כשתום שמיר נסע ליפן ב-2019 לירח הדבש שלו, הוא לא תיאר לעצמו שיחזור משם עם אובססיה חדשה שתשנה את חייו ותהפוך כמה שנים מאוחר יותר לעסק שיתגלה כטרנד של ממש – ערכה להכנת ראמן, שמגיעה בהזמנה אישית עד הבית.
"אני טבח מ-2011, עבדתי במסעדות שף, בעיקר במטבח עילי. ראמן תמיד היה בעיניי מנה טעימה – אכלתי בארץ, אכלתי בחו"ל – מגניבה, אבל לא משהו שמשנה חיים. ביפן, בפעם הראשונה, טעמתי ראמן יפני אמיתי", הוא מספר בשיחה עם ynet. "זו הייתה מנה של צקמן ראמן, והיא פשוט העיפה לי את הסכך. לא הצלחתי להפסיק לחשוב עליה. כבר בטיול הזה הפכתי לאובססיבי. עזבתי את יפן עם תחושת טעם של עוד – טעם שלא הכרתי קודם – והייתי חייב לשמר אותו איכשהו גם בבית".
שמיר חזר לישראל והתחיל להסתובב ברחובות במטרה אחת – למצוא את הדבר הכי קרוב לאותו ראמן שאכל ביפן. "חיפשתי בכל הראמניות שיכולתי בארץ, אבל לא מצאתי שום דבר שהתקרב למה שחוויתי שם. אז התחלתי להכין לבד. כל יום הייתי מקדיש שעתיים-שלוש כדי לצפות בסרטונים על ראמן וצקמן, רובם ביפנית, ולנסות להבין מה הם אומרים, לקרוא מאמרים, לתרגם, ולהתנסות שוב ושוב – הרבה ניסוי וטעייה".

ראמניסט בכל הכוח

שמיר המשיך לבצע את הניסויים שלו וחיכה לרגע אחד שבו יבין שהצליח להתחקות בצורה המדויקת ביותר על המקור - שנמצא בקצה השני של העולם. זה לקח זמן, אבל זה קרה. "רק אחרי כמה חודשים באמת הצלחתי לפצח משהו שהזכיר לי את יפן. ואז – רציתי לחלוק את זה, לבדוק אם זה באמת זה. אחרי כמה חודשים שאתה שקוע בזה, יש רגע שאתה מתחיל לפחד שאיבדת את זה – שאולי אתה רודף אחרי משהו שלא קיים. הייתי צריך רפרנס – אנשים שגם אכלו ראמן ביפן – וקיבלתי מהם את האישור שזה באמת מזכיר את הדבר האמיתי. משם זה פשוט התחיל לרוץ. מאז, אני ראמניסט בכל הכוח".
ואז הגיעה הקורונה – והפכה את התחביב להזדמנות. ב-2020, כשמסעדות נסגרו והעולם עבר לבישול ביתי, שמיר הבין שזה הזמן לבדוק אם יש קהל למנה שאולי דורשת קצת עבודה – אבל מעניקה תמורה יוצאת דופן. הוא התחיל להרכיב ערכות ראמן קפואות, שלח לחברים ולמכרים, וקיבל תגובות נלהבות. מה שהתחיל כבדיקה ניסיונית בתקופת הסגרים, הפך בהדרגה למיזם עצמאי עם קצב הזמנות קבוע, קהל נאמן, ותודעה שהולכת ומתרחבת מפה לאוזן.
3 צפייה בגלריה
ראמן
ראמן
הראמן של תומתום
(צילום: ספיר גורדו)
הרגע הזה היה בעצם האות – להתחיל לשווק את הראמן החוצה. וכך נולד המותג תומתום. "רוב הקהל שלי בהתחלה היו אנשים שחזרו מיפן והיו באותו חיפוש אחר הטעם. ואז זה הלך והתרחב – מילדים בני שנתיים-שלוש שכבר מתחילים עם טעימות של ביצי ראמן ואטריות, ועד אבא שלי – קיבוצניק בן 77 – שמלקק את האצבעות. המוצר שלי הוא לא מיינסטרים. גם השיטה שלי לא הכי רגילה או מוכרת. אבל אני מרגיש שהקהל שלי מבין את ההשקעה, מעריך אותה, ומוכן להתגמש בשביל משהו איכותי".

כמו המתנה לטכנאי

בשביל הראמן של תוםתום באמת צריך להתגמש. מדובר במשלוח שלא מתאים לספונטניים. הראמן מגיע קפוא, מפורק, ומיועד להרכבה עצמית בבית. "לרוב יש לנו 2 ימי משלוחים בשבוע, כל פעם לאזור אחר בארץ. אנחנו מפרסמים בכל סוף שבוע את תאריכי המשלוח של השבוע הבא. ההזמנה היא מראש בלבד ולכן תצטרכו להזמין לפחות יום לפני". בקיצור, ממש לא וולט.
כמו בהמתנה לטכנאי, הלקוחות מקבלים חלון זמן של כחמש שעות למשלוח – שבמהלכו מגיעה קופסה מסודרת עם כל הרכיבים. ההוראות נשלחות בהודעת טקסט. והמחיר? לא נמוך, ומתחיל ב-82 שקל למנה.
3 צפייה בגלריה
ראמן
ראמן
(צילום: ספיר גורדו)
הפורמט של שמיר פונה לנישה ברורה – קהל יחסית מצומצם, שמזמין שוב ושוב, וששמע על המיזם כמעט תמיד מפה לאוזן. "רוב האנשים שמגיעים אליי שומעים המלצות – חברים בפייסבוק, חובבי אוכל. יש כאלה גם מחוץ לגוש דן. אני לא מפרסם לקהל הרחב – אלא בקבוצות של יישובים או בקהילות ראמן. לפעמים כשאני מגיע למקומות חדשים או קטנים, זה קורה כי מישהו מהמקום שואל: 'מתי אתה בא לקיבוץ חולדה?' או 'מתי אתה בא לגבעת אלה?' – וככה אני נפתח לקהל חדש דרך הלקוחות עצמם", הוא מסביר.

החוויה, ההכנה והטעימה

אז איך הטעם? כדי להבין, הזמנו מנה טבעונית של טנטנמן ומנת איפודו עוף קלאסית – כל אחת במחיר של 82 שקל. שמיר עצמו הגיע לבצע את המשלוח. השקית שקיבלנו הייתה ארוזה בקפידה: שתי קופסאות של הטבעוני, שתי קופסאות של העוף. בכל אחת מהן חיכו האטריות והתוספות, ובקופסה נפרדת – הציר, קפוא לגוש אחד מוצק.
כן, עברה בראש מחשבה קצרה של "רגע, למה בעצם לא הזמנו ראמן מוכן?", אבל תהליך ההכנה דווקא נחמד - לשפוך, לערבב, להרכיב. הוא נמשך רבע שעה והכניס לאווירה. מה שקצת פחות הסתדר היו כלי ההגשה שהגיעו במשלוח. ברגע שהוחלפו בכלים גדולים ונוחים יותר מהמטבח הביתי - החוויה השתדרגה מיד.
3 צפייה בגלריה
ראמן
ראמן
מומלץ להשתמש בכלים גדולים יותר
(צילום: ספיר גורדו)
הצירים לבדם היו מצוינים: טעמים מדויקים, מאוזנים, ומרקם חלק. במנת האיפודו הכול התחבר מצוין – הציר, האטריות, התוספות – טעמים חזקים, מרקמים טובים, קערה משכנעת.
המנה הטבעונית, לעומת זאת, פחות הצליחה: הציר שלה נהיה עכור כשהתוספות הצטרפו, המרקם פחות חלק, והבטטות שבאו כתוספת הרגישו דהויות וללא טעם.
עם זאת, שתי המנות היו מאוד משביעות – כאלה שגורמות לך לקום מהשולחן בלי לחשוב על אוכל לשעות הקרובות. במונחים של תמורה לכסף, לפחות מבחינת כמות ועושר, אלה מנות נדיבות והוגנות, עשויות מחומרי גלם איכותיים.
לא חווינו הארה קולינרית, אבל נהנינו. מצד שני, חשוב לומר – ההכנה הביתית היא קצת כמו מבחן: אם פספסתם שלב, המנה לא תצא מדויקת. ביחס למחיר, בהתחשב בזה שאין שירות, אווירה או טיפ – זה לא זול. אבל לא כל יום מתחשק להתלבש ולצאת. ולמי שמתחשק ראמן טוב בבית, בלי תור ובלי רעש – זו דרך ממש לא רעה לספק את החשק.