האירוע הקשה והמכונן המוכר בשם עלילת דמשק החל בהיעלמותם של נזיר קתולי, שהיה מעורב בעסקים מפוקפקים, ושל משרתו המוסלמי. היעלמותם של השניים הציתה את אחת מעלילות הדם המחרידות של העת החדשה. השמועה הכוזבת על השימוש היהודי בדמם לצורך הכנת מצות פשטה במהירות, וראשי הקהילה נעצרו ועברו עינויים אכזריים. חלקם לא שרדו את התלאות, ורק לאחר התערבות מרשימה ובינלאומית של יהודים בכירים מצרפת ומבריטניה שוחררו האסירים שנותרו.
בעקבות יהודי סוריה – קראו עוד בערוץ היהדות:
- היהודים לא מתגעגעים לסוריה: "אני קשור לשורשים שלי, אבל לא לאדמה"
- עבר שהיה ואיננו | תמונות עלייתה ושקיעתה של יהדות סוריה
185 שנים לאחר מכן, הגיעה העת לשפוך אור על הפרשה המרתקת, שלא רק טלטלה את העולם היהודי אלא גם הייתה זרז מרתק לתהליכים שחוללו תמורות בקולקטיביות היהודית, והשפעותיה ניכרות עד ימים אלה.
"ישליכו ראשכם בחוץ"
יהודים החלו להתגורר בדמשק כבר במאה הראשונה, כפי שמעיד יוסף בן מתתיהו. הקהילה החלה לגדול ועם גירוש יהודי ספרד בשלהי המאה ה-15 היגרו אליה לא מעט יהודים גולים. במאה ה-19, צאצאי המגורשים מספרד היו מרכז הכובד של הקהילה, לצד קהילות יהודיות נוספות, וגם החכם באשי – הכינוי לרב הראשי בקהילות היהודיות באימפריה העות'מאנית – הגיע מקבוצה זו.
בשנת ת"ר, 1840, הזמן שבו התרחש סיפורנו, נתונה הייתה דמשק תחת שלטונו של מוחמד עלי פאשה ממצרים, שנאבק בעות'מאנים והיה מקורב לאימפריה הצרפתית. היהודים מנו כ-5,000 נפשות (מתוך כ-80 אלף של כלל האוכלוסייה), ורבי יעקב ענתבי כיהן כחכם באשי.
ב-5 בפברואר, או בתאריך העברי ראש חודש אדר – הקודם לחג הפסח – ביקרו נזיר קתולי בשם באסורס תומא ועוזרו המוסלמי איברהים עמארה ברחוב היהודים. הם ביקשו לתלות מודעה על מכירה פומבית של עיזבון נוצרי כלשהו. המודעה הודבקה לקיר שהפריד בין חנותו של ספּר יהודי וחנות אחרת שגבלה בבית הכנסת. עם לילה התברר שהנזיר ומשרתו נעדרים, והשמועה שהם נחטפו ונשחטו בידי יהודים לצורך שימוש בדמם לאפיית מצות פשטה במהירות.
קונסול צרפת בדמשק, רטי מנטון, בעידודו הגלוי של ראש ממשלת צרפת אדולף טייר, פתח בחקירה שכוונה נגד הקהילה היהודית בעיר. רבי יעקב ענתבי, החכם באשי, מספר בזיכרונותיו שצוטטו במאמרו של פרופ' יוסף יואל ריבלין כי הוזמן עם שני רבנים נוספים אל מושל העיר, שריף פחה, שהכריז: "בי נשבעתי גם עתה אני אהרוג מכם עד אין מספר והשאר אעשה לפזרם, שלא יהיו שני יהודים במקום אחד". לרבנים הוקצבה יממה לאתר את הרוצחים – יממה שהורחבה לשלושה ימים – אחרת, איים המושל: "אחתוך ראשכם אתם השלושה וישליכו ראשכם בחוץ ברחוב מכובדי הממשלה – לעין כול, ואעשה משפט רב בכל היהודים".
"התערבותם של נציגי צרפת באירוע המקומי לכאורה בארץ המוסלמית היא תוצר של תהליכי שינויי כלל-עולמיים סבוכים ביותר, שנבעו מהתעצמותה הצבאית, הפוליטית והכלכלית של אירופה האימפריאלית", מסביר ההיסטוריון ד"ר אביעד מורנו מאוניברסיטת בן-גוריון, "הקולוניאליזם האירופי שפשט בארצות אסיה ואפריקה לא רק נגס בריבונות של השלטון המקומי, אלא שינה סדרי עולם ברמה התרבותית, הפוליטית, הכלכלית והמשפטית, ואף הוביל למאבקי שליטה ופיצולים פנים-אזוריים".
ד"ר אביעד מורנוהוא מסביר כי "מוחמד עלי, שליטה של מצרים שפתח אותה לתהליכי מודרניזציה ואירופיזציה נרחבים בראשית המאה ה-19, כבש חלקים מארץ ישראל ומסוריה הגדולה, והיה בפועל שליטה של דמשק. בימי עלילת דמשק, כחלק ממלחמתו, הן באימפריה העות'מאנית והן בבריטניה שתמכה בה במטרה לסיים את שלטונו בסוריה, הוא ביקש לקנות את תמיכתה של צרפת. לכן נתן לקונסול הצרפתי 'יד חופשית'".
תיאורים קשים לעיכול
בעוד שלושת הרבנים שוחררו זמנית לבתיהם, התפתח שלב נוסף בעלילה: אישה נוצרייה בת כ-90 חלמה שעצמותיהם של הנזיר המסכן ועוזרו טמונים בבית הקברות היהודי. "עדות" הזקנה הובילה עשרות נוצרים ומוסלמים לבית הקברות היהודי, שם החלו לחפור במטרה למצוא את הגופות. הרב ענתבי, שראה כי הסיטואציה מידרדרת במהירות, ערך אספה גדולה בבית הכנסת, גולל את ספרי התורה בפני הקהל וביקש מהם להעביר לו כל מידע הכרוך בפרשה.
מהר מאוד התברר שצעיר יהודי בשם יצחק יבו ראה את הנזיר ועוזרו כשהם מסתובבים חיים בשוק של רמיל המרוחק מרחק רב מהרובע היהודי. יבו דיווח שאף שוחח עם השנים שנחשבו לנעדרים. זו הייתה עדות מפתח, אך הרב חשש לשלומו של הצעיר אם יעיד. הקונסול הצרפתי רטי מנטון הבטיח לו שלא יאונה לו כל רע, אלא שהבטחות לחוד ומעשים לחוד. לאחר שלושה ימים בקונסוליה הסגיר האחרון את הצעיר לידי מושל העיר המוסלמי, והמושל קבע כי הוא משקר. הוא ניסה לאלץ אותו להודות שהרב שם בפיו את הדיווח, אך הצעיר עמד על שלו והתעקש שאכן ראה את השניים. תגובת אנשי המושל הייתה אכזרית. יבו הוכה בחמשת אלפים מלקות איומות, בשרו החבול הופרד מהעצמות ולאחר יממה של גסיסה מת בכלא.
(השיר "השר משה מונטיפיורי" בביצוע יהורם גאון, שבו מוזכרת בין השאר עלילת דמשק. מילים: חיים חפר, לחן: דובי זלצר)
העד הבא היה הספּר היהודי שעל קיר חנותו תלו הנזיר ועוזרו את מודעתם. הצעיר עבר עינויים מחרידים שבסופם נקב בשמות שבעה מנכבדי הקהל. שיטות העינויים שחוו השבעה מתוארות בספרו של פרופ' יונתן פרנקל, "דם ופוליטיקה" (הוצאת מרכז זלמן שזר), והם קשים לעיכול – בהם שימוש במכונות שבהן נלחצות העיניים עד שהן יוצאות מחוריהן, עמידה זקופה במשך שלושה ימים, גרירת העציר באוזניו על פני חצר גדולה עד שהדם פורץ החוצה, קשירת חלקים עדינים בגוף ועיוותם עד "שהקורבנות כמעט יוצאים מדעתם מרוב כאב" ועוד.
שלושה נכבדים יהודים נפחו את נשמתם בעקבות העינויים הקשים. עציר נוסף שלא עמד בעינויים ביקש להתאסלם ומסר את שמותיהם של החכם באשי, רבי יעקב ענתבי, ושל נכבד נוסף בשם משה סלוניקלי. הרב, כך אמר, היה המוח המתכנן של שחיטת הנזיר, והבקבוק שהכיל את דמם הגיע אליו. גם כאן מופיעים אצל פרנקל תיאורים מזעזעים, בהם גרירתו של הרב הראשי בחבל שנקשר לאיבר מינו, מלקות עד אובדן הכרה ועוד. אלא שהרב וסלוניקלי סירבו להודות במה שלא עשו ועמדו בעינויים בגבורה. אין ספק, אומר פרנקל, כי אומץ לב על-אנושי זה נבע מאמונה דתית עמוקה של אנשים המוכנים למסור את נפשם על קידוש השם, ובלבד שלא יבגדו באמונתם.
בינתיים הפך היהודי שהתאסלם לעד המרכזי של התביעה. הוא לא רק חזר והאשים את הרב ברצח הנזיר אלא הציג קטעים מהתלמוד התומכים לכאורה במעשהו של הנאשם. הרב, שעדיין נותר בחיים, נאלץ לנהל עם המלומד היהודי לשעבר, שנהפך למוחמד אפנדי, ויכוח ארוך על משמעות קטעי התלמוד כדי להפריך את הפרשנות שהעניק להם. בתום עשרות שעות ויכוח, קיבל שריף פחה את פרשנותו של אפנדי היהודי שהתאסלם, והומלץ בפניו להטיל גזר דין מוות על הנאשמים.
3 צפייה בגלריה
רדיפות נגד יהודי דמשק – תזכיר משרד המשקיף של בתי המשפט בצרפת. מסמך שנכתב בפריז על האירועים
(צילום: ארכיון אליאנס, צרפת. באדיבות מוזיאון אליאנס – כל ישראל חברים)
הקונסול הצרפתי האנטישמי רטי מנטון סיכם את החקירה ב"תיאור" הרצח של המשרת המוסלמי, וכתב כיצד "אחזוהו בכל אחת מרגליו... ומורד פרחי, הבנקאי העשיר ביותר בעיר, שיסף את גרונו של הקורבן". חיפוש שנערך במימי התעלה שמתחת לבתי השימוש בביתו של מאיר פרחי הביא לגילוי עצמות שיוחסו לנעדרים. ההמון דרש את תלייתם של הנכבדים היהודים, כשכולם מתעלמים מהעובדה כי העצמות, שככל הנראה הושתלו בתעלה, היו קטנות למדי והיו שייכות מן הסתם לכלב.
יהדות העולם מתגייסת
הדיווחים הקשים מהמזרח התיכון הגיעו לאירופה ובכירים יהודים נחלצו לעזרה. שני שמות בולטים עמדו במרכזה של המשלחת שיצאה למזרח התיכון כדי לבטל את רוע הגזרה, או כפי שנכתב בעיתון "המליץ" באוקטובר 1860: "ולולי התעוררו... השר הנדיב והשוע (משה) מונטיפיורי, והמליץ המפואר בתבל האדון (אדולף) כרמיה, מי יודע אם היתה פליטה לכל היהודים תושבי דמשק".
סר מונטיפיורי האנגלי, וכרמיה, לימים שר המשפטים הצרפתי, עמדו בראש פמליה מרשימה לאלכסנדריה. חרף חילוקי הדעות ביניהם, נפגשו השניים עם שליט מצרים מוחמד עלי, והפצירו בו להוציא משפט צדק ובד בבד לפרסם הודעה מטעם ממשלת מצרים המצהירה כי אשמת הרצח הפולחני היא מוטעית ומהווה הוצאת דיבה. במקביל, משפחת רוטשילד השתמשה בהשפעתה כדי לעורר את דעת הקהל ופרסמה בעיתונות העולמית מסמכים שתיעדו את הפרשה.
גם יהודים בארצות הברית ובגרמניה, כולל המשורר היינריך היינה, תרמו את חלקם – וב-6 בספטמבר, כשמונה חודשים לאחר פרוץ הפרשה, הגיע צו הפחה שהורה לשחרר את האסירים לבתיהם. "אין מילים בפי כדי לתאר את המחזה המרגש שהיינו עדים לו אתמול בכל הרובע היהודי של העיר... האסירים המשוחררים חזרו לבתיהם... השמות מונטיפיורי, כרמיה ואחרים... נשמעים מפיהם שוב ושוב בכל החום האפשרי", כתב יצחק לוריא, מנכבדי הקהל, כפי שצוטט בספרו של פרופ' יונתן פרנקל.
הרב ענתבי החליט כשנה לאחר מכן – תר"א, 1841 – לעלות לארץ ישראל. פרופ' ריבלין סיפר כי "כשהגיע רבי יעקב ענתבי קרוב לירושלים, יצאו לקראתו חכמי ישראל, ובראשם הראשון לציון רבי חיים אברהם גאגין. משנפגשו ירד הראשון לציון מחמורו והשתחווה לפני רבי יעקב ענתבי ואמר לו בלשון התלמודי: אילו היו מכים ומייסרים את חנניה מישאל ועזריה היו משתחווים לצלם בבבל בשעתם. אדם יכול למסור נפשו על קידוש השם למיתה, אבל ייסורים קשים ועינויים מעבירים אותו על דעתו. והרי אתה, רבי יעקב ענתבי, מי כמוך שעמדת בייסורין ולא נתפתית". הרב ענתבי סירב לקבל על עצמו משרת רב בירושלים, ונפטר בשנת 1846 כשהוא בן 59.
עלילת דמשק והקולקטיב היהודי
עלילת הדם בדמשק נחשבת לציון דרך בהתארגנות היהודית הקולקטיבית. אדולף כרמיה היהודי-צרפתי, שעמד עם מונטיפיורי בראש משלחת השתדלנות, הקים 20 שנים מאוחר יותר את הארגון היהודי העולמי אליאנס – כל ישראל חברים. "אין ספק שאירועי דמשק, לצד פרשת אדגרדו מורטארה – שבה נחטף בשנת 1857 ילד יהודי כבן 6 בידי הוותיקן, לאחר שהוטבל לנצרות בידי משרתת – היו זרז משמעותי לכך", אומרת חני ממרם, סמנכ"ל חברה וממשל באליאנס – כי"ח ואוצרת המוזיאון הווירטואלי של הארגון. "בהמשך הגיעה ההכרה שלא די בשתדלנות יהודית לזכויות אדם ולשוויון, אלא יש להקים גם מערך חינוכי רחב היקף בארצות האסלאם".
חני ממרםצילום: אליאנס – כל ישראל חבריםממרם מוסיפה כי זו הייתה התארגנות יהודית כלל-עולמית, אולי ראשונה מסוגה, שנוצרה בשל האירועים הקשים לצד העלייה בהכרה בזכויות האדם בצרפת. שליחי אליאנס בקהילות הרבות לא רק היו מורים או אנשי חינוך, אלא היו במקרים רבים אנשי מפתח שתיווכו בין אירופה וצרפת הגדולה לקהילה היהודית שהתמודדה עם אתגרים שונים.
ד"ר אביעד מורנו, שחיבר את הספר "אירופה ממרוקו" (מכון בן-צבי) על יצירתה של שכבת הנהגה יהודית פרו-אירופית בצפון מרוקו באמצע המאה ה-19, רואה בעלילת דמשק אירוע אחד בתוך סדרה של אירועים מכוננים ששינו את השיח הפנים-יהודי על רקע התעצמותה של אירופה.
לדעתו, העזרה היהודית המסיבית, למשל בדמות המשלחת מצרפת בראשות כרמיה, הייתה גם תוצר ישיר של רצונם של מנהיגים יהודים באירופה להשתלב במערך הקולוניאלי: "מגע בין קהילות יהודיות ברחבי תבל כבר לא נבע רק מקשרים מסחריים או דתיים – כמו למשל בין שד"רים (שלוחא דרבנן – כינוי ליהודים שנשלחו מארץ ישראל לתפוצות כדי לגייס תרומות ליישוב היהודי בארץ, א"ה) קהילתיים – אלא התבסס על שיח סולידריות ופילנתרופיה, שבמסגרתו ראו את עצמם מנהיגי יהדות צרפת כמי שאחראים אחריות פטרנליסטית לרווחתם של היהודים מחוץ לאירופה, ובמיוחד ברחבי המזרח התיכון וצפון אפריקה, ובכלל זה דמשק".
הוא מוסיף כי צריך לזכור שבשנת 1830 כבשה צרפת את הקולוניה הראשונה שלה על אדמת אפריקה – אלג'יריה, וכמו כל ישות קולוניאליסטית היא הצדיקה את הנוכחות שלה במזרח התיכון בהחדרת ערכים אירופיים לילידים המקומיים. במעשי הפילנתרופיה ובקידום הרפורמיזם ברוח ערכי אירופה, מסביר מורנו, המנהיגים היהודים האירופאים היו יכולים גם לחזק את מעמדם שלהם בתוך ארצות האם האירופיות.
באופן מרתק, התפיסה הזו חלחלה גם ליהודים מקומיים במזרח התיכון ובצפון אפריקה, שראו בהתחזקותה של אירופה הקולוניאלית הזדמנות לחזק את מעמדם בקהילותיהם, באמצעות הפיכתם למתווכים בין הקהילות המקומיות ליהודי אירופה. כך היה כ-20 שנה לאחר עלילת דמשק, כאשר נפתחו שני בתי הספר הראשונים בעולם של ארגון כל ישראל חברים, בצפון מרוקו (1862, 1864).
