הריאיון עם אל"מ שני גרשי־אברג'יל (42), מפקדת מחוז דן בפיקוד העורף, מתקיים זמן קצר אחרי ההכרזה על הפסקת אש עם איראן. כשמבקשים ממנה לסכם האירוע היא אומרת: "בסך הכול אני מרגישה הרבה סיפוק, למרות שהיו לא מעט שיגורים למחוז שלנו, שחולש על הגזרה שבין כביש 9 בצפון ועד אזור חולון־בת ים בדרום".
הגזרה שלה כוללת 38 רשויות, פלוס נתב"ג. יש לה 6,000 אנשי המילואים ביחידה, שהתמודדו עם 16 פגיעות ישירות ב־11 ימי המלחמה עם איראן. היא כצפוי כמעט לא ישנה ("בין לבין שמתי את הראש, לא הרבה").
מהם תחומי האחריות שלך בשגרה? "אנחנו אחראים להכין את הרשויות המקומיות למלחמה. יש לי 6,000 אנשי מילואים שמגויסים בזמן חירום, יחד עם כלל ארגוני החירום".
מה הרגע הכי קשה שהיה לך מתחילת המלחמה? "מציאת גופתה של הנעדרת מבת ים, מריה פשקורובה, בת 31, אחרי ארבעה ימים של חיפושים. לצערי הממצאים בזירה הצביעו על כך שהיא נהרגה יחד עם בני משפחתה, והפכנו כל אבן כדי למצוא אותה ולהביא אותה לקבורה מסודרת. מצד אחד זה היה רגע מרגש מאוד ומצד שני קשה מאוד".

"אני אזכור כל אירוע שבו נראים ילדים קטנים יוצאים מבית הרוס חסרי כול, ובעיקר תמונה אחת שבה חילצנו זוג הורים עם תינוקת בת שבוע"

איזו זירה הייתה הכי מורכבת? "האירוע הראשון בתל אביב, כשטיל פגע במגדל של עשרות קומות, היה מורכב מאוד. אבל מאחר שמדובר בטילים עוצמתיים, כל הזירות היו מורכבות כיוון שהן כללו כמה בניינים, לפעמים כמעט רחוב שלם".
איזו תמונה תזכרי מהמלחמה הזאת? "כל תמונה שבה נראים ילדים קטנים יוצאים באמצע הלילה מבית הרוס חסרי כול, ובעיקר תמונה אחת שבה חילצנו זוג הורים עם תינוקת בת שבוע".
היית מגדירה את המלחמה הזאת כהצלחה של פיקוד העורף? "עם כל הרוג יש תחושת כישלון, אבל שמחתי לראות שההסברה שלנו עוזרת ומוכיחה את עצמה. אמנם ביומיים הראשונים היו לא מעט הרוגים, בעיקר בזירה בבת ים, אבל אחר כך הייתה יותר משמעת וראינו שכל מי שנשמע להוראות, ניצל".
ולמרות זאת, אזרחים בפתח תקווה ובבאר שבע ששהו בממ"ד נהרגו. איך את מסבירה את זה? "האירועים האלה עדיין מתוחקרים. אלה לא הגזרות שלי, אז אני לא יודעת לתת תשובה ספציפית, אבל באופן כללי אני יכולה להגיד שהממ"ד הוא המענה המיגוני הטוב ביותר שיש, גם יותר ממקלט ציבורי".
לאחרונה נחשפנו למקרים של מניעת כניסה למקלטים בטענה שהם פרטיים. מה אומר החוק לגבי התופעה המזעזעת הזאת? "הנחיות פיקוד העורף ברורות, ולפיהן חובה לפתוח את כל המיגונים המיטביים שיש במרחב לכלל האזרחים, כדי שכל אזרח יוכל להגיע למרחב מוגן במהירות האפשרית".
למה בחרת בקריירה צבאית? "גדלתי בבית מאוד ציוני, שני האחים הגדולים שלי היו אנשי צבא, ומיום שהתגייסתי ידעתי שגם אני רוצה להיות קצינה ולתרום למדינה ככל יכולתי.
"גדלתי בפיקוד העורף ובמהלך השנים מילאתי את התפקידים הכי מורכבים והכי קשים: הייתי קצינת אג"ם במחוז חיפה, ראש ענף תכנון, מג"דית של גדוד חילוץ 148 וסגנית מפקד מחוז דן. לפני שנה נכנסתי לתפקידי הנוכחי כמפקדת המחוז".
הצלחת בכלל להגיע הביתה? "מתחילת המתקפה לא הגעתי הביתה ולא ראיתי את ילדיי, איתי (11) ואביה (8) שנשארו אצל הסבתא בחדרה. בעלי שרון הוא שוטר במשטרת ישראל, כך שגם הוא כמעט ולא היה בבית. אני מדברת איתם בטלפון כשמתאפשר, ואני מתרשמת שהם הבינו שיש עכשיו מלחמה ואין מה לעשות. זה התפקיד שלנו וברגע האמת אנחנו עוזבים הכול ומתייצבים".
יש בך תסכול כלשהו שהאירוע הקשה הזה נפל דווקא במשמרת שלך? "להפך. זו זכות גדולה לפקד על מחוז כל כך מרכזי במלחמה כזאת, לצד אנשים מדהימים עם מוטיבציה בשמיים. אני שמחה על כך שאני נמצאת במקום הנכון בזמן הנכון".