עשור עבר מאז רצח שירה בנקי במצעד הגאווה בירושלים, אירוע שהיה קו פרשת מים ביחס של חלקים מהעולם הדתי ללהט"ב. כך למשל הרב אהרון ליבוביץ, ראש בית המדרש לרבנות ישראלית ורב קהילת "ואני תפילה", שבעבר התבטא נגד המצעד בדרשה שנשא בקהילתו: מאז הרצח הנורא הוא החל לצעוד במצעד הגאווה בבירה מדי שנה, כולל במצעד שנערך ביום חמישי ובו ציינו עשור לרצח.
"כמדי שנה, מתוך תחושת אחריות לעיר הזאת ולקהילה יקרה מאוד, זכיתי לצעוד השנה שוב עם עם אורי ומיקה בנקי, ההורים של שירה זיכרונה לברכה, שנרצחה שם לפני עשר שנים – ובכוונתי להמשיך להגיע לאירוע החשוב הזה", סיפר הרב ליבוביץ בריאיון היום (א') לאולפן ynet בעיצומו של חודש הגאווה. "אני צועד מאז הרצח של שירה. מה שקרה לי באותו יום לא היה פתאומי, הוא בעצם היה סוף של תהליך שארך חמש שנים, של שינוי משמעותי מאוד לגבי הקהילה הגאה וכלפי הומוסקסואליות בכלל. חשוב לומר שאני רב אורתודוקסי, מה שמכונה בארץ 'דוס', למרות שאני עוסק בהכשרה של רבנים מכל המגזרים – קונסרבטיבים, רפורמים, מסורתיים ואורתודוקסים".
שיחה עם הרב אהרון ליבוביץ על מצעד הגאווה
(צילום: ירון ברנר)
אתה לא סתם מדגיש את זה, כי הרבה פעמים רבנים רפורמיים ורבנים קונסרבטיביים מתבטאים בעד הקהילה או תומכים במצעדים, אבל פחות רבנים אורתודוקסים. זה עדיין משהו די יוצא דופן בימינו.
"כן, ואכן לפני כ-15 שנה דרשתי בבית הכנסת שלי נגד המצעד. ראיתי את עצמי אז כאדם מתון שמכיל נטיות הומוסקסואליות אבל התנגדתי למצעד, למפגן, מה שתפסתי אז כמשהו כוחני ברחובות של עיר הקודש. האמת היא שהכרתי את המציאות של הומואים שמרגישים שהם נדחקים הצידה ואפילו בסכנה, שקופים ולא בטוחים ברחובות העיר. מתוך שיחות איתם עברתי שינוי איטי, שהתבצע בקצב שהיה לי נוח.
"נשארתי כידיד או כתומך בקהילה, עד לרצח של שירה – ואז הוזמנתי על ידי אנשים מהקהילה שכבר היו קרובים אליי לבוא לעצרת בכיכר ציון. זה היה עוד בזמן ששירה נאבקה על חייה, אחרי שהיא נדקרה. אז מצאתי את עצמי הולך ברחובות ירושלים לצד אנשים שנשאו את דגל הגאווה. זו הייתה קפיצה שלא הייתי לגמרי מוכן לה. אבל לפעמים אתה קם ואומר 'הנני'. היה לי ברור שזה הדבר הנכון, ואם המציאות בארץ, ברחוב, יכולה להביא לרצח של אישה שבסך הכול באה לתמוך בחברים שלה בירושלים – אז אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו כמנהיגים רוחניים להמשיך לשתוק".
ביקש סליחה על העבר
בפוסט בפייסבוק שעורר תגובות ושיתופים רבים, כתב הרב ליבוביץ על התהליך שעבר ביחס לקהילה הגאה. "לפני כחמש עשרה שנה דרשתי בקהילה שלי נגד מצעד הגאווה בירושלים. חשבתי שאני נאור בכך שהמסר שלי היה בעד יחס רגיש לקהילת הלהט"ב אבל נגד מה שראיתי כמפגן אידיאולוגי נגד התורה ברחובות עיר הקודש", כתב, "לאחר הדרשה כמה חברי קהילה ניגשו אליי בתוכחה ואמרו לי שהדרשה שלי עלולה לגרום להתאבדות. הם הפגישו אותי לראשונה עם כמה צעירים גאים והתחלתי מסע עמוק של בחינת העמדות שלי ושינוי. כל מה שהיה צריך זה להפריח את הבורות, ולראות את פני האחר. אבל הכול היה בפרטיות ובשקט".
הוא המשיך וכתב: "כשהתחלתי להיכנס לתנועה הפוליטית שלי, ירושלמים, הכרתי עוד להט"בים. הייתה גם אישה קווירית בשם שרה, שהכרתי מהשכונה, שסיפרה לי שהיא הייתה באותה דרשה, והפסיקה לבוא לבית הכנסת בעקבותיה. התביישתי. מאוד מאוד". בסיום הפוסט התנצל ליבוביץ על דבריו בעבר: "חטאתי ברבים, ואני מתוודה ברבים, ומבקש סליחה על אותה דרשה עלובה. סליחה".
יש גם כאלה שמדברים ומפגינים בגלוי נגד המצעד. אילו תגובות אתה מקבל בקהילה שלך מרבנים אחרים?
"אין ספק שזה נושא מאתגר. זאת אומרת, לא רק שיש כאן צד הלכתי, יש כאן גם נטייה חברתית ומחשבתית שנטועה מאוד-מאוד עמוק. מצד שני צריך לומר שאני לא הרב היחיד. יש היום גילויי דעת של רבנים חשובים מאוד, ראשי ישיבות, גם ארגוני רבנים אורתודוקסיים, כמו ארגון רבני בית הלל שאני משתייך אליו, שקראו לתמיכה ולשותפות. יש כאן הבנה שהחיים בארון שווים מוות עבור הרבה אנשים, וכאן אני מצטט את הרב בני לאו, וכולנו יודעים שפיקוח נפש הוא ערך מרכזי ביותר בתורתנו הקדושה. אני חושב שדווקא המתנגדים והקולניים הם היום אלו שבשוליים. אבל בעיה לא פחות גדולה זה הרבנים שמכילים ותומכים אבל בשקט".
"צריך לומר שהמצעד בירושלים הוא מצעד שמכבד מאוד את העיר, באופי שלו", הוא ציין. "בכלל הקהילה הגאה בירושלים לא דומה לערים אחרות שרואים בעולם, ממה שרואים מהצילומים של המצעדים בתל אביב ובמקומות אחרים. אני לא בא לשפוט, אבל אני פשוט רוצה לומר שאני מרגיש בנוח כרב אורתודוקסי במצעד בירושלים, וזה משמעותי. זה בעצם מרחב שמזמין את השותפות של הקולות המתונים שהם כל כך חשובים היום. זו בעצם גם מלאכת חיי ברשת הרבנות הישראלית, להביא קולות של מנהיגים רוחניים שיודעים לשמוע אחד את השני, לראות את האחר וגם לתת תוקף לחשיבות של כל הקולות האלה".
