באותו הלילה לפני שש שנים נהרסו לי החיים. הייתי ילדה תמימה בת 20.
זה קרה חודשיים אחרי שהשתחררתי מהצבא. ברגע שגזרתי את החוגר קיבלתי טלפון שהתפנתה דירה בקיבוץ שאני יכולה להיכנס אליה. התרגשתי ברמות שאין לי מילים לתאר. בדיעבד, זה בעצם החלום היחידי שהצלחתי להגשים: לעבור לגור לבד. מעבר לזה לא הספקתי לחלום הרבה.
זמן קצר אחרי השחרור התחלתי לעבוד בגן ילדים ובחדר האוכל של הקיבוץ. אני זוכרת שהשאלה שהכי הטרידה אותי הייתה: מה משמעות החיים? למה אנחנו כאן בכלל ומה הייעוד שלי?
לצערי, מהר מאוד הקלפים של חיי נטרפו. הייתי צריכה לנסות להבין מי אני אחרי מה שקרה. איך בכלל אפשר לקום מדבר כזה?
על מה שקרה בדיוק באותו לילה קשה לי לכתוב. מספיק להגיד שהייתי שיכורה והם עקבו אחריי. איך שנגמר האירוע שלחתי הודעה לחברות. תוך דקה הן כבר היו אצלי, תמכו וחיבקו. כבר באותו לילה הגשתי תלונה. זה החינוך שקיבלתי - אם קורה דבר כזה מתקשרים למשטרה. זה היה נראה לי מובן מאליו. גם לא רציתי להתמודד עם זה לבד. רציתי לקבל עזרה.
המשפחה שלי הייתה שבורה ממה שקרה. זה נפל עליהם כמו רעם ביום בהיר. גם הם בטראומה, אבל הם תמכו בי ואין עליהם בעולם. החברים המדהימים שלי דאגו שלא אהיה לבד, ליוו אותי הביתה בחושך. הקהילה בקיבוץ הייתה הכי מחבקת. כולם רצו לעזור. אחרי כמה ימים חזרתי לעבוד בגן הילדים, ואחת האמהות ניגשה אליי ופשוט נתנה לי חיבוק חזק בלי מילים. את החיבוק הזה אני זוכרת עד היום.
הרגשתי כמו בובה של המערכת
כאשר החל ההליך המשפטי לא ידעתי הרבה על המשמעות שלו. בדיעבד אני יודעת שהליך כזה כולל בתוכו גם מחירים כבדים מאוד, כמו אובדן הפרטיות או החוויה שכל הזמן מדברים עליי, אבל לא אליי. לא פעם הייתי צריכה להתחנן שישמעו אותי. כיוון שאני נפגעת עבירה ולא צד להליך (ההליך הפלילי מתנהל בין הפרקליטות לנאשמים, ונפגע עבירה לא נחשב לצד בו. אמ״ר), בעצם אין לי זכות להביע עמדה בהרבה דברים שיש להם השפעה גדולה על החיים שלי.
שש שנים נמשך ההליך המשפטי בתיק האונס שעברתי. שש שנים של סיוט מתמשך שבהן נאלצתי להתבגר בצל מערכת המשפט. שש שנים שבהן חיי נעו על ציר שבין סרט אימה לטלנובלה, דרמה, אקשן ומדע בדיוני.
זומנתי תשע (!) פעמים להעיד מול שלושה שופטים, שלושה נאשמים ושלושה סנגורים שחקרו אותי שוב ושוב. ברקע ישבו אנשים שזרקו לעברי הערות. זה היה קשה מנשוא. הרגשתי שמתייחסים אליי בבית המשפט כאל ראיה, מישהי שהיא כלום.
"אני עדיין לא מסוגלת לגור לבד, וגרה עם ההורים שלי. אני מתרכזת בדברים קטנים שעבורי הם גדולים, כמו לצאת מהבית, ללמוד מחדש מי אני בכלל"
טחנות הצדק בישראל טוחנות לאט: דיונים נדחו שוב ושוב. פעם אחד הסנגורים לא היה יכול להגיע, בפעם אחרת אחד הנאשמים קם מצונן. זה גמר אותי. בכל פעם שחשבתי שההליך מתקדם, גיליתי שאין לי שמץ של מושג כמה אני טועה.
גם לאחר שהחקירות הסתיימו, זה לא באמת נגמר: הסנגורים ביקשו שאחזור להעיד שוב, בסיום השלב שבו הנאשמים מציגים עדויות וראיות, ובגלל זה הייתי ממודרת מחלקים גדולים בהליך (כדי לא להשפיע על עדותה. אמ"ר). חייתי באימה. כל כך הרבה קרה מתחת לאף שלי ואסור היה לי לדעת כלום, למרות שכל זה נגע אליי.
העדות העשירית הייתה עבורי נקודת שפל. אני זוכרת את הרגע שאמרו לי שזה הולך לקרות ואת מה שהרגשתי בתוכי. זה היה כל כך מייאש. כבר עניתי בבית המשפט על כל שאלה אפשרית אלף פעם. למה אני צריכה להעיד שוב?
כשנכנסתי לאולם בפעם העשירית ראיתי את החיוכים של חלק מהנוכחים במקום. זה היה חולני. הרגשתי כמו בובה של המערכת. הרגשתי שלא רואים אותי ולא שומרים עליי.
זו הייתה אחת התקופות הכי קשות בחיי. הייתי צל של עצמי. הפצע נפתח מחדש, המצב הנפשי והפיזי שלי הידרדר. הנזקים הנפשיים שנגרמו לי הלכו ותפחו.
כל עוד ההליך המשפטי נמשך, ידעתי שהנאשמים יחפשו עוד דרכים לשבש, להפיץ שקרים ולנסות למצוא עוד דרכים לפרק ולשבור אותי. זה קרה כבר בהתחלה. כחצי שנה אחרי הפגיעה יצרה איתי קשר קרובה של אחד הנאשמים. היא הסתירה את הזהות האמיתית שלה וניסתה, ביחד עם הבת שלה, להשפיע באופן מניפולטיבי על העדות שלי. בשלב מסוים, קרוב נוסף של אותו הנאשם היה מעורב בניסיונות להשפיע על עדותי. לא אוכל להרחיב על כך את הדיבור.
אני אדם פרטי מאוד. אם הייתי יודעת שהפרטיות שלי תופקר בצורה כזאת לאורך כל כך הרבה זמן, יכול מאוד להיות שלא הייתי מגישה תלונה, אבל בשלב שכבר הבנתי את זה לא הייתי מוכנה לפרוש. רציתי צדק. ובכל זאת, שש שנים הן לא זמן סביר. ילדים שנולדו בתאריך של תחילת המשפט, עלו לכיתה א׳ כשהוקרא פסק הדין. כל עוד ההליך מתנהל, לנפגעים ולנפגעות אין יכולת באמת להחלים ולהשתקם. אני קוראת לכל הגופים והאנשים שיש להם כוח להשפיע, לקחת את זה לתשומת לבם.
בלי הסדרי טיעון
לפני חודש, ב־21 באוקטובר 2025, הרשיע בית המשפט המחוזי שניים מתוך שלושת הנאשמים באונס. הנאשם השלישי זוכה מחמת הספק, אבל הורשע בשיבוש הליכי חקירה. אני מברכת על העונשים החמורים שקיבלו שני האנסים. 17 שנה ו־14 שנה בכלא אלה מספרים שלא רואים בכל יום, ואני מקווה שבעתיד נראה את זה יותר, כי מגיע לעברייני מין לשלם על המעשים שלהם, ומגיע צדק לנפגעים ולנפגעות. אלימות מינית אינה קשורה למין כלל. אלימות מינית היא אלימות.
אני מרגישה הקלה מסוימת, אבל ההקלה האמיתית תגיע אם בית המשפט העליון יקבע שלא היה מקום לזיכוי הנאשם השלישי. אני מקווה מאוד ורוצה להאמין שפרקליטות המדינה תערער על החלק הזה בפסק הדין. אם לא - מבחינתי זו תהיה בגידה של המדינה באמון שלי.
כיום אני סובלת מפוסט־טראומה מהאירוע עצמו, ומפוסט־טראומה משנית כתוצאה מההליך המשפטי. בן אדם נורמלי לא יכול לשרוד את השילוב הזה בלי לקבל שריטה. אני קודם כול מנסה לעכל את מה שעברתי, ולאט־לאט מנסה להשתקם. זה קשה וזה לוקח זמן, אבל אני יודעת שאצליח.
"שש שנים הן לא זמן סביר. ילדים שנולדו בתאריך של תחילת המשפט, עלו לכיתה א׳ כשהוקרא פסק הדין. כל עוד ההליך מתנהל, לנפגעים ולנפגעות אין יכולת באמת להחלים ולהשתקם"
אני אופטימית, אוהבת לחייך, לצחוק ולהיות צינית. אני נהנית מזה, וזה גם מנגנון ההתמודדות שלי. ברור שאני נופלת, אבל גם קמה. יש בי תקווה ואמונה שאם היום יום קשה, אז אולי מחר יהיה טוב יותר. אני משתדלת להסתכל קדימה, אבל לא יותר מדי כי זה עושה כאב ראש. הרבה פעמים אני מזכירה לעצמי שהצדק איתי.
אני יודעת שאני הרבה מעבר למה שעברתי והרבה מעבר להליך פלילי, אבל לפעמים אני מרגישה שקשה לי לבטא את זה, כי הסיפור הזה תופס חלק כל כך גדול בחיים שלי. אני לא רוצה להיחשף, לא רוצה להיות פרצוף של איזו אג'נדה, לא רוצה להיות ה'מאמי' של רוח התקופה. אבל כן היה לי חשוב להביא את המילים שלי לידי ביטוי.
בין הרגעים הקשים היו נקודות אור קטנות שנתנו לי כוח להמשיך. היו נשים שעמדו לצידי וליוו אותי ברגעים האלה: חנה, המלווה שלי מהמרכז לסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, שירי, עורכת הדין ממחלקת הסיוע המשפטי, וגם ליז ומרינה מהפרקליטות שלא עזבו אותי לרגע. בזכותן החזקתי מעמד. אני מעריצה אותן. בזכות המעטפת שהן נתנו לי יכולתי להבין מה קורה סביבי וגם לגייס את המשאבים הנכונים בשביל לשמור על עצמי. נקודת אור נוספת הייתה ההחלטה של השופט ג'ורג' קרא לשמוע אותי, כאשר הגעתי לדיון בערר על תנאי המעצר של אחד הנאשמים, למרות שלא היה מחויב לעשות את זה לפי החוק. זה היה משמעותי שרואים ושומעים אותי.
אני אישה בת 26 היום. אני עדיין לא מסוגלת לגור לבד, וגרה עם ההורים שלי. אני עובדת קשה מאוד כדי לשקם את החיים שלי. לפני שנתיים סיימתי תואר ראשון בקרימינולוגיה תוך כדי משבר ואפיסת כוחות. היום אני רוצה לעשות תואר שני בקרימינולוגיה קלינית או תואר ראשון במשפטים, אבל כרגע זה עדיין בגדר חלום. נכון לעכשיו אני מתרכזת בדברים קטנים שעבורי הם גדולים, כמו לסדר את החדר, לצאת מהבית, להתחיל לצאת בחזרה לעולם, ללמוד מחדש מי אני בכלל.
"זומנתי תשע (!) פעמים להעיד מול שלושה שופטים, שלושה נאשמים ושלושה סנגורים שחקרו אותי שוב ושוב. ברקע ישבו אנשים שזרקו לעברי הערות. זה היה קשה מנשוא"
אנשים שואלים אותי אם אני מתחרטת שהגשתי תלונה. היו רגעים שבהם נשברתי והתחרטתי. זה קרה אחרי שבני המשפחה של הנאשם שאותם הזכרתי קודם פנו אליי. חשבתי, למה זה מגיע לי? לא עשיתי שום דבר רע. נשברתי גם כשהודיעו לי שאחד הדיונים נדחה ויתקיים רק כעבור שלושה חודשים. הרגשתי שאין סוף באופק ושאצטרך להמשיך לחיות כך שנים. עם זאת, למרות הקשיים, אני עומדת מאחורי ההחלטה שלי להתלונן. זו הסיבה שאני הולכת עם זה עד הסוף, בלי הסדרי טיעון ובלי קיצורי דרך. ההליך לא נגמר, אבל אני כן מרגישה שהסוף מתקרב. זה הדבר שהכי ייחלתי לו. למרות שיש עוד דרך, רואים את האור בקצה המנהרה. זה מפחיד ומרגש בו־זמנית, רגע שלעיתים לא חשבתי שאזכה לחוות. עדיין קשה לי בכלל למצוא מילים, לגבש מול עצמי הבנה מה זה אומר מבחינתי.
ולמרות שהסיפור עדיין לא נגמר באמת, אני רוצה להגיד תודה ליקרים לי, אלו שבלעדיהם לא הייתי מצליחה לשרוד את זה ולהיות מי שאני כיום. מי שקורא וזה נוגע אליו - יודע.
"נעה לא ויתרה על הזכות להשמיע את קולה"
בלילה שבין 20 ל־21 באוקטובר 2019 יצאה נעה (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת) עם כמה מחברותיה אל פאב הסמוך לביתה בקיבוץ הצפוני שבו היא מתגוררת. במהלך הבילוי היא שתתה כמות גדולה של אלכוהול עד שחשה מסוחררת. באותה שעה ממש בילו במקום שלושה גברים: בר מרג'ני (32) ממושב מרגליות, מאיר כהן (34) ממושב משמר הירדן, ואור מלול (34) ממרגליות. בשלב מסוים ראו חברותיה של נעה כי היא שיכורה לגמרי, ובעצתן היא החליטה לחזור לדירתה, כשהיא מלווה על ידי אחת החברות. כל זה תועד במצלמות האבטחה במקום.
כשנעה חסרת אונים לחלוטין, חדר אל דירתה מרג'ני, שעקב אחריה. הוא התקשר לכהן וקרא לו להצטרף אליו - כדי לנצל את מצב שכרותה של נעה ולקיים איתה יחסי מין. כהן נענה לבקשה, והשניים ביצעו בה אונס קבוצתי - תוך שאחד מהם מתעד את האירוע כדי לטעון במידת הצורך שהיא הסכימה לשכב עם שניהם, טענה שבית המשפט שלל.
נשיאת בית המשפט המחוזי בנצרת, אסתר הלמן, והשופטים יפעת שטרית וחנא סבאג, הרשיעו את מרג'ני עוד בחודש מרץ השנה בעבירות של שיבוש מהלכי חקירה, הפצה של תוכן בעל אופי מיני באמצעות הטלפון הנייד, גנֵבה ופגיעה בפרטיות. כהן הורשע בנוסף לעבירות האונס בעבירות של פגיעה בפרטיות והפצה של תוכן בעל אופי מיני באמצעות הטלפון הנייד.
בהכרעת בית הדין קבעו השופטים כי "המתלוננת נחקרה ארוכות בבית המשפט וגרסתה נותרה עקבית ואמינה. בית המשפט נתן אמון מלא ובלתי מסויג בעדותה ודחה באופן חד־משמעי את טענת ההגנה, שלפיה הסכימה המתלוננת מדעת לקיים יחסי מין עם שני גברים זרים שנכנסו לדירתה בשעת לילה מאוחרת בזמן שישנה במיטתה".
בית המשפט הוסיף כי עצם ההחלטה של כהן להקליט את האירוע תומך במסקנה כי הבין היטב שמדובר בסיטואציה שעלולה "להסתבך", ועל כן עליו "לבטח" את עצמו. עוד הדגיש בית המשפט את רצף הניסיונות הבלתי פוסק מצד שני הנאשמים לחלץ מפיה של המתלוננת אמירות שמהן תישמע הסכמה לקיים יחסי מין, תוך שקבע כי מדובר בניסיון מאולץ, כשברור כי כך לא נוהג אדם המצוי בסיטואציה של קיום יחסי מין בהסכמה. עדות לכך מצא בית המשפט בשיחה טלפונית שהוקלטה בהמשך בין מרג'ני לכהן, שם נשמע כהן אומר: "שעה אני מנסה להגיד לה, 'תגידי כן, תגידי כן', כי הקלטתי אותה יא מטומטם".
ב־21 באוקטובר השנה הוכרז גזר הדין. בית המשפט המחוזי בנוף הגליל גזר 17 שנות מאסר על בר מרג'ני ו־14 שנות מאסר על מאיר כהן, שהורשעו בעבירה של אונס. נוסף על כך נדרשים השניים לשלם פיצויים של 150 אלף שקל (מרג'ני) ו־100 אלף שקל (כהן). אור מלול זוכה מחמת הספק מעבירת אונס, הורשע בעבירה של שיבוש מהלכי חקירה, ונגזרו עליו שבעה חודשי מאסר ופיצויים בגובה 8,000 שקל.
"זו הייתה זכות גדולה עבורי להיות חלק מהמסע של נעה", אומרת עו"ד שירי שחף־אופק, הממונה הארצית על ייצוג נפגעי עבירות מין מטעם משרד המשפטים, שמייצגת את הנפגעת. "נעה לימדה אותי שמותר להיות מותשת, מתוסכלת, כועסת או מאוכזבת בתוך ההליך, ולמרות הכול להמשיך להאמין במערכת המשפט. ראיתי איך למרות הקושי והטלטלות הרגשיות העמוקות שחוותה, היא לא ויתרה על הזכות שלה לדעת, להתעדכן, להשמיע ולשמוע, ולא הסכימה שידברו מעל לראשה, 'עליה אבל לא אליה' כמו שנהגה לומר. עם הזמן ראיתי אותה צומחת מתוך הקושי. ראיתי אישה צעירה ונחושה שלא סוטה מהמצפן הערכי שלה, לומדת לזהות סיטואציות שעלולות שלא להיטיב איתה, לומדת להציב גבולות, ויודעת להשתמש ביכולותיה הוורבליות יוצאות הדופן גם בסיטואציות קשות במהלך חקירות נגדיות ארוכות ומתישות.
"חשוב לי שנפגעי ונפגעות עבירות מין ידעו: זו לא אשמתכם. אתם לא חייבים להיות לבד בתוך תהליך החקירה והמשפט. מותר לכם, וזו זכותכם, לבקש ייצוג משפטי וליווי רגשי".
