"אני מתעסקת בחיים שאחרי האובדן, איך קמים בבוקר וממשיכים הלאה", אומרת גל צייכנר־אדה, שאיבדה את בנה התינוק לפני כעשור. "הרבה אנשים שאלו אותי: 'איך את שורדת? אנחנו לא היינו שורדים'". לשאלה הזאת נחזור בהמשך.
צייכנר־אדה (44), בזוגיות עם מיכאל, איש הייטק ואם לילד (11) המתגוררת ביפו, היא מעצבת גרפית, שעושה השלמות לתואר ראשון במדעי החברה והרוח במטרה ללמוד עבודה סוציאלית.
את חוויות האובדן הפכה לממוּאר (ספר זיכרונות), שיצא לאור לאחרונה בהוצאה עצמית, "לא נֹח" - משחק מילים עם שמו של התינוק המנוח (להשיג באתר "עברית"). אם נדמה שמדובר בספר מדכא וקשה, הרי שזו טעות: הספר מרתק, הומור דק שזור במילותיו. "זה הומור שחור לא מתוכנן ולא מכוון", היא מצטדקת. "אני מרגישה שהכתיבה שלי קודרת, אבל נראה שאני מצחיקה בהווייתי. כשנתתי את כתב היד לעורכת אוולין לוי, הזהרתי שהוא קודר, אבל אחרי כמה ימים היא כתבה לי: 'היו לי התפרצויות צחוק', וזה שימח אותי, כי המטרה שלי היא לא להכביד. באתי להקליל".
"כשבאנו לאסוף את הבכור מהגן, הוא שאל: 'איפה נח?'. ענינו בלי מחשבה: 'נח מת'. היה לנו מאוד טבעי להגיד את האמת כמות שהיא"
צייכנר־אדה נולדה כשנה לאחר מות אחיה רעי, שנפטר בגיל 11 חודשים בנסיבות שהיא לא חושפת, וגדלה בנהריה. שני אחיה גדולים ממנה בשנים רבות ("אחותי כבר סבתא לשלושה"), וכשהייתה בכיתה א' הוריה התגרשו ואביה עבר לירושלים. את מיטב זמנה הקדישה לקריאת ספרים ("כבר בכיתה ה' קראתי את מאיר שלו למבוגרים") והחלה לחלום על כתיבת ספר. מגיל צעיר הרגישה שונה, והיו שנים שלא היססה להתבלט: "לא הסתדרתי עם התלתלים, אז עשיתי קרחת, צבעתי את הגבות בצהוב וכחול והלכתי עם נעליים בצבעים שונים".
עקב הפרעת קשב וריכוז שאובחנה רק בגיל מבוגר, סיימה בגרות חלקית בתיכון עמל. בצבא שירתה כתצפיתנית בנצרים, המובלעת האחרונה בעזה ("אחרי השחרור לקח לי שלושה חודשים להירדם בלי ירי ברקע"). כשהשתחררה עברה לתל אביב, עבדה במפעל תכשיטים, השלימה בגרויות ולמדה לפסיכומטרי. במקביל ללימודים במכינה באוניברסיטת תל אביב, עבדה בחברת סלולר. רגע של אושר נרשם כשהתקבלה למסלול כתיבה ועריכה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, חלום שהתנפץ בסערה: "סבלתי מכל רגע והרגשתי הכי מטומטמת בעולם", היא נזכרת. "לא עמדתי בקצב הלימודים, ואחרי שלוש שנים שבהן חזרתי שוב ושוב על אותם קורסים, ראשת החוג המליצה לי לעזוב וללכת ללמוד בבית ספר מקצועי. זה זעזע אותי. יש דברים שלא אומרים".
היא המשיכה את התואר באוניברסיטה הפתוחה, ובגיל 28 וחצי הכירה ברשת את מיכאל, בן זוגה. "בדייט הראשון הוא אמר: 'את נורא חמודה. אני רוצה שתדעי שאם זה ילך בינינו ויהיה לנו ילד, יקראו לו דוד, ואם זה לא מתאים לך, את יכולה ללכת כבר עכשיו'. לא חשבתי שיהיה דייט שני, אז אמרתי בסדר".
אחרי שנהפכו לזוג, בעידודו של מיכאל, נרשמה ללימודי עיצוב גרפי, ובמקביל עברה טיפולי פוריות ("כל היום הייתי הורמונלית ובכיתי"). בדיוק כשסיימה את התואר, נולד בנה, דוד. כדי להישאר איתו בבית, נהייתה עצמאית, עסקה בעיצוב גרפי לסושיאל ובמיתוג לעסקים קטנים, והקימה את "פינק" - מותג של טי־שירטס פמיניסטיות, שהחזיק שבע שנים.
"עכשיו הכול בחוץ וכבר לא יכולים להתקיל אותי בשאלות כמו: 'מה עם ילד נוסף?'"
כמי שגדלה לבד בבית, צייכנר־אדה ידעה שלא תסתפק בילד אחד. שנה אחרי הלידה החלה שוב טיפולי פוריות וב־2017 נולד בנה נח, ש"היה מושלם, תינוק כמו בסרטים. דוד עף עליו". עד גיל שבעה חודשים נח היה בבית, עד שהחל לפקוד משפחתון אהוב שהמשפחה כבר הכירה.
ביום שבו אירע המקרה, הייתה צייכנר־אדה עסוקה באירוע קידום מכירות של מותג החולצות. "בשעה 15:36 הופיע על הטלפון השם של הגננת", היא משחזרת, "היא אמרה: 'בואי מהר, נח לא מתעורר'. אפילו לא סגרתי את דלת הבית והתחלתי לרוץ, ואני לא בן אדם שרץ. בדרך צלצלתי למיכאל. כשהגעתי לשם, הבנתי שזה חסר סיכוי. השפתיים של נח כבר היו כחולות. ניסיתי לעשות לו החייאה לפי ההנחיות של מד"א בטלפון וזה לא עזר. בהתחלה הגיעו פרמדיקים, אחריהם בא אמבולנס טיפול נמרץ. בשלב הזה כבר הבנתי שאין לי ילד. לקחו אותו לאיכילוב, שם המשיכו לנסות להחיות אותו, עד שבישרו לנו שהוא מת. בן 11 חודשים היה במותו, בדיוק כמו אחי, שלא הכרתי. המשטרה חקרה במשפחתון והכול היה כמו שצריך. בנתיחה לא נמצא דבר. כשבאנו לאסוף את דוד מהגן, הוא שאל: 'איפה נח?'. אפילו לא הספקנו לנהל בינינו שיחה מה נגיד לו, אז ענינו בלי מחשבה: 'נח מת'. היה לנו מאוד טבעי להגיד את האמת כמות שהיא".
אמא שלך איבדה בן ונכד באותו גיל.
"בשלושת הימים הראשונים היא הייתה בהלם, כואבת על כך שגם אני צריכה לעבור את זה. בשבעה פגשתי אישה רוחנית, שאמרה: 'יכול להיות שנח היה בעצם אח שלך, כדי שגם את תכירי אותו', כי אני היחידה במשפחה שלא הכירה אותו. העובדה שכבר מת אצלנו תינוק במשפחה קצת עזרה לעכל את המוות של נח, כי מגיל צעיר ידעתי שמוות הוא חלק מהחיים. הייתה לי הבנה שדברים כאלה קורים וצריך להמשיך לחיות".
בספר כתבה: "אני שולחת לאחים שלי הודעה, עוד לא מסוגלת לדבר עם העולם. מפילה עליהם את האחריות לספר את זה לאמא שלי. לא יודעת איך אישה בת 75 תעמוד בזה, איך אני מספרת לה שהנכד שלה מת, ממש כמו הילד שלה".
למה החלטת לכתוב את הספר?
"מוות של תינוק זה קשוח ואנשים לא יודעים איך לגשת לזה, כי לא נעים לשאול. רציתי שאנשים ידעו על זה ויוכלו לדבר על זה. חשבתי שאוכל לספק לאנשים פתח שבדרך כלל אין, להסתכל על הסיטואציה הזו. בגלל תחושת השונוּת שחשתי כל חיי, חשבתי שאוכל לספק זווית ראייה אחרת על האובדן, ההתמודדות והחיים שאחרי. בהתחלה כתבתי פתקים בטלפון, בהמשך נרשמתי לקורס כתיבה אצל רענן שקד ועומר ברק. כשכתבתי על האובדן, קיבלתי עידוד לכתוב על הנושא. פרסמתי טורים באתר 'הארץ' וקיבלתי תגובות חמות מאנשים שעברו את זה. זה נתן לי מוטיבציה לכתוב את הספר. בכל לילה כיוונתי שעון לחמש בבוקר, קמתי, כתבתי עד שבע והערתי את דוד, ככה, עד שהיה ספר. הכתיבה עזרה לי לעשות סדר במחשבות, כך שהיה לה ערך תרפויטי".
את מפרטת בספר את טיפולי הפריון שלא צלחו אחרי מות נח.
"כן, עכשיו הכול בחוץ וכבר לא יכולים להתקיל אותי בשאלות כמו: 'מה עם ילד נוסף?'. עד לא מזמן כל נהג מונית שהסיע אותי עם דוד שאל: 'למה את לא עושה לו אח?', ועניתי: 'היה לו אח, הוא מת', מה שגרם להם לסתום. בזמן האחרון נהגי המוניות שקטים יותר. אולי אני כבר לא נראית בגיל הפוריות".
למי הספר הכי מתאים לדעתך?
"בהתחלה חשבתי שהספר מתאים רק לאנשים שחוו אובדן ולמי שבסביבתם, אבל היום אני מבינה שהספר יכול לעזור לכל מי שחווה דיכאון תפקודי. בנוסף, אני מאמינה שכל אישה בת 40 ומעלה תתחבר לספר, שמדבר על השלב הזה בחיים ועל השאלה אם להביא עוד ילד לפני שכבר אי אפשר יותר".
למה את מתכננת ללמוד עבודה סוציאלית?
"בעקבות הספר פנו אליי נשים שעברו אובדן כזה, ובהם אישה שביקשה להיפגש איתי. דיברנו שלוש שעות ופתאום היא אמרה: 'אני לא מאמינה שיושבת מולי מישהי שעברה את הדבר הנורא הזה ונראית נורמלי'. זה חימם לי את הלב, שאני יכולה להיות שם בשבילה, ובמקביל ראיתי שיש לזה ערך, שמי שעברה את זה יכולה לעזור לאחרות באותו מצב. משם הגיע הרעיון ללמוד עבודה סוציאלית, כדי להגיע בהמשך לליווי נשים שחוו אובדן. אני חושבת שצריך את זה במדינה שלנו".
ואם נחזור להתחלה, איך באמת שורדים כזה אסון?
"פשוט שורדים. צריך לדאוג למי שנשאר, לוודא שכולנו לא נחיה בבית של מוות, ולתת מקום לאבל אחד של השני. זו עבודה".
