בתאריך 29 באוגוסט הייתה שורדת השבי נוגה וייס בדרכה לקפריסין עם משלחת של שבים צעירים מהשבי, במסגרת פרויקט של עמותת "להושיט יד". בדיוק כשירדה מהמטוס הגיעה שיחת הטלפון שלה ציפתה ימים רבים: היא התבשרה שגופתו של אביה, החטוף אילן וייס, חולצה מעזה אחרי 693 יום. "חילצו אותו שעה לפני שנחתנו", היא משחזרת. "בזמן שחיכיתי למזוודה שלי, אחותי התקשרה ואמרה שהגיעו קצינים ושאני צריכה לחזור. הייתה טיסה לארץ רק בערב, אז נסעתי עם כולם למלון, הייתי שם ארבע שעות וחזרתי לשדה התעופה".
אילן, שהיה סגן ראש צח"י (צוות חירום יישובי) של קיבוץ בארי, יצא מביתו ב־7 באוקטובר כדי לפתוח את הנשקייה ולהילחם במחבלים. נוגה ואמה שירי, שנשארו בממ"ד, נחטפו לעזה ושוחררו אחרי 50 יום. אילן הוגדר כנעדר עד היום ה־86 למלחמה, ורק בינואר 2024 התבשרה משפחתו שהוא נרצח ב־7 באוקטובר ונחטף לעזה כשהוא לא בין החיים.
איך הרגשת כשבישרו לך שגופתו חולצה?
"הייתי בעיקר בהלם, כי כל עוד הוא לא הוחזר הייתה לי תקווה שאולי הייתה טעות ושהוא חי. הוודאות הזאת, שזו לא טעות, היא מטלטלת. מצד אחד, יש עצב גדול, אבל מצד שני ברור שיש גם הקלה. זה משהו שחיכינו לו כמעט שנתיים, וזה סוף־סוף קרה. זה מה שנלחמתי למענו מאז שהשתחררתי מהשבי. הוא מת, אבל לפחות קיבלנו קבר. אנחנו את המעגל האישי שלנו סגרנו, אבל בחיים לא נהיה שלמים עד שכולם יחזרו. החברים הכי טובים שלי הם ממשפחות של חטופים".
עכשיו, כשאביך הובא לקבורה בבארי, את מרגישה שאת יכולה להתחיל בשיקום שלך?
"לא במאה אחוז. עכשיו כשאבא שלי חזר אפשר להתחיל לדבר על זה, אבל השיקום האמיתי לא יתחיל לפני שכולם יהיו פה. כן יש רוגע ותחושת רווחה, אבל זה אף פעם לא יהיה שלם".
למה לא הורגים אותי?
נוגה (20) נולדה וגדלה בקיבוץ בארי לשירי (55) ולאילן ז"ל, שהיה בן 55 במותו ויש לה שתי אחיות גדולות, מיטל ומעיין. הוריה הכירו בקיבוץ: אמה הגיעה לבארי בגיל שש עם משפחתה, ואביה הגיע לשם אחרי הצבא כדי לעבוד.
ב־7 באוקטובר 2023 היא התעוררה בבית הוריה לאזעקת "צבע אדום", בעוד שתי אחיותיה הגדולות היו כל אחת בנפרד בדירותיהן בשיכון הצעירים, שאליו המחבלים לא הספיקו להגיע. הן חולצו על ידי הצבא בשעה 23:00 בלילה.
"נכנסנו לממ"ד, ולאט־לאט הבנו שזה משהו חריג, במיוחד אחרי שהקפיצו את אבא שלי לפתוח את הנשקייה. אחר כך התחילו הודעות בכל הקבוצות של הקיבוץ שמחבלים נכנסים לבתים, אנשים כתבו 'הם הורגים אותנו' והפסיקו לענות או 'שורפים אותנו' ולא ענו יותר. ידענו שאנחנו הבאים בתור. הרגשתי שזה מתקרב ומתקרב, ממש פחד מוות".
"לרגע לא חשבתי לא להתגייס. קרה מה שקרה, אי אפשר לשנות את זה, ומפה צריך לחשוב רק מה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב"
"בעשר וחצי בבוקר היו דפיקות חזקות על דלת הכניסה. הם צעקו OPEN, OPEN ואחרי חצי דקה התחילו לירות על הדלת, עד שהיא נפתחה, ונכנסו ישר לממ"ד. אמא אמרה לי, 'תיכנסי מתחת למיטה', והם באמת לא ראו אותי וחטפו אותה. ואז הם שרפו את הבית והשאירו את הדלת של הממ"ד פתוחה. העשן נכנס מהר מאוד, לא נשמתי והבנתי שאני צריכה לעשות משהו.
"אחרי שעה הבנתי שאם אני נשארת שם אני מתה מחנק, ואמרתי לעצמי, 'אני גם ככה אמות בטוח, אז עדיף כבר למות מירייה'. יותר מהר ופחות כואב.
"יצאתי מהחלון של הממ"ד והתחבאתי מאחורי איזה שיח. כשיצאתי וראיתי את כל הגופות תיארתי לעצמי שבטח ירו גם באמא. הייתי בטוחה שאני הבאה בתור.
"עמדתי מאחורי השיח בערך עשר דקות, עד שאחד מהם ראה אותי. הוא תפס אותי, הוביל אותי לדשא של השכנים והושיב אותי כשאיזה 40 מחבלים סביבי במעגל. אזקו לי את הידיים והתחילו לחקור אותי, הם היו בטוחים שאני חיילת. אחר כך העלו אותי על רכב ופשוט נסענו לכיוון עזה. בדרך ראיתי המון גופות של אנשים שאני מכירה מגיל אפס".
הבנת מה קורה באותו רגע?
"לא באמת הבנתי שחוטפים אותי. שברתי את הראש למה לא הורגים אותי, למה מתעכבים עם זה. חשבתי שאולי רוצים להרוג אותי במקום אחר, ופתאום הגענו לעזה. זה לקח רבע שעה, אבל זה הרגיש כמו נצח".
לאן הביאו אותך?
"לבית של משפחה. הייתה שם אישה לבושה כמו עזתית עם כיסוי ראש. שמו אותי ואותה בנפרד ולקח לי זמן להבין שזו מורן סטלה ינאי, שנחטפה מפסטיבל נובה".
איך היו התנאים בשבי?
"קשים מאוד. המחבלים נתנו לנו מעט מאוד אוכל ומים, היינו רעבות וצמאות כל הזמן. להם דווקא היו מים, אבל הם טענו שישראל עצרה כניסה של מים, אז גם לנו לא יהיה".
השבי חוזר אליי
נוגה ואמה שוחררו כאמור כעבור 50 יום. חצי שנה אחרי שחרורה מהשבי, התגייסה נוגה לצה"ל וסיימה בהצטיינות קורס מש"קיות ת"ש. אחרי שנת שירות בבסיס סגור של חטיבת הנח"ל, עברה לאחרונה לשרת בבאר שבע, קרוב לביתה הנוכחי בקיבוץ חצרים, כדי שתוכל להיאבק למען השבתו של אביה אילן ויתר החטופים, שאת חלקם היא מכירה אישית. "עברתי ליומיות כדי להיות פנויה יותר למאבק. לא תיארתי לעצמי שאחרי שנה עוד נצטרך להמשיך להיאבק, זה בלתי נתפס".
הייתה לך התלבטות אם להתגייס לצבא, אחרי המחדל של 7 באוקטובר?
"לרגע לא חשבתי לא להתגייס. גם לא חשבתי על זה במונחים של כעס והפקרה. קרה מה שקרה, אי אפשר לשנות את זה, ומפה צריך לחשוב רק מה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב. תמיד רציתי להתגייס ולתת מעצמי למען המדינה, והצבא בשבילי כרגע הוא מסגרת ושגרה יומיומית, סוג של הסחת דעת ממה שקרה לי".
"אני לא מסוגלת להריח אש, כי הייתי מתחת למיטה כשהבית שלי עלה באש. זה הגיע למצב שראיתי אש בטלוויזיה והיה לי קוצר נשימה"
השבי בטח עיכב לך את הגיוס.
"האמת היא שחודש לפני 7 באוקטובר התחלתי שנת שירות ודחיתי את הגיוס בשנה, אבל התחרטתי. חיכיתי ל־8 לאוקטובר כדי להתקשר ולבקש שיקדימו לי את הגיוס, כי רציתי להתגייס בשנתון שלי, אבל לא הספקתי".
למה בחרת להיות מש"קית ת"ש?
"זה היה תפקיד חלומותיי עוד לפני 7 באוקטובר. אני מרגישה שאני יכולה לתרום בו הרבה, להיות משמעותית ולעזור לאחרים".
את מרגישה שאת יכולה לעזור לאחרים בתפקיד כזה אחרי כל מה שעברת, כשאת בעצמך צריכה עזרה ושיקום?
"כן. עצם זה שאני עוזרת לאחרים - עוזר לי. לראות חיילים בתחושת סיפוק שהצלחתי להשיג להם דברים שהם צריכים, גם לי יש מזה תחושת סיפוק בסופו של דבר".
איך מתייחסים אלייך בבסיס?
"אני משתדלת שיתייחסו אליי כרגיל, אבל בהחלט הולכים לקראתי. מאפשרים יותר ומבינים יותר אם יש משהו דחוף לצאת אליו במסגרת המאבק למען החטופים".
מה שלומך אחרי השנתיים הקשות האלה?
"אני בסדר. אמנם ימי השבי כל הזמן חוזרים אליי, אבל אני פחות מתעסקת בזה כרגע, כל עוד החטופים עדיין שם ואני יודעת מה הם עוברים. גם עכשיו כשאני מדברת איתך הם שם, וזה קשה. לא מעניין אותי מה עברתי כי אני פה. אני יכולה לחיות את החיים שלי והם לא".
באיזה אופן ימי השבי חוזרים אלייך?
"אני לא מסוגלת לשמוע דפיקות חזקות בדלת. קשה לי לשמוע ערבית ברחוב. אני לא מסוגלת להריח אש, כי הייתי מתחת למיטה כשהבית שלי עלה באש, וזה ישר זורק אותי בחזרה לשם, ברמה שאין לי אוויר. זה הגיע למצב שראיתי אש בטלוויזיה והיה לי קוצר נשימה, אפילו שלא היה ריח. לאט־לאט אני מתחילה ללמוד לחיות עם זה. התבגרתי בבת אחת. עוד בעזה אמרתי לאמא שאני מרגישה שהתבגרתי בעשור לפחות".
"כל עוד אבא לא הוחזר, הייתה לי תקווה שאולי הוא חי. הוודאות הזאת, שזו לא טעות, היא מטלטלת. הוא מת, אבל לפחות קיבלנו קבר"
תחזרי לבארי?
"זה משהו שאני חושבת עליו כל יום ועוד לא החלטתי. אני קמה בבוקר ואומרת לעצמי שברור שאני חוזרת ואין לי בית אחר, ולמחרת אני קמה בבוקר ואומרת לעצמי – אין מצב, איך אני יכולה לחזור לשם? גם אמא והאחיות שלי באותו מצב, יום אחד מאוד רוצות לחזור ויום אחד מאוד לא.
"אגיד לך את האמת, ב'צוק איתן', כשהייתי בכיתה ד', הבטחתי לעצמי שאני לא אשאר בעוטף. הייתי ילדה מאוד חרדתית. אבל כשגדלתי קצת זה היה מובן מאליו שכן, לפחות עד אחרי הצבא".
איבדת אנשים קרובים ב־7 באוקטובר בנוסף לאביך אילן?
"דוד שלי, גיל בויום, והבן שלו, ענבר בויום, נרצחו באותו יום ועוד הורים של חברים שלי. הרבה אנשים מהקיבוץ, מהמועצה, מהשכבה ושתי החברות הכי קרובות שלי, תכלת פישביין ז"ל, שהיינו יחד מהגן ועד י"ב, ונויה שרעבי ז"ל, הבת של אלי, שהייתה חברה קרובה שלי למרות שהיא הייתה שנתיים מתחתיי. היא הייתה ממש בוגרת לגילה. הייתה לנו חברות קרובה".
מה את מאחלת לעצמך לשנה החדשה?
"שכל החטופים כבר יהיו פה. לעצמי אני לא צריכה כלום. אני צריכה רק שהם יחזרו, ואז הכול יהיה בסדר, ביחד אנחנו נצליח לקום מזה".
הראיון המלא עם נגה וייס מתפרסם בגליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים
- ע. צלם: פיונה קוצ׳ינה, ניהול סט: דור רביב מרדכי, איפור: גלית ורטהיים, שיער: אורפז דרידן
