על הצלחת הסצנה הישראלית במיאמי, שעלתה לכותרות לאחרונה עם ההכרזה על זכייתה של מסעדת מוטרה הכשרה בכוכב מישלן, בטוח שמעתם. אבל על מידת עוצמתה ונוכחותה בזירה הקולינרית בעיר הפופולרית, אתם תקראו עכשיו, כנראה, לראשונה. באופן טבעי, הפוקוס הלך תחילה על הזוכים המאושרים בתואר הנחשק, אך מבט מעמיק יותר בנעשה בעיר ובפרבריה הביא אותנו למסקנות חד-משמעיות ודי מדהימות, במיוחד לאור העובדה שמרבית הישראלים כלל לא מודעים לאירוע הקולינרי שמתפתח אלפי קילומטרים מהם.
מעצמת אוכל ישראלית, 10,600 קילומטרים מתל אביב. מיאמי
(צילום: MDV Edwards / shutterstock)
בעקבות חגיגת המונדיאל האדירה הגעתי למיאמי. מדובר בעיר שהיא פסיפס מרשים של רב-תרבותיות אמריקאית במיטבה. גורדי שחקים ומרכזי עסקים המציגים עושר אינסופי ניצבים בה לצד חופי ים נפלאים, דקלים, בנייה ייחודית, ובעיקר: היא מהווה שער אמיתי לאמריקה הלטינית, עם נוכחות בולטת של דוברי ספרדית מהמדינות השכנות. אל תוך המקום הזה, בעיקר אחרי תקופת הקורונה, נכנסו עוד ועוד ישראלים שעזבו את מקום מושבם (בעיקר בניו יורק) והעתיקו את חייהם לפלורידה. משהו ביכולת של העיר להכיל שוני ולקבל אחרים פתח את הדלת לישראלים מבלי לשפוט אותם או את מוצאם, והם מצידם עפו על ההזדמנות.
בימים שבהם נדרש ברחבי העולם להצניע ישראליות, במיאמי הסיפור אחר ומטורף. משהו בעיר הזו מושך את הישראלי ומרים ראש בגאווה גדולה
עם הנחיתה בעיר, המטרה הראשונה הייתה להגיע למוטרה המדוברת, אבל באופן טבעי, את השולחן הפנוי הבא לזוג תוכלו למצוא, וגם זה בקושי, רק אחרי החגים. אז ויתרנו, ובעצם גילינו עולם ומלואו, לא פחות. שיטוט זריז בגוגל מפות חשף תופעה מדהימה: עשרות, אם לא יותר, של עסקים ישראליים ויהודיים בתחום המזון. השמות, איך נאמר, מצחיקים ולא תמיד יצירתיים במיוחד, אך כנראה שהם מספקים את הסחורה אם יש כל כך הרבה מהם: מותק, יאללה, אחלה, סבבה, אמאל'ה, אבאל'ה. וזוהי רשימה חלקית בהחלט.
מיאמי
(צילום: fokke baarssen / shutterstock)
כולם אמיתיים, כולם נוכחים ומתיימרים להביא בשורה ישראלית, או לענות על צורך וגעגוע של הקהילה הישראלית הגדלה במיאמי. לא בטוח אם יש בעולם שמחוץ לישראל עוד מקום ובו ריכוז כזה גדול של עסקים ישראליים או יהודיים, בטח ובטח כאלו שמהדהדים את הישראליות והיהדות שלהם מבלי להוריד פרופיל לרגע. בימים שבהם נדרש ברחבי העולם להצניע ישראליות, במיאמי הסיפור אחר ומטורף. אז החלטנו לצאת למסע, למפות נקודות ציון מעניינות, ובעיקר לנסות ולהבין מה יש בה בעיר שמושך את הישראלי ומרים ראש בגאווה כה גדולה.
רוגלך מול האוקיינוס
אל הנקודה הראשונה הגענו כמעט במקרה. במהלך נסיעה על הכבישים הארוכים של אוונטורה, שכונת פרברים נחשבת של מיאמי שידועה ביהדות שלה, נתקלנו במרכז מסחרי קלאסי בשוליו של כביש רב-נתיבים. שישה עסקים פעלו במתחם, כולם בבעלות יהודית וזועקים את כשרותם: ספר, קיוסק, פיצרייה, דלי וגם בית קפה שנראה שוקק ומזמין. "הדקל" שמו. נכנסנו. גם השם וגם השלט בעברית לא הותירו מקום לספק לגבי זהותו של המקום, שמציע קפה טוב ובעיקר ארוחות ומאפי בוקר משלנו. בורקסים, רוגעלך ומנות הדגל: הזיווה המקומית והסביח. האחד הוא מאפה שבלול של גבינה מלוחה ותרד שאפוי לתפארת ומעוטר בשומשום, והשני הוא פיתה אוורירית קסומה עם כל התוספות המוכרות – חציל מטוגן, ירקות, ביצה, תפוחי אדמה וכמובן תועפות טחינה ועמבה.
הוא משלנו. הדקל
(צילום: יהונתן כהן)
"לא היה לי ספק שהעמבה תעבוד במיאמי", סיפר לנו אסף חדד, האיש שעומד מאחורי המקום. "מנעד הטעמים החמצמץ והחריף גם יזכיר לישראלים את הבית וגם יקלע לחיך המגוון של הקהילה הדרום-אמריקאית שמאוד נוכחת פה, וצדקתי". חדד, שגדל באריאל והוא אוהד נלהב של מכבי תל אביב, חי במיאמי כבר 23 שנים. הוא עבר שורה של מסעדות בכל התחנות והתפקידים, עד שעבר לפרונט כבעלים, ומציע חוויה ישראלית טעימה במיוחד לכל דורש.
עומר אברהמי, מפעיל סניף מיאמי של "דבוש": האמריקאים מתחברים לקונספט, בעיקר לשווארמה בלאפה, שמזכירה אולי בוריטו. כבר היו פה בקשות מוזרות, ביקשו מיונז וקטשופ על השווארמה, אפילו חרדל, אבל אני זורם
אבל אם כבר מדברים על מוסדות בייקרי כשרים, אי אפשר להתעלם ממי שמוגדר בעיני רבים כפורץ הדרך בתחום, זאק סטרן, שפתח את זאק דה בייקר לפני כמה שנים בליבה של שכונת ווינווד הצעירה. סטרן מעמיד מדי יום (חמישה וחצי ימים ליתר דיוק, המקום כשר) רבים מתושבי מיאמי בתור ארוך.
״לא היה לי ספק שהעמבה תעבוד במיאמי". הדקל
(צילום: יהונתן כהן)
הקהל שם הוא הכי מגוון שתראו: חובשי כיפה עטורי זקנים וכיסויי ראש, תיירים עוברי אורח, ואמריקאים שמבינים שזה אולי המקום הכי מגניב בעיר בתחום. מדובר בבית מאפה שקוף ופתוח, שמתהדר בתעודת כשרות במיקום בולט, ומציע חלות ענק ועוגות בבקה מדוברות. בסמוך לשירותים לא תוכלו להתעלם מכלים לנטילת ידיים למי שרוצה. נקודת חובה לחובבי הז'אנר.
הסירים והתבשילים של הבית
גם בגזרת האוכל הביתי פועלים כמה שחקנים משמעותיים. למרות הוויכוחים הרבים בין המקומיים לגבי זהותו של הבולט שבהם, אנחנו בחרנו להתמקד במפעל המהמם של עדן בן דויד בשכונת הוליווד. המקום נקרא פאלה, על שמה של סבתה של בן דויד, שמפעילה את המקום וכובשת את האזור כבר שלוש שנים. המקום מציע תבשילים יומיים בגוון מרוקאי ולא רק, מתוך סירים שמתבשלים לאיטם על הפלטה. קוסקוס, קציצות בשר ודגים, נתחי בשר, סיגרים, פתיחת שולחן של סלטים צבעוניים וכמובן השניצל בחלה, עם החצילים המטוגנים, המטבוחה והכרוב האדום במיונז. הטעמים פשוט נפלאים, וכל ישראלי שמתגעגע לאוכל מהבית אחרי תקופה, ימצא בפאלה את מבוקשו, ממש כמו כל אמריקאי שינסה להבין מהו מטבח ים-תיכוני ישראלי.
כריך בפאלה. כל אחד ימצא את מבוקשו
(צילום: יהונתן כהן)
עדן ובעלה הגיעו למיאמי לפני 17 שנים, ואחרי המסלול הקבוע שהתחיל בעגלות בקניונים, הבינו שבישולים זה מה שהם רוצים לעשות. הם עושים זאת בהצלחה מרשימה ביותר, ורק לאחרונה סיכמו על שיתוף פעולה עם אחת מרשתות הסופרמרקטים הגדולות בסביבה לאספקת אוכל מוכן מעשה ידיהם מדי יום. הדבר הכי בולט בפאלה הוא רמת הביצוע שמובילה לטעמים נהדרים. אם בעבר ישראלים אכולי געגועים נאלצו להתפשר על הטעם בגלל היעדר חומרי גלם או יד איכותית – זה כבר לא רלוונטי. את מה שבן דויד מציעה אפשר להגדיר כסטנדרט סופר-גבוה, וגם בישראל מעטים המקומות שיכולים להתחרות בו.
סיפור דומה על מקום מעט שונה אפשר לספר על קובאבס, מקום צעיר וחדש של מור מרוז, ירושלמי לשעבר, שהפך את הגעגוע האינסופי שלו לקובה של יום שישי בעיר הקודש לבית עסק המייצר חוויה אותנטית. הטעמים שם יטיסו אתכם מיידית למחנה יהודה. מה שהחל מהעמדת סירים ומכירות ביתיות, הפך לפני כמה חודשים למפעל הקובה הראשון בכל ארצות הברית. קובות קפואות לשימוש ביתי, סמבוסקים, סיגרים וקאדה, ובימי שישי אפשר להזמין את מרקי החמוסטה והסלק הביתה. המוצרים הקפואים מוצעים למכירה ברבות מרשתות השיווק הבולטות בפלורידה, ועומדים בסטנדרט גבוה שהיה מספק כל סבתא כורדית בהרי ירושלים.
(צילום: יהונתן כהן)
מדוכן שווארמה ועד צלחות מישלן
וכשהשוק כל כך רוחש ומשגשג, אך טבעי שגם רשתות ישראליות מוכרות יזהו את הפוטנציאל וימהרו לשכפל את הצלחתן בארץ גם אל דרום פלורידה. קפה לנדוור פה מזמן, רשת הכריכים רובן הגיעה גם היא, רשת מסעדות הבשרים הפופולרית פיט-מאסטר נמצאת בשלבים האחרונים של הקמת הסניף הראשון מעבר לים, ואפילו אימפריית המאפים הירושלמית מפגש השיח' מגיעה לעיר וצפויה לפתוח אחרי החגים. לא מן הנמנע שנותרו בחוץ עוד מקומות מוכרים עם שלוחה בעיר, ועמם הסליחה.
אחד השחקנים החזקים בתחומו הוא הסניף המקומי של שווארמה דבוש, אותו מגדירים הישראלים כטוב ביותר בתחום, למרות מבחר ותחרות קשה מצד לא מעט באגטיות ומסעדות על האש ישראליות באזור. דבוש, רשת שווארמות ותיקה שפועלת בעיקר במרכז הארץ, הגיעה לפני כמה שנים למיאמי. מי שמחזיק בזיכיון ומפעיל את הסניף הוא עומר אברהמי, במקור מהקריות, שעבד שנים רבות בסניף התל אביבי. אחרי שהכיר את אשתו בניו יורק והעתיק את מגוריו איתה לפלורידה, החליט לנצל את ידיעותיו בתחום השווארמה ולפתוח את הסניף הראשון שמעבר לים לפני כשלוש שנים.
עומר אברהמי. דאבוש בגרסה האמריקאית
(צילום: יהונתן כהן)
הרשת, שהייתה במשך שנים שחקן פורץ דרך בתחום באזור תל אביב, עברה שחיקה משמעותית בטעם ובאיכות עם ההתרחבות שלה, אבל במיאמי הדברים הללו לא מורגשים כלל. שני עמודים של עגל והודו, סביבת עבודה מבריקה ולאפות חמות מייצרים חוויית שווארמה שסניפי דבוש בישראל יכולים רק לקנא בה, בטעם ובשירות. מצחיק ומדהים שדווקא במיאמי פועל הסניף הכי מוצלח של הרשת, ועל כך מגיעות מחמאות לאברהמי.
"האמריקאים מתחברים מאוד לקונספט, בעיקר לשווארמה בלאפה שמזכירה אולי בוריטו, והישראלים כמובן עפים על הזיכרון שאני מספק להם", הוא מסביר. "כבר היו לי פה בקשות מוזרות. ביקשו מיונז וקטשופ על השווארמה, אפילו חרדל, אבל אני זורם. מה שיעשה ללקוח טוב, אני איתו". עם הרוח הזו הפכה דבוש לספינת דגל בתחומה באזור. עבור שווארמה בלאפה עם תוספות בצד תשלמו 25 דולר, גבוה יותר מהמחיר בארץ. "הכשרות של הבשר לוקחת את הנתח העיקרי של המחיר. מי שחי פה מבין את זה, הכשרות – בדגש על בשר – עולה המון כסף, אבל אנחנו כמובן לא מתפשרים על זה", מסכם אברהמי.
הנציגה של איל שני. בלה
(צילום: יהונתן כהן)
בטריטוריה של הקולינריה הגבוהה בולטת מעל כולן מוטרה זוכת המישלן, אבל לצידה פועלת שורה מכובדת של מסעדות שמכוונות לא פחות גבוה עם חוויה ישראלית מובהקת וכשרה. הצלחתן הפכה את מיאמי ליעד שסומן גם על ידי קבוצות המסעדנות הגבוהה הגדולות בישראל, שהחלוצה שבהן היא זו של השף איל שני. הקבוצה, שמפעילה שורה של מסעדות ברחבי העולם, העידה לא פעם שנדרש להוריד פרופיל או אפילו לסגור מקומות בשל הזיהוי הישראלי, אבל במיאמי הסיפור שונה.
לשני יש שני מקומות חדשים שנפתחו לאחרונה בעיר, בעומק סאות' ביץ' המפורסם והמתויר באזור. מקום אחד של שיפודים ומאזטים שנקרא, איך לא, Naked Tomato (העגבנייה העירומה), והמקום המסקרן יותר, בלה, המציע חוויה איטלקית בהשראת הזיכרונות של שני.
מנת פסטה בבלה
(צילום: יהונתן כהן)
מסעדת בלה פועלת בתוך מלון יפהפה, ומופעלת בידי ישראלים שכבר מנוסים בתחום בעיקר בארצות הברית, ובראשם השף הראשי ניל שטראובר בן ה-29. הוא פתח את המסעדה יחד עם ויקטור גוטהלף ומאז מוביל אותה בעצמו. שטראובר, בנו של כדורגלן העבר לירן שטראובר, הגיע לארצות הברית בכלל כדי לשחק כדורגל מקצועי, אבל בשל קשיים בהפקת ויזה ודרכון נטש את הדשא והכדור לטובת אהבתו השנייה – המטבח. את אייל שני פגש לראשונה עוד כשהיה בן 14 בתuכנית הטלוויזיה "מאסטר שף ילדים", ומי היה מאמין שמי שחלם על קריירה במכבי תל אביב שבה גדל, ישלב ידיים עם שני על הפס החם.
במקום הזה שטראובר ושני מציעים תפריט קליל ומבוצע נפלא של פסטות בעבודת יד, ריזוטו, בשרים ודגים שלמים על האש, סלטים ונגיעות ים-תיכוניות עם מנת משוויה מעולה. במסעדה הזו של שני, בניגוד לכל היתר, הישראליות פחות באה לידי ביטוי בתפריט, אלא רק ברוח ובצוות. ועדיין, אפשר להעריך שאת הצעדים הראשונים של קבוצת שני במטבח האיטלקי שראינו במיאמי, נראה בקרוב בעוד תחנות שלה בארץ ובעולם.
ניחוחות של מחנה יהודה. מיאמי
(צילום: Felix Mizioznikov / shutterstock)
כפי שאפשר להבין, טעים במיאמי, וטעים עוד יותר להיות ישראלי, ואפילו שומר כשרות. חשוב לשוב ולהזכיר: זו הייתה סקירה צנועה, ממש על קצה המזלג, של הסצנה. לא מן הנמנע שהשארנו בחוץ כמה וכמה מקומות משמעותיים וחשובים בחוויה הישראלית באזור. נשמח כמובן לצאת למסע תיקונים ולבחון את הנעשה עוד יותר לעומק, אבל עד שזה יקרה, אתם מוזמנים לספר לנו בתגובות את מי פספסנו ומה עוד קורה במקום הכי חם בקולינריה הישראלית, שנמצא הכי רחוק מישראל.
