"למה עכשיו?", זה מה שתיאה, המטפלת שלה, ביקשה להבין כאשר אורית זמיר (52) הגיעה אליה לפני שלוש שנים כדי להתמודד עם החרדה שלה מג׳וקים. למה עכשיו ולא לפני שנולדו הילדים, למה עכשיו ולא כשהייתה רווקה והתגוררה לבד בדירות תל אביביות גדולות ומזמינות, שחרקים יכולים להתעופף אליהן חופשי דרך חלון פתוח. זמיר, אישה ורבלית שיש לה תשובות לכל דבר בדרך כלל, לא ידעה לענות על כך. אז היא התמסרה לטיפול בשיטת CBT והחליטה לכתוב יומן משעשע ושנון על המשימות המשונות שהתבקשה לעשות כדי לפוגג את האימה. למשל, לשבת בבית קפה עם ג׳וק ענק מפלסטיק על השולחן, או להביא הביתה צנצנת עם 250 מקקים שחורים ולהתיידד עם המראה המרתיע שלהם.
רובנו לא שמחות, בלשון המעטה, כאשר ג׳וק נכנס הביתה. למה החלטת להקדיש שנה מחייך הלא פנויים לטיפול בפחד הזה?
"התחלתי את הטיפול הזה כשהרגשתי שהפחד מנהל אותי לחלוטין. זה הגיע למצבים קיצוניים מאוד. פעם התעוררתי עם ג׳וק על הזרוע. והרי מה הכי נורא בג׳וקים? שהם באים אלייך במצב הכי חשוף, ישנה או במקלחת. המחשבה היא שתהיי עירומה ולא תוכלי לברוח ולשמור על עצמך".
כמה הפחד ניהל אותך?
"בכל שנה, איך שהיה מגיע פסח, הייתי בדריכות ובמגננה. כי מה קורה עם ג׳וקים? את מנסה להתכונן. את מנערת את הנעל לפני שאת נועלת אותה ופותחת מגירה בזהירות, אבל לא משנה כמה את מנסה להתכונן, הם מפתיעים אותך, והיו לי מופעי אימה שהרגשתי שאני לא יכולה לשאת את זה. כשהייתי רווקה, שנים לא יכולתי לגור לבד, תמיד היו לי שותפים, כי לא הייתי מסוגלת לפגוש ג׳וק. ככל שאת מתבגרת את מבינה שלא תמיד תוכלי לברוח לאמא שלך עם הילדים בשלוש לפנות בוקר כי את חושבת שראית ג׳וק ובן הזוג שלך בחו״ל. היו פעמים שראיתי ג׳וק בבית, ובן הזוג שלי היה אומר, ׳אל תדאגי, הרגתי אותו׳, והייתי אומרת: ׳תראה לי את הגופה׳. הגוף שלי היה מדבר, הדופק היה עולה, הייתי מזיעה, והרגליים לא יכלו לזוז.
"יצרתי קשר עם מוזיאון הטבע וביקשתי לפגוש את משפחת התיקנאים שהיא משפחה שאת הכי לא רוצה לבוא לאכול אצלה ארוחת שבת"
"ואז פתאום הבנתי שאני כבר גדולה, אני אמא, והפחד הזה לא עבר מעצמו. הבנתי שאני נותנת דוגמה מבישה ומביכה לילדים שלי כשאני עומדת מול דבר שהוא לכאורה קטן פיזית, אבל גדול במובן הזה שג׳וקים הם בעלי חיים מוצלחים מאוד מבחינה אבולוציונית - שיישארו פה אחרינו. המפגש עם ג׳וקים הותיר אותי בחוויה של חוסר כוח, כי הם חזקים מאיתנו, יכולים לעבור בחריץ שאני לא רואה, לחדור למרחב שלי, וזה כבר לא תאם את האופן שבו אני תופסת את עצמי - אישה חזקה, עצמאית ופמיניסטית שפתאום יכולה להפוך לשלולית. הפמיניסטית שבי לא הייתה מוכנה יותר לתלות הזאת, להיות הנסיכה שצריכה שעכשיו יבוא גבר ויציל אותה".
אז למה אנחנו מפחדות? אני עשיתי את האומגה של מאוריציוס וקפצתי ממטוסים, ועדיין כשאני רואה ג׳וק אני מתכווצת.
"התיאוריה של המטפלת שלי הייתה ש־90% מהאנשים באוכלוסייה מפחדים מג׳וקים ומחרקים קטנים, מחולדות ועכברים ונחשים. אלה פחדים אבולוציוניים. הפחד הוא שימושי. הוא מזהיר אותנו מסכנות. לפני אלפי שנים נשים נשארו במערה כדי לשמור על התינוקות שלהן, והסכנות שארבו לתינוקות היו רמשים קטנים".
את מפחדת מעוד חרקים או חיות?
"לא. אתמול ראיתי חיפושית ענקית שוכבת על הגב, אחרי כמה שעות חזרתי וראיתי אותה מתהפכת וממשיכה בדרכה".
רילוקיישנים בילדות
זמיר, מפיקת קולנוע, מרצה לקולנוע ומנטורית, וגם אקטיביסטית נוטפת סטייל, הייתה הרבה שנים מאחורי הקלעים, עד שהעיזה לכתוב בעצמה. הספר החדש, ״נא לא לרסס״ (הוצאת שתים) הוא הפעם הראשונה שבה היא מעמידה את עצמה ואת חייה האישיים בפרונט. זה דרש אומץ.
״אני מתחרטת על כל השנים שלא כתבתי בהן״, היא מודה. ״אני אוהבת את הסרטים ואת הסדרות שהפקתי, זו עבודה משמעותית שאני עדיין עושה, אבל מהרגע שסיימתי את בית הספר לקולנוע ועד שחזרתי ליצור, היו 15 שנים ששמתי את הקול שלי בצד והשתקתי אותו. אני לא זוכרת מי אמר את זה, שחצי מהחיים את יוצרת ומפחדת ממה ההורים יגידו על היצירה שלך ובחצי החיים השני את מפחדת ממה שהילדים יגידו עליה. כתיבת הקול שלי הביאה לפחד משתק. ביצירה את מוציאה משהו לעולם ואומרת, שיט, מה יגידו. היום אמא שלי יכולה לקרוא וגם הילדים שלי, וזה רגע מפחיד, שיהיה לי בהצלחה (צוחקת)״.
היא מתגוררת בתל אביב ליד תיאטרון הבימה עם משפחתה - בן זוגה יואב רועה, שהוא שותפה לחיים ולחברת ההפקות, שני ילדים משותפים (17, 13) ועוד שניים שלו מנישואיו הקודמים (26, 22). המשרדים של חברת ההפקות שלהם ממוקמים לא רחוק מביתם. ״במשך כמה שנים היינו מתראים פה ושם, ובשלב מסוים הוא התגרש, התאהבנו, ומאז אנחנו ביחד 18 שנה. יש לנו ארבעה בנים, זה אירוע מלא טסטוסטרון וגרבי ספורט בודדות".
היא גדלה בתל אביב, אביה היה פיזיקאי שעבד בנאס״א ובאוניברסיטת תל אביב, ואמה, ילידת סקוטלנד, עבדה במחלקת הרווחה של עיריית הרצליה. בין לבין היו כמה רילוקיישנים, שנה פה ושנה שם, לארצות הברית בעקבות אביה, פלמ"חניק לשעבר בחטיבת הנגב, שהקפיד תמיד לחזור לארץ ולטייל עם ילדיו עם כובע ומימייה. אחותה, מעצבת, חיה היום עם בת זוגה בניו יורק.
״כילדה ישראלית הרגשתי מוזרות כשאני נוסעת וחוזרת ואני כמו חדשה פה, אבל בעצם אני מפה. כשהיינו באלבמה מטעם העבודה של אבא, זה לא הרגיש כמו רב־תרבותיות. היינו הילדות הישראליות היחידות עם מבטא, וכשחזרנו הרגשתי חריגה בישראל. זו חוויה של ילדה שמסתכלת מהצד, את לא עד הסוף כמו כולם. וכשאת גדלה את לומדת לקחת את הרצון להיות ׳כמו כולם׳ ולעשות ממנו משהו שלך״.
"ככל שאת מתבגרת את מבינה שלא תמיד תוכלי לברוח לאמא שלך עם הילדים בשלוש לפנות בוקר, כי את חושבת שראית ג׳וק ובן הזוג שלך בחו״ל"
בגיל 14 חזרו סופית מהשליחויות בארצות הברית. אחרי לימודים בתיכון חדש ושירות צבאי בתפקיד עוזרת בקר בסוללת טילי נ״מ (״בזמנו זה הרגיש חלוצי, היינו שתי בנות ו־40 בנים") למדה כתיבה בקורסים בניו יורק. כשחזרה למדה תסריטאות בקאמרה אובסקורה וגם ספרות אנגלית בתל אביב, ואז הגיעה לבית הספר לקולנוע ״סם שפיגל״ והבינה שהיא במקום הנכון. כשסיימה עבדה על סטים כעוזרת במאי ראשונה (״כנפיים שבורות״, ״נודל״, ״מישהו לרוץ איתו״, ״הכל דבש״, ״מלנומה אהובתי״).
העבודה האחרונה שלה כעוזרת במאי הייתה ב"בטיפול". ״לקח לי שנים להבין שאני יכולה להשתחרר מהע׳ - עוזרת בקר, עוזרת במאי. הייתי בדיאלוג בין לרצות את העיניים אליי ובין הפחד מהמבט הזה, כי כשאת במרכז, מפחיד להיכשל ומפחיד להצליח״.
בשנת 2008 הקימה עם בן זוגה את חברת ההפקות ״גם סרטים״. בין הפרויקטים שלה: ״האיש שרצה לדעת הכל״, ״תיק נעדר״, ״שישו ושמחו״ ובקולנוע - ״אסיה״, ״המשלחת״. הסרט הדוקומנטרי ״המושל״ זכה בפרס בפסטיבל הקולנוע בירושלים בשנה שעברה. היא גם ניהלה במשך שנה את חממת סם שפיגל לקולנוע והייתה מיוזמות חממת הסדרות הבינלאומית.
האישה היחידה בחדר
אחרי שנים מאחורי הקלעים, זמיר החליטה לתת דרור לכישרון שלה. הסדרה ״האמת״, שיצרה עם הבמאית דפנה לוין ("אופוריה", "בטיפול"), שודרה בכאן 11 ושאבה השראה מפרשת רצח תאיר ראדה. "לקחנו את המרחק הכי גדול שאפשר, רצח של נערה ביישוב בישראל, ושאלנו מה היה קורה אילו אחרי עשר שנים הייתה נמצאת עוד גופה באותו מקום. זו סדרת מתח, ברחנו מהסיפור שהיה והמצאנו דמויות חדשות. דרור משעני ועידית אברהמי חשבו על הרעיון, קראו לדפנה לכתוב אותו, והיא הביאה אותי וביימה. השאלה בבסיס הסדרה היא 'מה היית עושה בשביל הילד שלך?'".
בואי נחזור לספר שלך. למה בחרת בשיטת CBT כדי להיפרד מהפחד?
"בטיפול הזה, שמבוסס על חשיפה הדרגתית (לגורם החרדה), לא מתעסקים בלמה את מפחדת אלא בסימפטומים. הייתי צריכה להפוך מאישה שבורחת מג׳וק לאישה שמחפשת ג׳וק. את צריכה לייצר חשיפה מבוקרת כדי שתצליחי אחר כך להיתקל בהם באפיזודות. כדי להרגיל את הגוף להיות לא במצב של אימה, את צריכה לשהות עם הדבר פרקי זמן מתמשכים. היום את עושה שומר מסך של איורי ג׳וקים, ובעוד כמה שבועות את קונה ג׳וקים מפלסטיק ומניחה לידך על שולחן בבית קפה".
"החברות שעזרו לי היו מתקשרות, ׳אוי, מצאתי ג׳וק במדרגות, שולחת לך תמונה׳. בתקופה שהייתי בטיפול, כל המשפחה הייתה עם זה"
אילו תגובות זה גרר?
"זה משך הרבה פוקוס. את חשופה. להגיד שאת מפחדת, זו פגיעות. רואים עלייך את הפחד. אני בטוחה שזה נראה להרבה אנשים מגוחך. החברות שעזרו לי היו מתקשרות, ׳אוי, מצאתי ג׳וק במדרגות, שולחת לך תמונה׳, כי אחרי שנחשפתי לאיורים הייתי צריכה להיחשף לתמונות אמיתיות. בתקופה שהייתי בטיפול, כל המשפחה הייתה עם זה. הגענו למצב שהבאתי צנצנת ג׳וקים הביתה בשבוע שבו הייתי צריכה להסתכל על ג׳וקים אמיתיים.
"זה הזוי - כמות האנרגיה והזמן שהשקעתי בדבר הזה - אבל הפחד ניהל לי את החיים והפריע לי לתפקד. כשאת מפחדת ללכת ברחוב בכפכפים באוגוסט, את נכנעת לפחד.
״בתקופת הטיפול כתבתי יומן כי הטיפול היה כל כך קיצוני, שזה מצחיק. כשאת מוצאת את עצמך הולכת לאסוף את הילדים משיעור שחייה ויש לך בשקית צנצנת עם ג׳וקים, את תוהה מה השומר של הבריכה יגיד אם יציץ לך בשקית".
איך השגת אותם בכלל?
"יצרתי קשר עם מוזיאון הטבע, עם מי שאחראי על האוספים, וביקשתי לפגוש את משפחת התיקנאים שהיא משפחה שאת הכי לא רוצה לבוא לאכול אצלה ארוחת שבת. כשקיבלתי אותם אמרתי, ׳דמייני שזה סיפור קצר, משימת כתיבה. תחשבי שאת לא באמת עומדת מול קופסה עם 250 ג׳וקים, את כותבת על מישהי אחרת'. כתבתי כדי לשרוד את זה, לצחוק על עצמי. מבנה הספר הוא משימות שבועיות, 'תקני עוד ג׳וק מפלסטיק', אבל בשבילי הדבר הזה פתח כל כך הרבה דברים, שבהדרגה הכתיבה עוררה שאלות כמו, מה יקרה? האם אפסיק לפחד? האם פחד אחר יתפוס את הפחד הזה? פחד הוא מפגש אינטימי עם עצמך במקום שאת חשופה בו, מתביישת בו״.
מה הבנת בטיפול?
"שהפחד שלי מג׳וקים קשור לחוויה של חוסר האונים אל מול מתקפה פוטנציאלית. את יודעת, יש את המשפט המעולה של מרגרט אטווד: 'גברים מפחדים שנשים יצחקו עליהם, נשים מפחדות שגברים ירצחו אותן'. אצלי החוויה של מוגנות קשורה למערכת היחסים של גברים ונשים. בטיפול שעברתי ניסיתי לעשות שלום עם המקומות הזקוקים לגבר ועדיין להיות בנוח עם העצמאות שלי.
כריכת הספר "נא לא לרסס" אורית זמיר"הבנתי, ואולי זה פסיכולוגי מדי בשביל כתבה, שהפחד מג׳וקים הוא גם דרך 'לגיטימית' לייצר תלות וצורך באחר. הספר עוסק בשאלת העצמאות שלי כאישה חזקה בעולם מול היכולת שלי כילדה קטנה שזקוקה לגבר - אבא, בן זוג, בנים - עם כפכף, ויציל אותי. אני אישה יחידה בין בנים בבית. היו לי הרבה סיטואציות בחיים שבהן הייתי האישה היחידה בחדר, בצבא היינו שתי בנות בבסיס, וגם בעבודה בקולנוע את אישה יחידה ברוב הפעמים. כל השנים היה לי דיאלוג מורכב, בעצם רצתי לתוך תפקידים שהפחידו אותי, והתמודדתי עם היותי האישה היחידה בחדר".
בספר את מתארת שכחלק מהתהליך נפגשת עם מנהלת מעבדת מוח, פרופסורית מכובדת. לא מוגזם?
"אני הייתי חרדתית הג׳וקים הראשונה שלה. היא מטפלת בפוסט־טראומה של מלחמות, ואני הגעתי אליה עם הדבר הזה, והייתי לדעתי ההפוגה הקומית שלה בעבודה, כי בסוף יש בזה משהו מצחיק ומופרך - להיות כל כך מנוהלת על ידי הפחד הזה".
אי אפשר שלא לשאול על הקשר בין הפחד הזה למלחמה.
״היכולת שלנו לשמור על עצמנו ועל הילדים שלנו היא מרכיב מרכזי בחוויית החיים שלך כאישה וכאמא. ב־7 באוקטובר הגבולות שלנו נפרצו פיזית, לא מטאפורית, וזו חוויה שמגמדת את כל הפחדים היומיומיים. אז כן, מצאתי את עצמי בחודשים האחרונים אומרת, מה תכתבי עכשיו על פחד מג׳וקים? יש סכנות חיים קונקרטיות, חטופים, חיילים, וכל הדברים שפחדת מהם, את פוחדת מהם ביתר שאת. עם זאת, העובדה שיש לנו אפשרות לחשוב ולדבר על פחד, זה רק מפני שאנחנו לא בתוך הפחד. יש אנשים שנמצאים בסכנת חיים אמיתית״.
חולה סופני במשך שנים
רק באמצע הספר, ולקראת סוף השיחה שלנו, זמיר מספרת על החרדות שישבו אצלה בבטן כל השנים ואין להן קשר לג׳וקים. ״אחת החרדות שהתמודדתי איתן בחיים הייתה ממחלות. אבא שלי היה חולה לב מהילדות שלי, וכשהייתי בכיתה י״א אמא שלי תפסה אותי לשיחה ואמרה שאבחנו לאבא סרטן בלבלב שהתפשט לכבד ושנותרו לו שישה חודשים לחיות. אם יש רגעים שהחיים נחלקים ללפני ואחרי, זה אחד מהם. תחילת י״ב, את בווייב של דייטים וחברויות, ופתאום דבר כזה זו טלטלה משוגעת. זה הסיט את חיי מהמסלול והכניס המון ודאגות ומחשבות. אבא היה נס רפואי. שלושה חודשים עברו, וחצי שנה עברה. עשינו טיול משפחתי, והוא סיים משהו חשוב בעבודה, וישבנו וחיכינו כי נתנו לו חצי שנה, והבן אדם לא מת ולא מת ולא מת. הוא היה חולה סופני 19 שנה. כל שנתיים הרופאים אמרו, ׳לא יכול להיות שהוא עדיין חי', והיו שולחים ביופסיה שלו, והאבחנה הייתה חוזרת עם אותה מחלה. אבא שלי בחר לא לעבור טיפולים, המציא לעצמו טיפול אלטרנטיבי שהיה קשור לוויטמינים כי אמר, 'נשאר לי מעט זמן. אני חי עד שאני מת, אז אני לא מבזבז את הזמן על כימו ועל בתי חולים'. בשנים האלה הרגשתי שאני לא יכולה להתרחק מהבית".
זה הרבה זמן.
"מושג הזמן שלך משתנה כי אולי את מפסידה רגעים אחרונים שלו. גם כשנסעתי לניו יורק אחרי הצבא שאלתי אם זה בסדר, והוא אמר ׳בטח׳. לא כל השנים היו פשוטות, אבל הוא זכה להיות סבא, ואני שמחה שהייתה לי הזדמנות לשתות איתו קפה כאישה בוגרת והיחסים לא התקבעו כילדה מול הורה".
"הבנתי שהפחד שלי מג׳וקים קשור לחוויה של חוסר אונים אל מול מתקפה פוטנציאלית, וגם שהפחד הוא דרך 'לגיטימית' לייצר תלות וצורך באחר"
אבל החרדות לא נעלמו.
"היו שנים שהייתי מאוד חרדתית שיהיה לי סרטן. לא אגיד שאני נטולת חרדות היום. אבא שלי נפטר מזה וגם סבתא שלי, והחרדות מרימות את הראש כשהמערכת החיסונית שלי נחלשת".
בסופו של דבר, את חושבת שהטיפול עזר?
"כן. נהייתי אדם שמפחד מג׳וקים בצורה נורמלית, וזו התקדמות משמעותית בשבילי. אני לא מנוהלת ולא נמצאת באימה מתמדת. אם יעוף ג׳וק הביתה אני אפחד, אבל לא אהיה עסוקה כל הערב במה שיקרה, ולא אשב בבית אטום עם חלונות סגורים בגלל זה".
הספר יחזק את מי שזקוקה לחיזוק?
"הסיבה שאני רוצה שאנשים יקראו את הספר היא שג׳וקים זה קצת כמו לידות. אין בן אדם שלא שומע ואומר, 'וואי, את לא מבינה מה קרה לי'. אני מתה על המקום שאנשים משתפים את האימה. שמעתי פעם על מישהי שהפעילה את המזגן בבית אחרי שחורף שלם לא הפעילה אותו, לחצה על השלט, ועפו עליה עשרה ג׳וקים חיים מפתח האוויר. הפחד יוצר חיבורים".
זה מהלך של לקיחת אחריות. עצמאות.
"זה קשור לסיפור הנשי של איפה את מתמקמת בעולם. לקח לי הרבה שנים להגיע למקום הזה. מרגע שסיימתי את סם שפיגל בהצטיינות, לקח לי המון זמן להעמיד את עצמי במרכז ולומר, 'עכשיו אני מספרת את הסיפור שלי ואתם תקשיבו'. אני כבר לא העוזרת של אחרים".
