עד לפני חודשים ספורים, הוא עדיין נהג באוטובוס אגד בקו קריית שמונה–תל אביב. לפעמים היה עושה גם את קו אילת–תל אביב, ומדי פעם מגוון בקו חיפה–תל אביב. הוא אחז בהגה מהבוקר עד הלילה, עד שהחליט לעזוב אחרי 20 שנה את המשרה הבטוחה ולהגשים חלום: לפתוח מסעדה משלו.
לא תמיד היו לו חלומות גדולים. כשניר בן שבת (43) היה ילד, הוא בקושי הרשה לעצמו לחלום. למעשה, כששומעים את הסיפור שלו, מבינים שהוא יכול היה להסתיים אחרת לגמרי.
היום הוא מעמיד סירים במטבח יחד עם סהר מסיקה, בן זוגו. יש שם מפרום, קוסקוס, קציצות עסיסיות, תחתיות ארטישוק ממולאות וגם מטבוחה. אבל מאחורי כל צלחת שיוצאת מהמטבח מסתתר עבר שאי אפשר לקרוא בתפריט: ילד שנקרע מביתו וממשפחתו, נדד בין פנימיות, סבל מעודף משקל קיצוני ובהמשך גם התמודד במשך שנים עם חובות כבדים שהשאירו אותו חסר כל.
ניר בן שבת במסעדת "רוזינה"
(צילום: יריב כץ)
"בכינו, רצינו את אמא ואבא, אבל לקחו אותנו"
"נולדתי בקריית חיים למשפחה עשירה, אחת העשירות בקריות. משפחה שיושבת טוב, כולם קינאו בנו. לא היה חסר לנו כלום. אמא לא עבדה ואבא עבד בצים בנמל חיפה. בשלב מסוים הציעו להם לעשות סמים, הם ניסו וראו שטוב והמשיכו. היינו משפחה נורמטיבית עד שההורים שלי נפלו לסמים, וכשהייתי בסביבות גיל שש וחצי העיפו את אבא מהעבודה. הם מכרו את כל הבתים והרכבים ונשארנו בלי כלום", הוא מספר.
כשהייתי ילד תקף אותי בדרך הביתה כלב. הוא הפיל אותי, ומהנפילה שברתי את הרגל וקיבלתי מכה בפנים ודיממתי. שכנה לקחה אותי להורים, אבל הם המשיכו בשלהם. שלוש שעות ישבתי ובכיתי, ורק אז הם לקחו אותי לבית חולים. הרגל כבר החליפה צבע
"שניהם יחד נפלו לסמים. לא היה אחד שאמר, טוב, אני אשאר נקי בשביל הילדים. היינו ארבעה ילדים קטנים, והם אספו אותנו ולקחו אותנו לישון על מדרגות העירייה בקריית מוצקין. בבוקר הגיעו עובדי הרווחה ולקחו אותנו מהם. אני זוכר שבכינו כי רצינו את אמא ואבא, אבל הם לקחו אותנו וזהו".
בן שבת כנהג אגד. 20 שנה
(צילום: מהאלבום הפרטי)
נשארו לך זיכרונות מהבית שהיה לכם כמשפחה?
"אני זוכר יום אחד שההורים שלי היו בסלון ועשו שם את ה'קרקס' שלהם. הייתי אז בן שש, ואני זוכר את היום הזה כאילו זה קרה לפני שעה. אמא ביקשה ממני ללכת למכולת לקנות לה סיגריות ולחם. בדרך חזרה מהמכולת תקף אותי כלב זאב גדול. הוא הפיל אותי, ומהנפילה שברתי את הרגל וקיבלתי מכה בפנים ודיממתי. עד היום יש לי צלקת על הלחי.
"השכנה ראתה את מה שקרה ולקחה אותי הביתה להורים. הייתי כולי מלא דם וזה כאב כל כך. היא הביאה אותי הביתה, ואני זוכר שהם אמרו לה שהם תכף לוקחים אותי לבית חולים. הם הושיבו אותי בעגלת תינוק עם פנים מדממות ורגל נפוחה, והמשיכו בשלהם. ככה ישבתי שלוש שעות בתוך עגלה, בוכה ומדמם. רק אחרי שלוש שעות הם לקחו אותי לבית חולים, שמו לי גבס ותפרו לי את הפנים. הגענו במצב שבו הרגל שלי כבר החליפה צבע, כי כשהכלב הפיל אותי העצם נשברה לחצי".
איך היה לגדול בפנימייה?
"בכיתה ב' נכנסתי לפנימייה. סבתא מצד אבא קיבלה אפוטרופסות על שלושה אחים, אח אחד הלך למשפחת אומנה ואני נכנסתי לפנימייה בפרדס חנה ובהמשך גם בנהלל. אם תשאלי אותי, אני ממליץ לכל ילד ללכת לפנימייה. לי זה עשה טוב. לא היה לי מי שיכוון אותי או שיגיד לי מה אסור, אבל מעולם לא עברתי על החוק. גם אף פעם לא קיללתי ולא הלכתי מכות.
"כשהייתי בכיתה ט' סבתא שלי נפטרה ולא ידעתי מה עושים עכשיו. בכיתי למדריך של הפנימייה שאין לי מי שיגדל אותי ואין לי לאן ללכת בחופשות. כל פעם כשהייתי יוצא לחופש הייתי הולך לגור אצל דודה אחרת, ולפעמים אצל אחי הגדול. בכיתה י' עזבתי את בית הספר".
ניר בן שבת בילדותו
(צילום: מהאלבום הפרטי)
בסוף שנות ה-90 נכנס אביו של בן שבת למוסד גמילה סגור ליד נתניה ושהה בו שלוש שנים, עד שנגמל. סבתו נפטרה זמן קצר לפני שסיים את הגמילה. "כשאבא יצא מהגמילה כבר עבדתי בכוחות עצמי. לא נעזרנו בו, כי הוא היה עסוק בשלו, בשיקום של עצמו. אמא לא נרקומנית, אבל היא מטופלת. היא עברה חיים קשים.
לא באתי להורים שלי כמו במשפחה נורמטיבית והודעתי שאני גיי. גם לא נתתי להם את הזכות להביע דעה, כי אנחנו גידלנו את עצמנו
"עד היום אני מטפל בה ודואג לה. הצלתי אותה כמה פעמים בחיים, הייתי מביא לה אוכל לטנדר שהיא גרה בו. סבתא הייתה שולחת אותי לתת לה אוכל. אמרתי לה שאני לא אעזוב אותה ואהיה איתה כל החיים. אבל אני לא יכול לקרוא לה 'אמא', אלא רק בשם שלה. עד היום אני לא קורא לה אמא, אני מרגיש שאני לא יכול.
"האחים שלי כעסו. מבחינתם היא נטשה אותם, התמכרה לסמים ולא אכפת לה מכלום. הם היו אומרים שאין להם אמא. הם לא רצו לשמוע עליה וביקשו ממני לא לדבר עליה לידם. אבל לפני שבע שנים הם השלימו איתה והיא פגשה את הילדים שלהם, הנכדים שלה, ולאט לאט התחילו לדבר. היום היא מתגוררת כבר שנה וחצי בבית בשכונת התקווה שהיא קיבלה מהמדינה. כל יום אני רואה אותה. בסך הכול היא אישה מסכנה. כששואלים אותי למה אני קורא לה בשמה, אני עונה שככה אני רגיל, אני לא מספר באמת למה. פשוט לא מסוגל להגיד 'אמא'".
"לא מסוגל לקרוא לה אמא". בן שבת
(צילום: יריב כץ)
ומה עם המשפחה שלה?
"המשפחה של אמא מבית ג'אן. אני חצי מרוקאי מהצד של אבא וחצי דרוזי מהצד של אמא. סבא שלי היה מח"ט ביחידת הגששים, ואמא שלי שכולה גם מאבא וגם מאח שנהרגו בצבא. אני לא מדבר ערבית ומעולם לא גדלנו בכפר. האחים שלי מתביישים בזהות הדרוזית, אבל אני לא. לפעמים אני אפילו מרים לעצמי על השילוב. לפני ארבע שנים עשיתי קעקוע בערבית על החזה, אני אוהב את הצורה של הכתב".
"הסתכלתי על גברים, ולא הבנתי למה"
בתחילת שנות האלפיים, כשהיה בן 22, התחתן בן שבת, ולו לאשתו נולד בן שהיום הוא בן 19. חודשיים אחרי שהילד נולד, יצא בן שבת מהארון. היום כולם חיים בשלום ובהרמוניה. "היה קשה בהתחלה עם היציאה מהארון, אבל אז גרושתי אמרה שכל עוד עזבתי עם גבר ולא עם אישה, אז סבבה. היא הייתה האישה האחרונה שלי. אחרי שהילד נולד חזרתי לנהוג באוטובוס, ושם בעצם הבנתי שאני גיי. הייתי מסתכל על גברים, אבל לא הבנתי למה. היום אני הכי מאושר שזה מה שבחרתי ושזה מה שעשיתי.
"לא באתי להורים שלי כמו במשפחה נורמטיבית והודעתי שאני גיי. הם גם לא שאלו ולא התעניינו, קיבלו אותי ואת מה שאני. האמת, גם לא נתתי להם את הזכות להביע דעה, כי אין להם את הזכות הזאת. אנחנו גידלנו את עצמנו. אין להם זכות להטיף לי בזמן שהם לא עשו מה שהיו צריכים לעשות בתור הורים. הם אף פעם לא חינכו אותנו, לא היה לי אבא שמכוון ומדריך".
בחתונה שקל בן שבת 142 קילוגרם. "מיד אחרי עשיתי ניתוח לקיצור קיבה והתחלתי לעשות ספורט, ובסך הכול הורדתי 62 קילו".
אבל גם החשבון בבנק הצטמק באותם ימים. "היה קשה, אז לקחתי הלוואות ובסוף נכנסתי לחובות עתק של 394 אלף שקל ולא הצלחתי להחזיר. הייתה לי משכורת גבוהה באגד, אבל לא יכולנו להחזיר את כל החוב והכריזו עליי כפושט רגל. באותו רגע היו לי שתי ברירות – האחת לקרוס וללכת בדרך של ההורים, והשנייה לעשות משהו בשביל להציל את זה".
עשה ניתוחו קיצור קיבה, וירד 62 קילו
(צילום: מהאלבום הפרטי)
וכך, בגיל 25, עם תינוק בן שנה, הוא התחיל להתמודד. "לא היה לי כרטיס אשראי ולא פנקס צ'קים, הייתי חסום בבנק מכל הכיוונים. גרושתי הייתה קונה לי קניות לבית כשלא היה לי מה לאכול. היו רגעים שהרגשתי שאני עוד רגע מגיע למצב של אמא שלי. עשר שנים הייתי בפשיטת רגל. עבדתי באוטובוס ולפעמים גם בשטיפת כלים. אף אחד לא עזר לי לצאת מהבור הזה, אני יצאתי ממנו בכוחות עצמי. הגעתי לאיפה שאני היום מהרצפה, ועכשיו אני גדל ומפתח את עצמי".
והוא אכן מגדל את עצמו. לפני כחודש פתח בן שבת את "רוזינה", מסעדה מרוקאית לאוכל ביתי בקצה רחוב אבן גבירול בתל אביב. היא נקראת על שמה של חמותו לשעבר, אמה של גרושתו, שעמה הוא שומר עד היום על קשר חם ומחבק.
מה קורה היום עם הבן שלך?
"הוא חייל והוא גר בבאר שבע עם אמא שלו. סהר ואני בקשר טוב איתה ועם בעלה".
אדם שאכל בצל ומלח
סהר, בן זוגו של בן שבת, עבד 13 שנה במסעדות. הם הכירו לפני עשר שנים, ושנה לאחר מכן סיים בן שבת לשלם את כל חובותיו. גם אביו עזר לו עם אחד החובות, שצבר בעקבות סניף של קופיקס שניהל.
"תמיד היה לי חלום לפתוח מסעדה. בקורונה היינו מוכרים סלטים וכריך שניצל מהבית, ורואה החשבון אמר לי שככה זה לא יעבוד, ואם אתה רוצה את זה, תחשוב איך אתה עושה מזה עסק.
"פחדתי מאוד להיכנס שוב להלוואות וחובות, אז אמרתי לסהר שאם הוא רוצה שנפתח מסעדה, זה יקרה רק אם נחסוך כסף בשביל זה, בלי לקחת הלוואות. סהר היה עובד כפולות ואני הייתי לוקח כל שבת את הקו לאילת. הייתה תקופה שגם הייתי עושה בניית ציפורניים במקביל לעבודה באגד, אבל זה ייאש אותי אז הפסקתי אחרי שנה".
"אני גאה שהצלחתי לעבור את כל זה ולשרוד". בן שבת
(צילום: יריב כץ)
"בסוף, עם הפיצויים שלי מאגד, הבנתי שאפשר לצאת לדרך. 'רוזינה' נבנתה בלי שלקחנו אגורה אחת מהבנק. אני אדם שאכל בצל ומלח והצליח בלי הבנק. הכול בנינו לבד בכסף שלנו. אבא שלי עזר קצת עם הריצוף ואבא של סהר עזר עם השיפוץ, אבל לא היה עוד מקור פיננסי כי יש לי חרדות מבנקים. אמרו לי, איך אתה עוזב את אגד אחרי 20 שנה ואחרי פשיטת הרגל, איזה אומץ יש לך. אבל אני אומר שאם אפול, אצליח לקום. לי לא היה מה לאכול, והגרושה שלי וחברים שלי דאגו לי לאוכל. היו רגעים שחשבתי שאני עומד למות".
מאיפה האהבה לבישול? בסוף גדלת בפנימייה, לא היה לך ממי ללמוד.
"כשסבתא חלתה הייתי בורח מהפנימייה בשביל לטפל בה. הייתי סועד אותה ומבשל לכל בני הדודים. היא הייתה יושבת על כיסא הגלגלים שלה ואומרת לי, תעשה ככה, תעשה ככה. מאז שאני ילד אני במטבח, ובמשפחה שלי יודעים שבבישול אף אחד לא יכול להתחרות בי.
"שנינו מבשלים בעצמנו". מסעדת "רוזינה"
(צילום: יריב כץ)
"ברוזינה אנחנו עושים הכול בעבודת יד ושנינו מבשלים בעצמנו. בישול אני אוהב יותר מכל דבר אחר. אני ממש מחכה לבוא לעבודה בבוקר ונהנה מזה שאנשים אוכלים מהאוכל שלנו. לפעמים אנשים בוכים פה כי זה מזכיר להם את האוכל של סבתא שלהם. ביום שישי האחרון לקוחה אחת ממש אכלה ובכתה".
חלמת שככה הכול ייגמר בסוף?
"אני זוכר הכול. עברו 40 שנה מאז ואני לא שוכח את המשטרה שהגיעה אלינו יום אחד הביתה ואת השוטרים שהרביצו לאבא שלי. גם אם הייתי רוצה לשכוח, אי אפשר. מה שהיה יישאר איתי לכל החיים, עד 120. אני לא שוקע בזה ולא אומר כל היום איזה מר גורלי. זה קרה והיה, והיום אני גאה שהצלחתי לעבור את כל זה ולשרוד. יש ילדים להורים נרקומנים שהיום הם גמורים, אבל לי היה מזל עם סבתא ועם הפנימיות, לא הייתי לבד. אם הייתי נשאר לבד, אני לא יודע איפה הייתי היום".
