אם אתן נמנות עם אלה ששוכחות לאכול מרוב שהן עסוקות, הכתבה הזאת כנראה לא בשבילכן. אבל אם נושא האוכל - מה תאכלו, כמה, מתי, איפה - מעסיק אתכן המון ולעתים ממלא לכן את הראש במחשבות בלתי פוסקות, כדאי שתכירו מושג, שצובר פופולריות בחודשים האחרונים: Food Noise - רעש/זמזום מזון. ולא, לא מדובר בפצפוץ נעים של מנה קריספית, אלא ברעש קוגניטיבי־אובססיבי שאוכל יכול לעורר בנו. אצל חלקנו מדובר בתופעה ברמה סבירה ונשלטת, אבל יש כאלה שהמחשבה על אוכל פשוט ממלאת את יומם וממש פוגעת בתפקוד שלהם.
המושג, שאינו חדש לאנשי המקצוע בתחומי הבריאות והתזונה, מגיע לאחרונה למודעות הציבור הרחב דווקא בשל עליית הפופולריות של תרופות ההרזיה ממשפחת 1־GLP כמו "אוזמפיק" או "ויגובי". אנשים שמשתמשים בהן החלו לדווח לרופאיהם על הפחתת "רעש המזון" שממנו סבלו כל חייהם ולעתים אפילו על היעלמותו (המומחים, אגב, לא מייחסים את השקט לזריקות).
הדיווחים החלו לזלוג לאט־לאט גם למדיה החברתית, ובעיקר לטיקטוק שבו עלו בשנה האחרונה כ־12 אלף סרטונים בנושא. מטופלים בתרופות סיפרו שם עד כמה הראש שלהם סוף־סוף שקט ממחשבות על אוכל ויכול להתפנות לדברים אחרים. תמריץ נוסף לעיסוק בנושא העניקה אופרה ווינפרי, שדיברה על כך לאחרונה בתוכנית ספיישל מיוחדת שהוקדשה לתרופות ההרזיה.
המחקר המדעי, כך נראה, מתחיל אף הוא לעסוק בכך, והוא מתאר את רעש המזון כסוג של "העלאת גירה" קוגניטיבית, הכוללת התעסקות אובססיבית באוכל, שיכולה להוביל בפני עצמה לאכילה לא מסודרת ולהשמנה.
יעל פינצ'וק: "רעש מזון קיים אצל כל מי שיש לו עניין עם אוכל, ולא בהכרח הפרעת אכילה. מספיק להתחיל בדיאטה. המטופל מקבל תפריט וישר מתחיל הזמזום"
דו"ח של "שומרי משקל" מ־2024 מצא, שיותר ממחצית מהאנשים בעלי משקל עודף מתמודדים עם רעש מזון. בעלי הפרעות אכילה נמצאו כמועדים יותר לסבול מרעש מזון חזק, וזה כולל גם הפרעת אכילה מסוג אורתורקסיה נרבוזה, שמאופיינת בשימת דגש אובססיבית על מזון בריא.
בחינה מגדרית של העניין העלתה, כי לנשים יש סיכון גבוה יותר מגברים לסבול מרעש מזון. הנושא אושש גם באמצעות שאלון ראשון, שפותח בנושא ופורסם בחודש האחרון על ידי חוקרים ממרכז המחקר הביו־רפואי פנינגטון באוניברסיטת לואיזיאנה, ארצות הברית. השאלון בוחן את העיסוק הטורדני באמצעות התמקדות בחמישה נושאים מרכזיים ונמצא כבעל יכולת חיזוי לחומרת הבעיה.
דיברנו עם שתי נשות מקצוע שבקיאות בתחום, האחת מהפן הפסיכולוגי־קוגניטיבי והשנייה מהפן התזונתי: יעלי פינצ'וק, פסיכותרפיסטית מוסמכת, מומחית להפרעות אכילה ולירידה במשקל, ושולי זמר, דיאטנית בבית החולים איכילוב ובקופת חולים מכבי, מומחית בהשמנה ובניתוחים לקיצור קיבה.
חולמים בלילה על קרמבו
פינצ'וק: "רעש מזון קיים אצל כל מי שיש לו עניין עם אוכל, ולא חייבים הפרעת אכילה בשביל זה, מספיק להתחיל בדיאטה. המטופל מקבל תפריט, וישר מתחיל לו הרעש בראש: מה אני צריך לאכול בצהריים? מה אני אוכל בין הארוחות? אכלתי בסדר או לא בסדר? כל האכילה הופכת לעניין קוגניטיבי. אבל זה עוד הרעש הקטן. אצל מי שבאמת יש לו הפרעת אכילה, ו־99% מהפרעות האכילה מתחילות בדיאטה, הרעש כבר נעשה בלתי פוסק, 24/7".
איך זה בא לידי ביטוי?
"בחשיבה תמידית על אוכל ללא קשר לתחושות של רעב ושובע. הכול עובר לראש. חושבים על הארוחה במסעדה שמתוכננת מחר, על ההזמנה של החמות לארוחת שישי, על החתונה בחודש הבא. יש רעש בלתי פוסק על אוכל ועל היעדרו. לדוגמה, יש אנשים שחולמים על עוגה או על קרמבו כי מנעו את זה מעצמם הרבה זמן, והם מתעוררים בבוקר עם החלום הזה".
זמר: "במרפאה לניתוח קיצור קיבה שבה אני עובדת, המטופלים מדברים על התופעה כל הזמן. יש כאלה שאומרים שהם עוד לא מסיימים לאכול את הארוחה וכבר משוחחים עם עצמם על הארוחה הבאה.
"המחשבות האלה, שמחריפות בזמן דיאטה, מלוות כל הזמן גם בהתלבטויות לאן הם ילכו, האם יהיה שם אוכל? מטופלים אומרים לי, 'אני לא אוהב שוקולד, אבל אם תגידי לי לא לאכול אותו, אני כל היום אחשוב על זה".
בגלל ההורמונים, אבל לא רק
זמר: "יש הרבה גברים שמתלוננים בפניי על רעש מזון ועל כך שהאוכל מנהל אותם, אבל בגדול, התופעה מאפיינת יותר נשים. יש משהו באופי של האישה שהוא רגשי יותר, ולאוכל שיכול להיחוות פעמים רבות גם כמשהו מנחם יש תפקיד אחר עבורן.
"תוסיפי לזה את השינויים הביולוגיים־הורמונליים הרבים שגוף האישה עובר - המחזור החודשי, היריון, לידה, גיל המעבר - ותביני עד כמה זה מורכב עבורנו.
פינצ'וק: "מעבר לשונות הביולוגית יש גם שונות קוגניטיבית - הבדלים בצורת החשיבה בין גברים לנשים. גברים, בהכללה כמובן, ממוקדים הרבה יותר. אם בחור רוצה להיראות טוב ויש לו טכניקה שעובדת לו, הוא הולך עליה לאורך כל הדרך. נשים, לעומת זאת, מחברות יותר בין רגש לקוגניציה, יותר שואלות, יותר 'חופרות' ומטילות ספק. העיסוק הזה, גם כשהמטרה היא להפחית כמה קילו כדי להיראות טוב יותר, אינטנסיבי הרבה יותר.
"ומעבר לכול, ישנו כמובן הנושא החברתי. מנשים עדיין יש יותר ציפיות מאשר מגברים, והן מצויות בחרדה גדולה שלא יעמדו בציפיות. אם את רוצה להיות סופרוומן, מצפים ממך שגם תיראי טוב. גבר יכול להיות מצליח ופחות להישפט על המראה שלו".
אז לנו, כנשים, קשה יותר להתמודד עם הרעש הזה?
"לנו זה מורכב הרבה יותר. גברים, בגדול, אוכלים כשצריך, כשזה טעים וטוב להם. אצל נשים הסיבות לאכילה מורכבות. כשבעלי בא הביתה בערב, הוא יכול לסיים את הארוחה ואז לקחת עוד כמה פירות ולשמוח כמה זה טעים לו. אני אבוא הביתה, אסיים לאכול ואגיד לעצמי – מה פתאום עכשיו פרי? זה כבר עודף קלורי, זה עוד פחמימות".
תרופות הרזיה לא באמת משתיקות את הרעש
זמר: "תרופות ההרזיה משפיעות על כל אחד באופן שונה. יש מי שמספר שרעש המזון נשאר אצלו באותה דרגה, אבל כשהוא מתחיל לאכול, הוא שבע מהר יותר ואוכל פחות. התרופה גורמת להם להרגיש כאילו הם כבר אכלו הרבה, אבל הרעש בראש שלהם עדיין נמשך".
מוסיפה פינצ'וק: "תרופות ההרזיה עוצרות את הרעב, כי הן פועלות על ההיפותלמוס במוח שאחראי על מנגנוני השובע והרעב. לכאורה זה משקיט את רעש המזון, אך לטווח הארוך לא פתרנו את הבעיה. אנחנו בעצם מאפשרים לגורם חיצוני לשלוט לנו על הגוף ולכאורה אנחנו יכולים לאכול איך שבא לנו. מחקרים אחרונים מראים שיש כאלה שאפילו עולים במשקל עם התרופות, כי הן יכולות לגרום לנו תחושה שהאחריות כבר לא עלינו אלא עליהן".
ואיך משפיע ניתוח לקיצור הקיבה?
זמר: "לפציינט שמגיע אליי לפגישה ראשונה ואומר לי שהוא מצפה שהרעש בראש שלו סביב אוכל ייעלם, אני מבהירה מיד שזה חלום נחמד שלא עומד להתממש. הניתוח בסך הכול מקטין את המחסן בקיבה, אבל לא משנה כלום בראש והוא ימשיך לרצות לאכול.
"רק לאחרונה הייתה אצלי מטופלת שעברה ניתוח שבועיים קודם לכן ובכתה שהיא מצטערת שעברה אותו, שהיא לא תיארה לעצמה שלא תצליח לאכול כמו שהיא רוצה. היא שמה בצלחת כמות לא פרופורציונלית לגודל הקיבה שלה, וזה לא נכנס ורק עוד יותר מתסכל אותה. זה גם עלול להגביר את רעש המזון כי כל הזמן חושבים - אם נאכל את זה לא נוכל לאכול את המנה האחרת, ומה יהיה באירוע שנלך אליו הערב או בהרמת הכוסית בעבודה".
פינצ'וק: "אנשים שרוצים באמת לרזות צריכים לעבור שינוי התנהגותי, ורק אז הרעש בראש ייפסק. יש תרגיל שאני עושה למטופלים שלי שעובד מדהים. אני אומרת להם להכין את האוכל שהם הכי אוהבים, ארוחה מבושלת עם פחמימות, חלבון וירק, לכסות את העיניים ולבקש שמישהו אחר יאכיל אותם בלי לדבר על האוכל. עליהם לאכול עד שירגישו שבעים. התוצאות מפתיעות אותם: ברוב המקרים מחצית מהמנה נשארת על הצלחת. כשלא רואים את האוכל ובאמת מתמקדים במנגנון השובע - זה עובד".
לשוחח עם הרעש
פינצ'וק: "רעש מזון לא יכול להיעלם לגמרי אצל אף אחת מאיתנו, גם אצל הבריאות והרזות, כי אנחנו חיים בעידן שפע של מזון, מסעדות ואירועים. למרות זאת, אפשר לצמצם את הרעש ולא לאפשר לו כל כך מרחב בלתי מוגבל.
"הדבר החשוב ביותר הוא לעשות סדר בראש ולפנות לעזרה חיצונית. נשים צעירות שמגיעות אליי עם הפרעות אכילה אני מפנה בשלב מסוים - בדרך כלל אחרי שלושה חודשים של טיפול, כשהמוח נעשה שקט יותר - לטיפול אצל דיאטנית טובה שתוכל להמשיך לעשות איתן עבודת עומק.
"לנשים בוגרות יותר, מעל גיל 40, דיאטנית בשילוב פעילות גופנית וכושר יכולים מאוד לעזור להשקיט את הרעש. לנשים עם עודף משקל דרמטי הייתי מציעה לשקול נטילת כדורים מקבוצת נוגדי החרדה והדיכאון דווקא. ככל שהמשקל יירד, רעש המזון יפחת אף הוא".
זמר: "עם רעש מזון צריך לדבר. להגיד לו: רגע, למה אני רוצה לאכול עכשיו - סתם כי מתחשק לי, אני עצובה, משעמם לי? אני תמיד אומרת לאנשים: גלו מה הרעש הזה אמר לכם דקה לפני שלקחתם עוגת שוקולד שלא תכננתם עליה - מה היה הדיבור, מה היו התירוצים לאכילה".
נשמע כאילו שיח כזה עלול להגביר את הרעש.
"לא, כי ברגע שמקשיבים אפשר גם לעשות שינוי ולהכניס מחשבות אחרות לראש. למשל, אני אומרת לאנשים שעברו ניתוח לקיצור קיבה - כשתגיעו למלון הכול כלול ותראו שאתם לא יכולים לאכול כל מה שחלמתם ותהיו עצובים, עצרו רגע, הפכו את המחשבה ותגידו לעצמכם: איזה מזל שאני לא יכול לאכול את כל זה".
אז פשוט צריך ללמוד לחיות עם הרעש בצורה שפויה יותר?
"כן, כי להשתיק אותו לגמרי אי־אפשר. חשוב לקבל את הנוכחות שלו באהבה, לדעת שזה לא יכול להיעלם לשום מקום ולבחור דרך שפויה שאפשר לחיות איתה לאורך זמן. מעבר לזה, אפשר לחפש תחליפים לסיפוק מהאוכל - פעילות גופנית, תחביבים, פעילויות מהנות שיכולות להסיח את הדעת".
