ברכות על קבלת אות הנשיא לגבורה אזרחית. מי בישר לך?
"הייתי בבית אחרי משמרת במד"א כשנשיא המדינה, יצחק הרצוג, צלצל אליי ובישר לי בעצמו. התרגשתי מאוד, אמרתי לו שזו גאווה גדולה בשבילי. לא ציפיתי לקבל את הכבוד הזה, אני לא מרגישה מיוחדת, בסך הכול עשיתי את העבודה שלי".
על מה קיבלת את האות?
"על הפעילות שלי ב־7 באוקטובר, במסגרת בית חולים שדה שהקמנו בצומת שובה, ובו הענקנו טיפול ראשוני מציל חיים לעשרות פצועים שהגיעו אלינו מהקיבוצים שהותקפו. ביום העצמאות הדלקתי משואה בהר הרצל בשם כל מתנדבי מד"א, וגם האות הזה הוא לא רק שלי, אלא של כל החובשים והמטפלים שהיו שם איתי באותו היום".
איפה היית כשהחלה המתקפה ב־7 באוקטובר?
"בבית בנתיבות. התעוררתי בשש וחצי בבוקר, ולפי כמות האזעקות הבנתי שמדובר במשהו חריג. פתחתי את הטלפון, ראיתי את הדיווחים הקשים, ואז קיבלתי טלפון מחברתי עמית מן ז"ל, שהייתה הפרמדיקית בבארי, ואמרה שיש מחבלים בקיבוץ. שתינו גדלנו בנתיבות והתחברנו כשהתנדבנו במד"א. הלכנו יחד לקורס חובשים וקורס פרמדיקים, ונהיינו חברות טובות מאוד. כשהבנתי מעמית את גודל האירוע, נסעתי מיד לתחנת מד"א בנתיבות, לקחתי אמבולנס והתקדמתי עם הצוות לכיוון קיבוצי העוטף. בדרך ראינו המון גופות והמון רכבים שרופים בצד הכביש, והתחלנו לקלוט את ממדי האסון".
איך ידעתם איפה להתמקם?
"בחרנו בנקודה הכי בטוחה שיכולנו למצוא, שתהיה קרובה לקיבוצים. פתחנו עמדת מיון קדמי והתחלנו לקבל את הפצועים שזרמו אלינו גם מהמסיבה ברעים, ואחרי שייצבנו את מצבם פינינו אותם במסוקים או באמבולנסים לבתי החולים. היינו שם שלושה ימים ברצף, ואז עברנו לכניסה לקיבוץ בארי. כל הזמן הזה לא נחנו לרגע, עבדנו מסביב לשעון ולא הרגשנו עייפות. היינו ממוקדים מאוד במשימות, עם כמות מטורפת של אדרנלין והמון רצון להציל ולסייע לכמה שיותר. משבת עד שלישי בערב לא ישנתי בכלל".
איזו תמונה הולכת איתך מהיום הזה?
"אחד החיילים הראשונים שטיפלתי בהם אמר לי שהוא יודע שהוא הולך למות וביקש שאגיד איתו 'שמע ישראל'. הוא ביקש ממני למצוא את המשפחה שלו ולהגיד לאשתו ולילדיו שהוא אוהב אותם, אך לצערי מרוב בלבול לא לקחתי ממנו את שמו לפני שהוא פונה במסוק לבית החולים, ואני לא יודעת מה קרה איתו מאז".
"רק ביום שני, כשהגענו לבארי, נתתי לאחד החיילים תמונה של עמית והכוונתי אותו למרפאה לחפש אותה. הוא אמר שכבר אין מה לעשות"
לא פחדת להיות שם כשהמחבלים עדיין שורצים בשטח?
"לא יכולנו להרשות לעצמנו לפחד, היינו צריכים לפעול בקור רוח ולהיות ממוקדים כדי להעניק טיפול מיטבי. אם היינו נותנים לפחד לחלחל, זה היה משתק אותנו".
מתי הבנת שעמית נהרגה?
"ב־14:00 היא שלחה הודעה למשפחה שלה שמחבלים נכנסו למרפאה וירו בה, ואז נותק הקשר. מאז היינו בחוסר אונים, אי אפשר היה להיכנס לקיבוץ ולחלץ אותה. רק ביום שני, כשהגענו לבארי, נתתי לאחד החיילים תמונה שלה והכוונתי אותו למרפאה לחפש אותה. אחרי כמה דקות הוא יצא ואמר שהוא ראה את גופתה וכבר אין מה לעשות. זה היה הרגע הכי קשה שהיה לי מתחילת המתקפה".
באיזה גיל התחלת להתנדב במד"א?
"מאז שאני זוכרת את עצמי חלמתי להיות רופאה. בגיל 15 התחלתי להתנדב במד"א, ובגיל 18 החלטתי לעשות שם שירות לאומי ועברתי קורס פרמדיקים. היום, בגיל 24, אני פרמדיקית במד"א שדרות. בשנה הבאה אתחיל תואר בביולוגיה ואחריו אתחיל מסלול ארבע שנתי של לימודי רפואה".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"לחפש שקט נפשי בפעילות שעושה לי טוב, אז התחלתי לצלול וראיתי שצדקו".
מה העצה הכי גרועה שקיבלת?
"לוותר על הטיול הגדול אחרי השחרור כי חבל על הזמן".
