1,788 כמספר מקודש
עוד לפני שנצלול לסיפור עצוב מהמשנה, אתייחס לכך שביום שלישי השבוע נפתחה החקירה הנגדית במשפט נתניהו. כותרות העיתונים זעקו את האנקדוטה, שאינה רק אנקדוטה: 1,788 פעמים אמר נתניהו בחקירתו "לא זוכר". נקיטת מספר גדול אך מדויק היא אסטרטגיה מבריקה. המספר נצרב בתודעתנו, וההגנה? אם תטען שהתביעה טעתה במספר, היא תשחק לידיים של התביעה. שהרי מה ירוויחו אם יגלו שהמספר הוא אלף מאתיים ושלוש? בכל מקרה נצטרך לבחור בין שקרן סדרתי לדמנטי. מכיוון שההגנה לא תתווכח על המספרים, בתודעתנו ייחרט המספר: 1,788.
מספרים מקודשים הם הלחם והחמאה של הדרשנות, וכמי שמכורה לדרשנות מסורתית, גם על שלוחותיה המוזרות, עשיתי מעשה ואני מצרפת שני משפטים שערכם בגימטרייה זהה למספר הקדוש של השקרים והשכחה של ראש ממשלת ישראל – 1,788.
המשפט הראשון הוא "בנימין נתניהו, נמאס לנו, לך הביתה עַכְשָׁו" (היה עדיף לכתוב עכשיו עם י', ואני בטוחה שעשר קביעות נוספות של "לא זוכר" עושות את דרכן אלינו). המשפט השני לקוח מלב ליבה של המסורת (ויקרא י"ט, ד'): "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" (מוזמנות לצרף בתגובות גימטריות נוספות).
ועכשיו, כמו בדרשת פתיחתא (פתיחה) מסורתית, נפליג אל מחוזות אחרים, ומהם נשוב אל זיכרון מפורק ומספרים מדויקים.
אגדה למעשה
לפנינו סיפור עצוב שהייתי רוצה להתייחס אליו כאל הלכה תיאורטית מימים רחוקים, אבל העבר ההלכתי חי בהווה ולכן הלכה זו היא אגדה חיה, אגדה למעשה. נאפשר למילים לצאת מהמשנה ולחדור את הלב (מסכת כתובות, פרק א', משנה ו'):
הנושא את האִשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת: משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדך. והלה אומר: לא כי אלא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות.
רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים: נאמנת. רבי יהושע אומר: לא מפיה אנו חיים, אלא הרי זו בחזקת בעולה עד שלא תתארס והטעתו עד שתביא ראיה לדבריה.
קל להתפתות לדיון ההלכתי שמשאיר את התודעה בנתיב הטכני ולרגע בלבד נהלך בו.
"גֶּבֶר חַי עִם אִשָּׁה וּמַחְלִיף אִתָּהּ חֳמָרִים" (דוד אבידן)
המשנה מתארת את הלילה הראשון שבו הגבר והאישה "מחליפים חומרים". בשלב כלשהו הופכת המיטה לזירת פשע, לאירוע של הונאה. בעולם המסורתי בתולים זה עניין של כסף ומעמד (זה שעוד חי בהווה, ויעידו על כך הניתוחים שנעשים בימינו לשחזור בתולים), גבר שנושא בתולה מתחייב לרשום בכתובתה מאתיים זוז. אם נשא אלמנה או גרושה, כתובתה היא מאה זוז. משמע – הבתולים חשובים והם שייכים לגבר.
הנחת המוצא היא שהאישה אכן נאנסה, ונקודת המוצא היסודית עוד יותר היא שסבל האונס לא רלוונטי לדיון. מה שרלוונטי הוא מתי היא נאנסה. שכן, אם כדבריה היא נאנסה בין האירוסים לנישואים, "נסתחפה שדהו". כלומר הגוף שלה, שהוא השדה שלו, נפגם בזמן שהיה ברשותו. הוא טוען שהיא נאנסה לפני האירוסים ולכן "המקח", הקניין שלו, נעשה בטעות, והוא "בזבז" עליה כתובת בתולה.
מה יעשו בני הזוג?
הזוג הטרי, בוודאי עם משפחותיהם ותומכות ותומכים מכל צד, יגיעו לבית הדין. גם בבית הדין השאלה אינה איך לתמוך בנאנסת או איך לעצור את תרבות האונס. השאלה עכשיו היא מי יֵשבו בהרכב. אם יהיו אלה תלמידי רבן גמליאל ורבי אליעזר, הם יאמינו לאישה; ואם ישבו תלמידי רבי יהושע, הם יאמרו לאישה: "לא מפיך אנו חיים", ובמילים שלנו – עדותך לא רלוונטית; או שתביאי ראייה על מועד האונס, או שתיחשבי שקרנית.
כמה עמוקה ומטלטלת האמירה המשפטית "לא מפיה אנו חיים". שהרי המילים של האישה, ובוודאי רגשותיה, לא רלוונטיים למערכת ההלכתית. יתר על כן, אם יקשיבו למה שהאישה באמת חושבת, המערכת השרירותית הזו תתמוטט. רבי יהושע מכחיש את עולמה של האישה לפני שהיא תפרק את עולמו.
לכי תבני זוגיות
כל הכפר כבר יודע את הסיפור, כל הכפר בז לאישה ה"פגומה" ולגבר שגבריותו הושפלה ב"מקח טעות", ורק החמלה נעדרת. המשנה ממחישה את השורשים העמוקים של תרבות הכבוד והבושה. את האמונה ששמירת הבתולים הם אחריות והישג של האישה, ו"בעילה ראשונה" היא הפגנת כוח וכבוד. אישה טובה שומרת את עצמה למען זכר האלפא שירכוש אותה במו בעילתו (חד גדיא נקנה בתרי זוזי, ואישה במאתיים).
יתרון הזרות
הייתי בת 17 כשעזבתי את בית הספר "חורב" והתחלתי ללמוד גמרא במדרשה לנשים שהקימה מורתי פרופ' חנה ספראי ז"ל. זו הייתה מהסנוניות הראשונות והאמיצות שבישרו את אביב התלמוד הנשי. המורה הראשון שלי לגמרא היה הרב ד"ר אריה סטריקובסקי, תלמיד חכם עדין וישר דרך. לעולם לא אשכח איך ברגע אחד של לימוד אגבי בסוגיה של אונס, קמנו עליו ועל הגמרא בחמת זעם, ובשקט האופייני לו הוא אמר: "עכשיו אני מבין שעולם הגמרא ישתנה מהיסוד. אתן מראות לנו את מה שבחרנו לא לראות". ולא משום שהיינו חכמות או רגישות יותר, אלא משום שבאנו מבחוץ.
להתבוננות טרייה בתרבות יש יתרון שאין להמירו. אנחנו ראינו את הנחות היסוד של התרבות התלמודית והזדעזענו. אנחנו איתרנו את הדרכים הסמויות שבהן יצירה זו מעצבת את התודעה, הערכים ודרכי החשיבה של לומדיה.
למשל, אונס
כמעט אלפיים שנים התקבעה בתודעתם של חכמים יהודים הסכמה לקרוא את המשנה "הנושא את האישה ולא מצא לה בתולים, היא אומרת משארסתני נאנסתי..." ולחשוב על דיני ממונות. במשך אלפיים שנים התקיים האונס של האישה בשוליים, בעוד העיתוי והכסף תפסו את מרכז הבמה.
אנחנו באנו מהקהילה שעברה אונס כפול; פיזי ורוחני. שכן נאנסנו ונאסר עלינו להגדיר את משמעות האונס שלנו. נאסר עלינו לטעון (ואפילו לחשוב) שהוא העיקר וכל השאר טפל. שיש לכבד את הנאנסת ולהעניש את האנסים. שהביטוי "קרום בתולים" (כינוי שצריך לעבור מהעולם; יש אפילו חלופה עברית שהוצעה: שער הנרתיק) הוא עיוות של הביולוגיה, שמשרת אלימות תרבותית ורוחנית. אנחנו באנו לומר את העיקר: הגוף שלנו ברשותנו. הגוף של כל אחד ואחת ברשותה וברצונה. והרצון של הזולת הוא המצווה של הקהילה.
אני לומדת ומלמדת גמרא כדי להפוך אותה על פניה; להעביר למרכז דברים שהונחו בשוליים ולהזיז הצידה חלקים רבים ממה שהונח במרכז. אני לומדת גמרא כדי לייצר מהפכה תרבותית ורוחנית.
למשל 1,788
על הפרקליטות הוטלה המשימה הדקדקנית לעבוד בדרך המסורתית. להשתמש בחוקים ובדרכי הטיעון הקיימים, לספור 1,788 "לא זוכר" ולערוך תחקור מקיף על בובת באגס באני (אני מקווה שבמערכה האחרונה באגס באני ינשוך בגזר). אבל אנחנו לא חלק מהמערכת המשפטית, אנחנו חברה אזרחית, והאחריות והיתרון שלנו טמונים באפשרותנו לשמור על התמונה המלאה ולהחליט מה עיקר ומה טפל. האחריות שלנו היא לומר: "המלך עירום" (והלוואי שזו הייתה הבעיה הכי קשה שלו).
יעל אריאל בדיון בכנסת על פגיעות מיניות טקסיות
(צילום: ערוץ כנסת)
האחריות והחירות שלנו היא לומר: הבעיה האמיתית היא האונס. הבעיה האמיתית היא שחיילים נהרגים ונפצעים במלחמה שמשרתת רק אדם אחד, החטופים והחטופות שהיו יכולים להיות כבר מזמן בחיק משפחותיהם נגררים אל מותם האיום, עשרות אלפי הרוגים ברצועת עזה ואלימות גואה בתוך המדינה, כולל רציחות בחברה הערבית ורציחות של נשים על ידי בני משפחותיהן. אנחנו לא צריכות לעבוד בתוך המערכת; אנחנו צריכות לערער אותה ולסרב לשתף פעולה.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןפגיעות מיניות-טקסיות וחודש הגאווה
השבוע, סוף-סוף, התקיים בכנסת דיון על פגיעות מיניות טקסיות בישראל. העדויות קשות ביותר ואני מודה לחברות האמיצות שלי שמעידות, שמטלטלות את הספינה ומשנות את סולם הערכים הקהילתי.
אנחנו בליבו של חודש הגאווה. לפני עשר שנים נרצחה שירה בנקי ז"ל, נערה צעירה שבחרה להיות חלק מהמהפכה התרבותית והשתתפה במצעד הגאווה הירושלמי. מאז הרצח מצעדי הגאווה בירושלים גדלו ואליהם הצטרפו קהילות דתיות שהבינו את גודל השעה והאחריות. יהי זכרה מהפכה.
שבת שלום.
