להיות אמא זה בין היתר לדעת להבטיח. שהכאב יעבור, שהברך תפסיק לדמם, שיום אחד בכלל לא יעניין אותך מה אמרה המורה למדעים בכיתה ז'. אבל כשהבת שלי חזרה הביתה פגועה מחברה, נראית כמו סוף פרק של דרמה טורקית, הבנתי שאין לי מה להבטיח. להגיד לה שבעתיד היא תמצא את החברות הכי טובות שלה ואלה לעולם לא יעליבו, יקנאו, ייעלמו? אפילו אני עוד לא הגעתי לגיל שבו זה באמת קורה. ואני כבר בשלב שבו קופת החולים שולחת לי תזכורות ליום ההולדת.
נאלצתי לומר לה את האמת: שחברות נשית זה דבר מופלא, אלא שלפעמים שלום במזרח התיכון מרגיש יציב יותר ממנה.
בעבר כבר שיתפתי כאן על החברה הכי טובה שלי, זו שהכרתי עוד מימי הגרבר העליזים. איך שרדנו יחד את הגן, את בית הספר, את הטיול אחרי צבא, עד שעשיתי לה את הנורא מכול: התגרשתי. אני לא צוחקת. ביום שבו סיפרתי לה שבעלי עוזב את הבית, היא ניתקה קשר. כי מבחינתה, שתינו היינו אמורות בגיל הזה להיות נשואות, אמהות לטף ולדבר על קקי גב, דירות מעוצבות ובעלים מצוננים שבטוחים שהם הולכים למות. ואני? הפרתי בגסות את ההסכם. לא היה לה זמן או יכולת להכיל חברה שלא עומדת בסטנדרט.
בתגובות לטור ההוא נשים רבות שיתפו בחוויות דומות, איך גם חברתן הטובה נעלמה כשהתגרשו, התאלמנו, חלו או עברו הפלה. לפעמים, אפילו בלי שיהיה שום משבר ברקע. התאיידו. כמו איש שלג מאושר שהתעורר לבוקר של שרב. יום אחד החברה קיימת, יום אחר היא רק בסטוריז של אחרות.
וכשחברה מחליטה להיפרד ממך, ככה, לפתע, זה כואב לפעמים לא פחות מפרידה מבן זוג. רק שפה את נאלצת לשאת את כל העצב והבדידות לבדך. אין סביבה שתתמוך ותשאל לשלומך - עכשיו כשאת ורעות (לא באמת שם של חברה שלי) כבר לא. זה גם לא לגיטימי לקחת ימי חופשה מהעבודה כי את שבורה מזה שרעות עזבה אותך. אה, ויותר מכול היית רוצה להתקשר לרעות (נפלא שהבנתן), ולספר לה מה קרה עם רעות. אבל אין רעות.
ועדיין, בסופו של דבר הבנתי שאני כן יכולה להבטיח משהו לבתי. שהחוויות האלה מלמדות אותך עם השנים איך להיפגע פחות, ועוד יותר חשוב: איך להעריך את עצמך יותר. סיפרתי לה על חברה מהשנים האחרונות. איך עד לפני כמה חודשים בילינו יחד, צחקנו, העברנו שעות בשיחות נפש על ילדים ועל בני זוג, עד שיום אחד היא פשוט התנתקה. כתבה שהיא עסוקה מאוד ואין לה דקה לנשום, למרות שמאז אני רואה שיש לה מספיק דקות לכתוב תגובות "עמוקות" כמעט לכל פוסט שהיא רואה בפייסבוק. חוץ מלשלי כמובן.
ואחרי שהרצתי שוב ושוב בראש אם עשיתי/ אמרתי משהו לא במקום - והבנתי סופית שלא - החלטתי שזה פשוט הפסד שלה. "ככה את גם לומדת מי באמת חברות האמת שלך", הסברתי. "אלה שמעריכות ושמחות שאת בחיים שלהן, בדיוק כמו שאת שמחה ומעריכה שהן בחיים שלך".
ואגב, החברה הכי טובה שלי שנעלמה ביום שבו התגרשתי? קבלו סקופ: בעקבות הטור שכתבתי עליה, אחרי שנים ארוכות של נתק, דיברנו לראשונה. ואז גם נפגשנו, ומאז אנחנו שוב בקשר. כי בסופו של דבר חברה טובה היא מישהי שיש לך כל כך הרבה זיכרונות ותקופות נפלאות איתה, שלפעמים לגמרי שווה לסלוח.
