כשאני נוהג במונית, אני סורק את הרחובות – מחפש את המקום הנכון לאכול בו. אני אוהב את המסעדות שלי ייחודיות ככל האפשר. ככה אני, נולדתי עם אופי, לשמחתי. מקומות שחוזרים על עצמם – פחות מעניינים אותי. הפעם נראה שהגעתי בדיוק למקום שחיפשתי.
את ההמלצה קיבלתי מידיד קרוב מהמילואים, שסיפר על מקום חדש יחסית שנפתח במודיעין. "אתה חייב ללכת לחבר׳ה הצעירים האלה", הוא אמר לי. "מגיעה להם מילה טובה. תשים לב אליהם, בבקשה". חיכיתי להזדמנות לנסוע למודיעין – והרגע הגיע. פקדתי את המקום וגיליתי זוג בחורים צעירים, אחרי שירות קרבי משמעותי, שמנסים לשרוד את האזרחות, להמשיך לתפקד – אבל לא לוותר על האיכות. וזה בדיוק מה שהם עושים בפטיסרי הקטנטן שלהם, שמסתבר שהוא מוכר רק ליודעי דבר מקומיים. זה לא הולך להישאר ככה עוד הרבה זמן, סמכו עליי.
רבים יגידו שהמיקום של העסק הוא הדבר הכי חשוב. במקרה של "הלחם והחמאה", זה לא רלוונטי, האיכות עושה את שלה. המיקום לא בולט בכלל – חלקו האחורי של מרכז מסחרי קטנטן, באחד הוואדיות של העיר. ככה אני רואה את מודיעין – עיר של וואדיות לכל הכיוונים. זו גם העיר היחידה שבה אני ממש מרגיש צורך להשתמש באפליקציית ניווט, אפילו רק כדי למצוא את הדרך חזרה הביתה.
מצאתי את זוג החברים הטובים הזה בתוך המטבח. כנראה שזה באמת המקום האהוב עליהם. הצצתי פנימה מעבר לדלת הקטנה, וראיתי מטבח קטנטן מאוד. במרכזו – שולחן שתפס כמעט את כל השטח. הם בדיוק באמצע הכנה של בצק עלים עם יותר מדי שכבות, ובין כל שכבה – המון חמאה. הרגע הזה שבו ראיתי את החמאה מבצבצת החוצה מהבצק – הייתי חייב לתעד אותו. אז צילמתי. מראה מלבב בהחלט.
אני אף פעם לא אוהב מטבחים שמתחבאים מאחורי קירות. תנו לי לראות מה אתם מכינים. השעה גם לא הייתה מוקדמת במיוחד – והם עדיין הכינו וקיפלו בצק. מה בדיוק קורה פה? חשבתי שמכינים בצק רק מוקדם בבוקר. אבל הם – עובדים כל היום.
עוד אוכל רחוב:
על המדף, בגובה העיניים, עמדו בגאווה מאפים עגלגלים עם מילוי. על פתקית קטנה נכתב בפשטות: קרם פיסטוק. מעל – קרם בגוון ירקרק עדין, עדין מאוד. מחיר המאפה: 26 שקלים. כן, זה היה קרם פיסטוק למעלה. ברור שטעמתי קודם כל את הקרם.
אחר כך התיישבתי ליד השולחן, והתחלתי לפרק את שכבות המאפה – שכבת חמאה אחרי שכבת חמאה. ואז כבר איבדתי את הבושה, והתחלתי לטרוף את המאפה מכל הכיוונים. הלכתי לאיבוד בין הקרם המעולה לבין המאפה שמחזיק אותו.
לקראת המחצית עצרתי את עצמי. זה היה מעולה, מדויק, ומשביע בצורה לא בריאה בכלל. ככה זה – רעיון קטן בין שני טבחים, שהופך למציאות. על מדף קטן, בתוך פטיסרי קטנטן, שמתחבא לו באחד הוואדיות של מודיעין. בצד האחורי של מרכז מסחרי קטן. לא בקדמת הבמה – אבל בטעם? הכי קדימה שיש.
