קילומטרים, הוא הגיע עד לגובה של כ-400 קילומטרים כיום. האטמוספרה בגבהים אלה דלילה מאוד, אבל קיימת, והחיכוך עם החלקיקים יוצר כוח גרר שגורם לחלליות לאבד מהירות - וגובה - עם הזמן. לטלסקופ סוויפט אין מנועים לתיקון מסלול, וקצב הירידה שלו גובר והולך ככל שהוא מנמיך. אם לא יהיה שינוי, בנאס”א מעריכים כי הטלסקופ יישרף באטמוספרה בעוד כשנה, בסוף 2026, ויותיר את הסוכנות בלי טלסקופ חלל פעיל בתדרי הקרינה האלה.
5 צפייה בגלריה
לוח זמנים מאתגר להצלת טלסקופ שמאבד גובה במהירות. הדמיה של טלסקופ סוויפט בחלל
( איור: NASA)
הפתרון הוא שיגור משימת הצלה: חללית שתיצמד לטלסקופ, ובעזרת מנועיה תישא אותו למסלול חדש. בספטמבר השנה בחרה נאס”א בחברת קטליסט מאריזונה לביצוע משימת החילוץ, בעלות של כ-30 מיליון דולר, כולל השיגור. השבוע הודיעה החברה כי בכוונתה לשגר את החללית בעזרת טיל “פגסוס” של חברת נורת’רופ גרומן (Northrop Grumman). זהו טיל המשוגר ממטוס של החברה, ששומט אותו בגובה 12 קילומטרים בערך, ואז הוא מפעיל את מנועיו. הטיל מסוגל לשאת למסלול נמוך סביב כדור הארץ מטען של כ-500 קילוגרמים.
הוא נכנס לשימוש ב-1990 ומאז ביצעו כמה גרסאות של הטיל הזה 45 משימות חלל, מתוכן 40 בהצלחה. הבחירה בנורת’רופ גרומן אמורה לייעל את תהליך הפיתוח של משימת הההצלה, מכיוון שב-2018 רכשה החברה הענקית את הגלגול האחרון של חברת “אוביטל”, שבנתה את טלסקופ החלל. “יש לנו עוד כמה שלבים אחרונים בשילוב וניסוי רכיבי המשימה, ואנו צריכים לפתח את מסלול החללית ואת התוכנה, אבל זה הכל בעצם”, אמר ראש תחום השיגורים בנורת’רופ גרומן, קורט אברלי (Eberly).
בחברת קטליסט מתכננים לשגר את משימת ההצלה ביוני 2026. חללית ההצלה, שמסתה כ-350 קילוגרמים, אמורה להיכנס למסלול של טלסקופ החלל, לתעד את מצבו מקרוב במשך כשבועיים או שלושה, ואז להיצמד אליו בעזרת שלוש זרועות רובוטיות, ולשאת אותו למסלול גבוה יותר. מדובר במשימה מאתגרת משום שהטלסקופ לא תוכנן לחבירה כזו, כך שצריך לאלתר את נקודות האחיזה בו. בנוסף, המפעילים צריכים להקפיד שבמהלך שינוי המסלול המכשור האופטי הרגיש של הטלסקופ לא יכוון אל השמש, או אפילו לכדור הארץ או לירח, כי החזר האור מהם יפגע בו. למרות זאת, בחברה אופטימיים שיצליחו לעמוד בלוח הזמנים, ולהציל את הטלסקופ.
משימת חילוץ סינית
סין צפויה לשגר כבר בשבוע הבא חללית לא מאוישת לתחנת החלל שלה, טיאנגונג, לטובת צוות ששוהה שם כעת בלי אפשרות מילוט במקרה של סכנה. שלושת האסטרונאוטים של משימת שנז’ו 21 (Shenzhou) הגיעו לתחנת החלל לפני כשלושה שבועות. הצוות שהם החליפו, שנז’ו 20, היה אמור לשוב לכדור הארץ אחרי כמה ימי חפיפה, אבל סוכנות החלל הסינית דחתה את שובם לאחר שהתגלה סדק בחלון החללית שלהם, שעגנה בתחנה. ייתכן שהוא נגרם מפגיעת פסולת חלל או מטאוריט זעיר.
בסופו של דבר שבו האסטרונאוטים לכדור הארץ בחללית שהביאה את צוות שנז’ו 21, ונחתו בשלום ביום שישי שעבר. עם זאת, הצוות בתחנה נותר בלי חללית תקינה למילוט במקרה של מצב חירום בתחנה, כמו דליפת אוויר, שריפה, פגיעת פסולת חלל או תקלה אחרת.
5 צפייה בגלריה
נחתו בשלום. צוותי קרקע מחלצים את הצוות של משימת שנז'ו 20 מהחללית של שנז'ו 21 לאחר נחיתתם במדבר מונגוליה הפנימית בצפון סין
( צילום: CCTV/BACC)
על פי דיווחים שטרם אושרו סין צפויה לשגר את חללית שנז’ו 22 כבר בשבוע הבא, כנראה ב-25 בנובמבר, כשהיא אינה מאוישת. החללית גם תביא לתחנה אספקת מים, מזון, חמצן וציוד מתכלה אחר שנצרך בשבועיים שבהם התחנה אוישה בשני צוותים במקום באחד. השיגור צפוי לעכב את שליחת הצוות הבא לתחנה, שתוכננה לאפריל או מאי 2026. עם זאת, הנוכחות בתחנה אינה חייבת להיות רציפה, והצוות הנוכחי יוכל לסיים את משימתו באביב ולהשאיר את התחנה ריקה מאדם עד בואו של הצוות הבא.
בינתיים צפויה סוכנות החלל הסינית להנחית את החללית הפגועה שעדיין עוגנת בתחנה. היא תנותק מהתחנה ותבצע נחיתה אוטונומית, מתוך כוונה לבדוק אם הנזק אכן מסכן את אנשי הצוות, ואם היא תנחת בשלום אולי גם לזהות את סיבת הפגיעה ולבחון דרכים להפחית את הסיכון לפגיעות כאלה בעתיד.
איתי נבו, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
