כמו כל העולם ואשתו (או אולי מנהלת כוח האדם שלו? מתברר שאי אפשר באמת לדעת), גם אני צחקתי כשצפיתי בסרטון הזוג הבוגד שנתפס בהופעה של קולדפליי. ואז צחקתי שוב. ושוב. ושוב... עד שביום השלישי, בערך, הפסקתי לצחוק. והתחלתי לרחם.
כמובן שלא על הזוג הבוגדני. מעבר לעובדה שמעולם לא הייתי סלחנית לבגידות, עצם זה שמנכ"ל חברת "אסטרונומר" אנדי ביירון, ומנהלת משאבי האנוש קריסטין קבוט, החליטו לצאת יחד בפומבי להופעה - זו כבר לא רק בגידה. זו יהירות.
נכון, הסיכוי שדווקא הם יתפסו על ידי מצלמת הנשיקות היה קלוש. החיים לרוב הם לא פרק של "תרגיע". אבל הופעה עם עשרות אלפי אנשים, במדינה שבה אתה גר, היא לא בדיוק מקום להיעלם בו. זה בדיוק המקום שבו אתה עלול להיתקל במישהו שמכיר אותך. קולגה. שכן. חברה של אשתך מהפילאטיס.
אז לא. רחמיי הופנו לאשתו של ביירון: מייגן קרייגן. גם כי בעלה בגד בה, גם כי הבגידה נחשפה לעיני כל, והכי - בגלל הכותרות שהגיעו מיד אחר כך: "זה הסכום שאשתו של ביירון תקבל בגירושין". פחות משעה אחרי שהסרטון עלה, הציבור כבר פסק את גזר דינה: קרייגן תתגרש. ברור. אבל האם זה באמת כזה ברור?
זה לא סוד שהרבה זוגות נשארים יחד גם אחרי בגידה. מתוך אהבה, פחד, תקווה, בלבול. מבחינה סטטיסטית, כמעט מחצית מהם בוחרים לא לפרק את הבית. מי באמת יודע מה עבר בראשה של מייגן?
מה, אם נניח, הבגידה לא הייתה נחשפת מול עשרות אלפי אנשים, אלא בצורה הרבה יותר דיסקרטית? נגיד, שבאמת חברה מהפילאטיס הייתה קולטת את ביירון בקהל ואומרת לעצמה: "ג'יזס קרייסט (היא נוצרייה, בדוק), מה עיניי רואות? אנדי מחבק בחושניות בלונדינית! אני חייבת לספר את זה למג!".
אולי מייגן הייתה עונה שהיא כבר יודעת ובחרה להתעלם. אולי הייתה מתעמתת עם בעלה. אולי הייתה מתגרשת. מה שבטוח: לא הייתה לה רק אופציה אחת. רק שכאן, הציבור כבר החליט בשבילה.
כששוחחתי על זה עם חברה נשואה, גם היא לא הבינה איפה הדילמה. "ברור שהיא תתגרש", חרצה. "לא סולחים על דבר כזה. והיא תצא מהסיפור עם מיליונים". ככה זה. מהצד, קל לחרוץ גורלות.
אני יודעת, כי גם לי אמרו את זה. אומנם הקונפליקט שלי עם בעלי דאז לא היה קשור לבגידה, אבל בהחלט היה עמוק. ואנשים בסביבתי הקרובה הציעו שאתגרש בלי למצמץ. כאילו מדובר במיטה חורקת שפשוט צריך להעיף.
זה הזכיר לי פוסט בקבוצת גרושים בפייסבוק, שעלה בעקבות הסרטון: מישהי שאלה למה דווקא הצד הנבגד הוא זה שמתבייש. חשבתי: מה בעצם מקור הבושה? חלק מזה קשור כמובן לתהייה: "מה אנשים יחשבו עליי? אולי יחשבו שאני לא מספיק? שהבעיה היא אצלי?". אבל בעיניי זה הרבה יותר קשור לשאלה: "מה יגידו אם אחליט להישאר? אבחר לתת צ'אנס? אנסה לסלוח?". רבים לא משתפים את סביבתם הקרובה שחוו בגידה, בגלל שברור להם מה יפצירו בהם לעשות. ובמידה ויבחרו אחרת, תגיע השיפוטיות, ובעקבותיה הבושה...
העניין הוא שנורא קל לאנשים לייעץ, בזמן שהם חוזרים לבתים היציבים שלהם ולבני הזוג ה"מושלמים" שלהם. הם שוכחים שלאותו אדם שנבגד, לרוב עדיין יש רגשות כלפי הפרטנר שבגד בו. ושכל העולם שהכיר, התמוטט ברגע. שזה לא באמת כמו להעיף מיטה חורקת ומקסימום לישון שבועיים בסלון. בעיקר כי במקרה הזה, אין לך מושג מתי, אם בכלל, תזכי למיטה חדשה.