איך אתם מרגישים כשאומרים לכם "תאמינו בעצמכם, אתם יכולים"? ומה בנוגע ל"תסמכו על עצמכם" ו"אני מאמין בכם?" - עושה טוב, נכון? ככה מרגישים הילדים שלנו כשהאנשים הכי משמעותיים בחייהם - אנחנו - אומרים להם משפטים מעצימים.
מה בסך הכול אנחנו רוצים? שהילדים יהיו מאושרים. בימי שגרה קל לנו לתת להם אושר בשקית או בכפית: שוקולד, גלידה, צעצוע, בגד, טלפון וכו'. אבל אלה, כידוע לנו מההתמכרות האישית שלנו, הם מקפיצי דופמין רגעיים מאוד. כמה דקות אחר כך הגלידה נגמרת, הצעצוע נשבר או סתם מוטל בארגז הצעצועים ללא דורש, והתסכול חוזר, בוודאי בימים אלה.
רוצים לגדל ילדים מאושרים? אושר אקספרס יועיל פחות. העבודה אמנם קצת יותר קשה מלגהץ את הכרטיס, אך הרבה יותר זולה וגם הרבה יותר משתלמת בטווח הארוך. קוראים לזה אהבה. אה?! תגחכו. אנחנו אוהבים את הילדים שלנו, והם יודעים את זה. יודעים זה יופי, מרגישים זה מה שחשוב. ואיך קשורה אהבה לאושר? זה ברור, אבל נסביר בכל זאת.
אני מרגיש אהוב לא רק כשאוהבים אותי ואומרים לי את זה, לא רק כשמשבחים אותי אומרים לי "איזה נסיך", "מהמם" או "אלוף אתה", אלא גם, ובעיקר, כשמקבלים אותי ברגעים שאני פחות אלוף, כשמחבקים אותי כשפישלתי, כשמאמינים בי ומעודדים אותי כשאני לא בטוח שאני מסוגל, כשיש מישהו שגאה בי שהלכתי אחרי הלב שלי גם כשלא לקחתי את ההחלטה הנכונה בעיניו. כשאני יודע שיש מי שתמיד יהיה מאחוריי, אני יכול לבנות ביטחון, וכשאני מרגיש ביטחון - אני מאושר.
אז איך מגיעים לכל הטוב הזה, לדרך האמיתית, הלא פשוטה אך המתגמלת, אל האושר? בעזרת עידוד במקום ביקורת. מילה טובה. לראות את האור. להאיר את הטוב. לשים דגש על היש בעזרת השפה שלכם, ובעיקר שפת הגוף שלכם (חיוך, חיבוק, עיניים טובות, מבט אוהב).
זה לא פשוט כמו שזה נשמע. ננסה לפצח ביחד כמה מוקשים יומיומיים (וגם חירומיים), ונחשוב אילו משפטים אפשר לומר שיעלו את תחושת הביטחון של הילדים (אלה רק דוגמאות, מצאו את המילים שלכם), ועל אילו צורות התבטאות רצוי לוותר.
כוכבית לפני שמתחילים: לא לומר דברים שאנחנו לא מאמינים בהם. ילדים קולטים זיופים. אז אם אנחנו לא באמת סומכים על הילד, להגיד לו "אני סומך עליך" לא יעבור, הוא יקלוט את הפייק.
הילד מתנגד להשתתף בזום של בית הספר. ברקע: קושי לימודי, רגשי או חברתי
האוטומט: "אין ברירה, אל תתעצל, כנס מיד לזום, זה חשוב כמו להיות בבית הספר".
האלטרנטיבה: "אני מבינה שקשה לך, גם לי קשה בימים אלה. תעשה עוד מאמץ קטן היום. רק תקום ותתחבר לזום. אני סומכת עליך, אתה יכול לסמוך על עצמך".
המוטו: במקום לזלזל בתחושות שלו, נהיה אמפתיים לקושי שלו. התוצאה הרי אותה תוצאה, לזום הוא צריך להתחבר. רק שהיום הוא יתחבר בתחושה שמבינים אותו - ולטפל בהתאם לקושי כמובן.
הילדים רבים בממ"ד - "הוא לקח לי", "הוא אכל לי", "הוא הרביץ לי"
האוטומט: "אוף, כל הזמן אתם רבים. נו, עזוב אותה! למה אתה תמיד מציק לה?"
האלטרנטיבה: "בדרך כלל אתם אחים נהדרים. אני מבינה שכרגע אתם לא מצליחים להסתדר. אז אולי נעשה הפסקה ונשחק משחק?"
המוטו: לא לשפוט בין אחים! לא להאשים תמיד אחד מהם ולקרבן את השני, לדבר ברבים, לדבר בחיוב, להאמין ביחסים הטובים שלהם, ולעזור להם להאמין בכך.
הילדה מספרת על ריב עם החברות, העליבו אותה, לא שיתפו אותה וכו'
האוטומט: "הילדות האלה נוראיות, אני לא מוכנה שתהיי חברה שלהן"; "כל יום אתן רבות ומשלימות, מה את מתרגשת?".
האלטרנטיבה: "אני מבינה אותך. נשמע שהיה לך מאוד לא נעים העניין הזה עם החברות היום. איך הרגשת?".
המוטו: לא לבטל את הרגשות שלה ולא לבטל את החברות שלה. להיות אמפתיים לרגשותיה. לא תמיד אנחנו צריכים לפתור לילדים את הבעיות, ובוודאי שלא תמיד אנחנו צריכים לומר את דעתנו (השלילית) על החברים שלהם. לרוב הקשבה מתוך הזדהות זה כל מה שהם צריכים.
אני מבקשת מהילד בקשה פשוטה, כמו לסדר את השולחן, והוא עושה פרצופים, נוהם: "זה לא פייר, למה תמיד אני"
האוטומט: "מה כבר ביקשתי? הכול אני עושה בבית הזה! מה אני לא עושה בשבילך, ואפילו דבר אחד קטן אתה לא יכול, ילד כפוי טובה שכמוך".
האלטרנטיבה: "תודה שפינית את הצלחת לכיור. עזרת לי מאוד" (ברצינות, כן? לא בציניות).
המוטו: קודם כול, לא לתייג. מחשבה יוצרת מציאות: אם אקרא לילד שלי כפוי טובה, הוא יוכיח בדיוק את זה, ובמקום להתלונן על כ־ל מה שלא לרוחי בבית הזה, אברך על הדבר הקטן שהוא כן עשה. ומה שמתמקדים בו, גדל: הוא יעשה יותר, אפילו בלי לשים לב, כדי לקבל את התודה הזאת.
מרוב שעמום בבית, הילדה מציעה רעיון מופרך בעינינו - לצייר על הקיר, לשנות את עיצוב הבית
האוטומט: "מה את מדברת שטויות. אי אפשר/אסור/לא כדאי לעשות את זה".
האלטרנטיבה: "איזה רעיון מעניין! את ילדה יצירתית מאוד עם הרבה דמיון. מה דעתך ש...", ונגיד לה מה כן אפשר לעשות. למשל: "אולי במקום לצייר על הקיר, נצייר על דף ענק ונתלה אותו?".
המוטו: לא לכבות את היצירתיות, את המחשבה העצמית ואת הרעיונות שלהם. במקום לבטל ולהגיד "לא" באוטומט, קודם כול נפרגן על הרעיון, ואז נחשוב יחד מה כן אפשר לעשות.
הנער חושש לקראת ריאיון לעבודה בחופש
האוטומט: "מה זה כבר ראיון לעבודה בקייטנה?! שטויות, חכה שתצטרך לפרנס משפחה, אז תילָחץ".
האלטרנטיבה: "זה באמת מרגש ומלחיץ. תהיה גאה בעצמך שהגעת לראיון, ותעשה את הכי טוב שלך".
המוטו: לא לבטל את הפחדים שלו, לא להשוות למצבים אחרים, ולא לעצמכם בגילו. תזדהו עם החששות.
אנחנו חוזרים מהמקלט, הבית הפוך, התיקים והנעליים בכניסה, הכיור עולה על גדותיו
האוטומט: צרחות.
האלטרנטיבה: "חמודים, היה לכולנו יום קשה. עכשיו, בואו נעשה את הבית קצת נעים יותר. יהלי, אתה מוכן לקחת בבקשה את הנעליים למקום? תודה; עלמה, את מוכנה בבקשה להחזיר את התיקים לפינה? תודה".
המוטו: לנשום עמוק. לחייך. כולם בבית ובריאים. לא מובן מאליו. שום דבר לא יקרה אם נגיד משהו טוב לפני שנשתלט על הבלגן. נזכור שגם להם היה יום מאתגר. נבקש בקשות קטנות וספציפיות, ונודה על העזרה מכל הלב.
הילדה לא רוצה להסתרק ומתלוננת: "זה כואב לי"
האוטומט: "מה את מקשקשת? להסתרק זה לא כואב. די, תפסיקי ליילל".
האלטרנטיבה: "אני מאמינה שכואב לך. אני מצטערת שלא נעים לך. אני מנסה לעשות חלש שלא יכאב, אבל חייבים להסתרק. את רוצה שאשים לך קרם לשיער? שאשמיע מוזיקה מרגיעה?".
המוטו: שוב - התוצאה אותה תוצאה, ההבדל הוא בגישה. אני לא מזלזלת בתחושה שלה אלא מכילה את הבכי שלה ומנסה להקל עליה, ולא חושדת שהיא עושה לי מניפולציה.
לתלות על המקרר (או על דלת הממ"ד) ולומר כמה שיותר
- אני סומכת עלייך
- אתה יכול לסמוך על עצמך
- את יכולה להיות גאה בעצמך
- אני מאמינה לך
- אני מצטערת שזה קרה
- אתה אח נהדר
- אני מבינה אותך
- זה באמת לא נעים כש...
- תודה רבה. עזרת לי מאוד
- איזה רעיון מעניין!
- התגעגעתי אלייך
- אני אוהבת אותך
