סיגלית לא האמינה שתרסיס אף תמים לכאורה יהפוך למרכז חייה. "כולם אמרו לי שאני מכורה, אבל הכחשתי", היא מספרת. "לא יצאתי מהבית בלי זה, לא נרדמתי בלי זה, זה היה חלק ממני". רק ברגעים הקיצוניים ביותר בחייה – בלוויה של אמה ובלידה של בנה - הבינה עד כמה עמוקה התלות שלה באוטריווין. "הבנתי שאני בבעיה אמיתית כשבאמצע הלוויה של אמא שלי שלפתי את האוטריווין. וגם בלידה של הבן שלי - בין הצירים - לא הצלחתי להניח את התרסיס. הרופאים אמרו לי שזה מסוכן, שאני מכורה, אבל לא הצלחתי להפסיק. הייתי חייבת לנשום, בכל מחיר".
במשך שמונה שנים סיגלית שנקר (40), גרושה עם שלושה ילדים מחדרה, הייתה מכורה לאוטריווין, תרסיס האף הנפוץ להקלת גודש. צפו בריאיון המלא עם סיגלית:
הווידוי של סיגלית: "הייתי מכורה לאוטריווין במשך שמונה שנים"
(צילום: מיקי שמידט)
לילה אחד התעוררה בבהלה. האף סתום, הנשימה נקטעה, והיד הושטה אוטומטית אל השידה - רק שהבקבוקון הקטן לא שם. "הייתי בטוחה שלא אצליח לנשום", היא נזכרת. בלי לחשוב פעמיים היא תפסה את התיק, יצאה מהבית ונסעה עם בן זוגה לשעבר מחדרה לנתניה – באמצע הלילה, רק כדי למצוא בית מרקחת תורן שבו יימצא תרסיס האף שלה.
"ישבתי במונית, מנסה לנשום ומחכה להגיע", היא משחזרת. "הייתי מוכנה לעשות הכול רק שיפתחו לי את הדלת ויתנו לי בקבוק אחד. זה היה רגע של פאניקה מוחלטת, כמו נרקומנית שמחפשת את המנה שלה. זה עצוב, אבל זו האמת". מאותו לילה היא הבינה שהגבול נחצה מזמן – שזה כבר לא סתם הרגל, אלא תלות של ממש.
3 צפייה בגלריה
"הייתי צריכה להוציא אוטריווין באמצע הלוויה של אמא שלי". סיגלית שנקר
(צילום: אלעד גרשגורן)
המקרה של סיגלית הוא רק אחד מבין רבים. מאחורי סיפורה האישי מסתתרת תופעה רחבה יותר: אנשים רבים מתחילים להשתמש באוטריווין להקלה זמנית בגודש באף – אך מגלים במהרה שהם מתקשים להפסיק. מה שנראה בתחילה כפתרון פשוט לשפעת או אלרגיה, עלול להפוך לתלות ממושכת שמשפיעה על שגרת החיים.
הכול התחיל מהצטננות רגילה
לפני כ-11 שנה, סיגלית הייתה מצוננת קלות. "משהו פשוט", היא מתארת. היא נכנסה לבית המרקחת, קנתה בקבוקון אוטריווין - ולא דמיינה שזו תהיה התחלה של התמכרות שתימשך שמונה שנים. לאורך השנים, התרסיס הקטן ליווה אותה בכל רגע משמעותי בחייה: באמצע הלוויה של אמה, בין ריקודים בחתונה שלה, אפילו בלידה. "בכל תיק שלי היו לפחות שני בקבוקים", היא מספרת, "ועוד כמה רזרביים בבית - ליתר ביטחון. בחדר השינה, בשירותים, בכל מקום".
מה שהתחיל כהקלה רגעית הפך להרגל שלא ניתן היה לעצור. בכל פעם שסיגלית הרגישה שדרכי הנשימה שלה נסתמות, היא שלפה את האוטריווין – הפתרון המהיר והמוכר. "ברגע שמשתמשים, האף נפתח והכול נראה בסדר", היא מספרת, "אבל זה נמשך שנים. זה כבר לא היה טיפול – זו הייתה תלות. וברגע שהבקבוק נגמר, פשוט לא יכולתי להפסיק. הייתי משתגעת בלי אוטריווין".
גם ההיריון לא עצר את סיגלית. כשהייתה בבית החולים, בעיצומם של הצירים והזירוז, היא מצאה את עצמה שוב שולפת את הבקבוקון המוכר. "כל חצי שעה הייתי צריכה להשפריץ אוטריווין", היא נזכרת. "זה כבר היה חלק מהשגרה שלי, חלק ממני. כולם סביבי ידעו – בלי האוטריווין אני לא נושמת".
גם כשאמרו לה שהשימוש הבלתי פוסק יכול להשפיע על העובר, היא המשיכה. "הרופא אמר לי להפסיק, אבל לא הצלחתי. אמרתי שאני לא יכולה, שאני חייבת, ובכל זאת השתמשתי - אפילו תוך כדי הלידה".
התמכרות התנהגותית: מה זה אומר?
לדברי פרופ' שאולי לב-רן, פסיכיאטר מומחה בטיפול בהתמכרויות, מייסד ומנהל אקדמי, ICA - המרכז הישראלי להתמכרויות ובריאות הנפש, מדובר במצב הרבה יותר שכיח ממה שחושבים.
"אף שאוטריווין אינו גורם להתמכרות קלאסית, כי הוא לא מכיל חומרים ממכרים במובן הכימי המוכר, מדובר בהתמכרות התנהגותית", הוא מסביר. "מנגנון הפעולה שלו מבוסס על כיווץ כלי הדם באף, ובשימוש ממושך – אפילו מעבר לשבוע – כלי הדם מתרגלים לכך. כתוצאה מכך, כדי לשמור על דרכי הנשימה פתוחות, האדם ממשיך להשתמש בתרסיס שוב ושוב – גם ביום, גם בלילה, לעיתים אף קם משינה כדי להשתמש בו".
פרופ' שאולי לב-רןצילום: רמי זרנגרהוא מדגיש שלא מדובר בהתמכרות כמו התמכרות לסמים. "זו התמכרות התנהגותית. אנשים חוששים שלא יוכלו לנשום בלעדיו, ולכן ממשיכים להשתמש בו – וכך המצב רק מחמיר. לאחר תקופה של שימוש מתפתחת גם עמידות לתרסיס: הוא כבר לא מצליח לכווץ את כלי הדם, אך המשתמש ממשיך כדי לשמור על תחושת הקלה זמנית".
לדבריו, התמכרות התנהגותית מתאפיינת בכך שהמשתמש חוזר שוב ושוב להתנהגות שמקלה עליו בטווח הקצר אך פוגעת בו בטווח הארוך. "כאן לא החומר ממכר, אלא ההשפעה הפיזיולוגית שלו וההרגל להשתמש בו כדי להפחית את תחושת הגודש".
פרופ' שאולי לב-רן: "זו התמכרות התנהגותית. אנשים חוששים שלא יוכלו לנשום בלי התרסיס, ולכן ממשיכים להשתמש בו – וכך המצב רק מחמיר. לאחר תקופה של שימוש מתפתחת גם עמידות. המשתמש חוזר שוב ושוב להתנהגות שמקלה עליו בטווח הקצר אך פוגעת בו בטווח הארוך. זה לא החומר ממכר, אלא ההשפעה הפיזיולוגית שלו וההרגל"
כדי להיגמל נדרש שילוב של טיפול רפואי והתנהגותי. "אם נוצר נזק או קושי ממשי, יש לפנות לרופא אף-אוזן-גרון", מסביר פרופ' לב-רן. "במקביל יש לבצע 'מניעת תגובה' – להימנע מהשימוש בכל פעם שמופיעה תחושת גודש, ולהרגיל את עצמך לא להסתובב עם האוטריווין. מומלץ לבנות תוכנית של ירידה הדרגתית, ולשלב עבודה קוגניטיבית-התנהגותית שמטרתה לזהות ולעצור את המחשבה שאומרת 'אני חייב עכשיו את התרסיס, אחרת לא אנשום'".
ההשפעה הפיזית על האף: "ביצה ותרנגולת"
ד"ר גלעד גולן, מומחה לאף-אוזן-גרון במחוז דן-פתח תקווה בכללית שירותי בריאות, מסביר כי סיגלית אינה לבד. "זה לא משהו שהוא מאוד מאוד נפוץ, אבל כשאתה רופא אף-אוזן-גרון שיושב במרפאה ורואה מטופלים, אתה מבין כמה אנשים בעצם נדרשים לשימוש בתרופה הזאת. הרוב עושים את זה באמת במינונים סבירים וכמו שאנחנו ממליצים – יומיים, שלושה, ארבעה ימים גג. אבל אתה בהחלט מגיע למצב שאתה רואה מטופלים שמספרים לך על שבע, שמונה, תשע פעמים ביממה".
ד"ר גלעד גולןצילום: כללית שירותי בריאותלדבריו, במקרים קיצוניים ממש ניתן לראות את ההשפעה הפיזית על האף. "כשבודקים את המטופל בבדיקה אנדוסקופית ומסתכלים עם מצלמה לתוך האף, ממש רואים את ההשפעה על הרירית, על הרקמה שנמצאת לנו בתוך האף. רואים אותה חיוורת, רואים אותה ממש דקיקה, ואז אתה שואל את המטופל אם הוא משתמש הרבה בספריי כזה לאף, והוא אומר כן... ואתה שומע שהבן אדם קם באמצע הלילה פעמיים-שלוש בשביל להשפריץ את התרסיס לאף".
3 צפייה בגלריה
אנשים רבים מתחילים להשתמש באוטריווין להקלה זמנית בגודש באף – אך מגלים במהרה שהם מתקשים להפסיק
(צילום: Shutterstock)
לדברי ד"ר גולן, השימוש המופרז באוטריווין יוצר מעגל קסמים. "זה סוג של ביצה ותרנגולת", הוא מסביר. "מדובר בהתמכרות שגם יש בה מרכיב רגשי – כי התרסיס פותר בעיה שמאוד מציקה. כשהאף סתום בלילה ולא מצליחים להירדם, זו לא בעיה מסכנת חיים, אבל היא בהחלט מטרידה. נוצרת הסתגלות רגשית: אני רוצה להיפטר מהתחושה הלא נעימה הזו. במקביל, הרקמה באף, שהייתה רגילה למינונים נמוכים יחסית, מתחילה להתרגל למינונים הולכים וגדלים".
ד"ר גלעד גולן: "בבדיקה אנדוסקופית מסתכלים עם מצלמה לתוך האף ורואים את ההשפעה על הרירית, על הרקמה. רואים אותה חיוורת, ממש דקיקה, ואז אתה שואל את המטופל אם הוא משתמש הרבה בספריי כזה לאף, והוא אומר כן... ואתה שומע שהבן אדם קם באמצע הלילה פעמיים-שלוש בשביל להשפריץ את התרסיס לאף"
למרות זאת, הוא מדגיש: "התרופה הזאת מאוד יעילה. היא עוזרת בבעיה נפוצה – זיהומים ויראליים, כאשר האף קצת סתום. אנחנו רוצים לפתוח אותו, וזה עוזר. אנשים שסובלים מאלרגיות – עונתיות או רב-שנתיות – גם נעזרים בזה".
"הניתוח הזה הציל את החיים שלי"
אחרי שנים של תלות, סיגלית החליטה לשים סוף להתמכרות - בדרך הקשה. "רק שנה אחרי שילדתי הבנתי שאני חייבת לעצור", היא מספרת. היא פנתה לרופא ועברה ניתוח שנועד לפתוח מחדש את מעבר האוויר באף.
לאחר הניתוח, היא נאלצה להתמודד עם ימים לא פשוטים. במשך שלושה ימים האף היה חבוש לחלוטין, והיא נאלצה לנשום רק דרך הפה, מה שעודד את תהליך הגמילה שלה. כשירדו התחבושות, התחיל דימום שנמשך כשבוע, עד שהאזור החל להחלים בהדרגה. מהרגע שהפצע נסגר והיא הצליחה שוב לנשום דרך האף - הצורך באוטריווין פשוט נעלם.
מאז עברו 11 שנים, והיא לא נגעה בתרסיס שוב. "היום אני כבר לא משתמשת בשום תרסיס", היא אומרת. "אין צורך - האף פתוח, אני נושמת חופשי. הניתוח הזה הציל את החיים שלי".
3 צפייה בגלריה
סיגלית: "היום אני כבר לא משתמשת בשום תרסיס. הניתוח הזה הציל אותי"
(צילום: אלעד גרשגורן )
ד"ר גולן מבהיר כי הנזקים המצטברים כתוצאה מהשימוש הממושך נדירים, אך בהחלט קיימים. לדבריו, כיווץ מתמשך של רירית האף או של כלי הדם הזעירים שבתוכה, עלול עם הזמן לגרום לפגיעה ברירית, בסחוס ואף במחיצה. "מדובר במקרים נדירים מאוד", הוא מדגיש, "אבל ההתמכרות עצמה - השימוש הבלתי פוסק לאורך שנים - היא הנזק האמיתי".
לדבריו, מדובר בטיפול קצה בלבד. "יש אנשים שמגיעים בסופו של דבר לניתוח להקטנת הקונכיות - אותן רקמות קטנות שנמצאות באף ותפקידן לווסת את זרימת האוויר", הוא מסביר. "אני מניח שגם סיגלית עברה הליך דומה כדי לפתוח מחדש את מעבר האוויר אחרי שנים של שימוש ממושך בתרסיס. אבל לפני שמגיעים לשם, קיימים פתרונות פשוטים יותר – למשל, להחליף את התרסיסים בתרסיס מי מלח. הוא אולי פחות יעיל, אבל בטוח לשימוש. כחלק מתהליך הגמילה ניתן גם להשתמש בתרסיסים סטרואידיים במרשם רופא - הם מעט פחות חזקים, אך הרבה פחות מזיקים".
סיגלית מקווה שהסיפור שלה יעזור לאחרים להבין שמדובר בהתמכרות שניתן להתמודד איתה. לדבריה, חשוב לזהות את הבעיה בזמן ולדעת שיש דרך להיגמל. "אפשר להפסיק עם זה", היא אומרת בפשטות. "צריך רק להבין שזה אפשרי".
קראו עוד בנושא זה:
