"לפני שנתיים העליתי לעמוד האינסטגרם שלי סרטון שקראתי לו 'מי אמר שאת לא יכולה להתלבש ככה?', ושאלתי שם אם פעם ראיתן יד חשופה והעולם קרס לתוך עצמו? הסרטון הפך לוויראלי", מספרת רוני רמז (31), אקטיביסטית, מרצה ויוצרת תוכן בנושא דימוי גוף חיובי ואופנה. "מאז, בכל פעם שאני מדברת על זה, עוד מישהי כותבת לי שזה פתח לה את הראש, שהיא העזה ללבוש גופייה או מכנסיים קצרים, שהיא נכנסה לים עם בגד ים ולא עם חולצה. זה כבר מזמן לא רק עבור רוני. זה ממש עבור הפידבקים האלה".
מי אמר שאת לא יכולה ללבוש גופייה?
(כתבת וידאו: דניאל פסו)
לך באופן אישי הייתה בעיה עם הזרועות שלך?
"לי יש עניין גדול עם הידיים שלי, ואני שמה לב שבכל פעם שאני לובשת גופייה זה מפריע לי, אבל אני עדיין הולכת איתה. זו היד שמחזיקה את הבת שלי, היד שמכינה אוכל, שמקלידה על המחשב ומעלה את הסרטונים ועונה לחברות בווטסאפ. איך היד הזאת הפכה להיות אויב? חשוב לי להסביר את הפער - איך אנחנו עוברות מלא לאהוב ללבוש משהו ללשמוח שעשית את זה ולא נשארת במקום הרגיל של להתחבא או לבחור שוב את הבגד עם השרוולים. היום אני מבינה שיש לא מעט נשים שעושות משהו שהן אשכרה לא עשו עשרות שנים - פשוט לחשוף את היד. זה מפוצץ את המוח. נשים משתפות אותי שהן קונות שמלות ללא שרוול. זה לא אבסורד שאנחנו צריכות לשחרר את הידיים? חם! זה אולי הקיץ הכי חם שהיה פה בשנים האחרונות, לא מובן מאליו שאני אלך עם גופייה?".
מתי חזרת ללבוש גופיות?
"כשהייתי ילדה קטנה ונערה לבשתי גופיות. אני לייט־בלומרית, לקח לי זמן להבין את החברה, להבין שיש דברים ש'מותר לי ואסור לי'. ברגע שהתחלתי להתפתח כאישה, הכול התחיל להתעגל - בטח כשאני באה ממשפחה שנוטה לגדול מהר יותר. בתיכון ובצבא לא לבשתי גופיות, ואם כן, זה היה בכוח. אני חושבת שהתפנית הגדולה הייתה כשהתחלתי לייצר תוכן. זה לא היה במאה אחוז ביטחון, גם לי לא נוח כל הזמן עם הבטן או עם הידיים בחוץ. אני גם אוהבת לא לחשוב איך אני יושבת ומה הפוזה ואם רואים לי את הקפל, כן? אני גם אישה בעולם הזה. בואי לא נשקר - גם לי יש אישיוז מפה ועד להודעה חדשה. השאלה היא מה אני עושה עם האישיוז האלה וכמה הם משפיעים לי על היומיום. וזה מה שאני מנסה להסביר בעמוד שלי. חם לך? הגופייה הזאת יפה, וכל מה שמטריד אותך זה הגודל של היד? למי אכפת? ואם יש מישהו שאכפת לו מהגודל של היד שלך, תציעי לו למצוא חברים כי משעמם לו נורא. אם היד שלך מעניינת אותו, הוא מסכן".
זה לא רק מאבק של שמנות
רמז נשואה לרותם, ויחד הן מגדלות את הבת שלהן, לני בת השנתיים. היא סטייליסטית בהכשרתה, ובעמוד שלה אפשר למצוא אותה מרכיבה לוקים בכל בוקר מול המצלמה, במטרה לתת השראה ולשנות דפוסי חשיבה מקובעים. האג'נדה לשתף בתכנים של דימוי גוף חיובי ברשת הגיעה לגמרי במקרה, אחרי מקרה שקרה לה בחנות בגדים: "יום אחד פרסמתי ל־500 עוקבים שהיו לי חוויה מתסכלת מתא מדידה בקניון. קיבלתי על זה מלא תגובות, אז המשכתי לשתף עוד. בתקופת הקורונה הייתה עלייה מטורפת בהתעסקות בנושא דימוי הגוף. פתאום נהיה מאוד הגיוני לדבר על זה. שם זה התחיל באמת. זכיתי להיות בקשר, גם אם הוא לא קשר אישי בהגדרה שלו, עם נשים שמשתפות אותי על החיים שלהן ועל דברים שהן חוות ומרגישות".
את מרגישה שלעשייה שלך ברשת יש השפעה בעולם האמיתי?
"כן, אפילו יותר בעולם האמיתי מאשר ברשת, למען האמת. אני מדברת עם נשים בהרצאות וברחוב. כשאישה בת 50 אומרת לי שהיא לא לבשה בגד מסוים מאז שהיא נערה ונתתי לה השראה ללבוש אותו, זה האימפקט הכי גדול שיש. זה משנה את העולם".
במי את מרגישה שאת נאבקת כשאת מדברת על דימוי גוף חיובי?
"אני חושבת שהפינה שהפכה אותי להיות ויראלית, היא הפינה 'עצבים ברשת'. כל פעם אני משתפת סרטון אחר של איזה מאמן כושר, סטייליסטית שמבלבלת את המוח או איזה חרטטן שלא למד וטוען שהוא יועץ תזונה. הבעיה היא התרבות ומי שמכתיב אותה - מעצבי אופנה ותוכניות טלוויזיה, משווקים ופרסומאים שבוחרים לגעת לנו בבטן הרכה, ליטרלי. אז תכלס, בהם אני נאבקת, או נכון יותר - מנסה לרמוז להם שכדאי להם להיות בצד שלנו ולא הפוך".
מה למדת מהמאבק על דימוי גוף חיובי ברשת?
"שמי שלא רוצה להבין אותו, לא יבין אותו. לצערי, זה קצת כמו פוליטיקה - אפשר להיאטם לזה לחלוטין ולא להקשיב. פעם חשבתי שזה רק מאבק של שמנות, לא הבנתי איך בחורה רזה יכולה לבוא ולדבר את התוכן שלי או תוכן דומה לשלי - ואז הבנתי שזה נוגע לכולנו, לכל אדם, ובעיקר לאישה בעולם המערבי".
מה עובר לך בראש כשאת מודדת בגדים מול המצלמה?
"אני אוהבת את זה! זה האלמנט שלי. פעם עוקבת כתבה לי שהיא מקנאה בי על הביטחון. עניתי לה שכל אחד נולד עם כוח־על, ושלי הוא לדבר מול המצלמה. אני נורא נהנית מזה".
אמרת שגם לך לא תמיד קל לראות את עצמך בבגדים מסוימים. איך את מתגברת על זה?
"חד־משמעית, יש בגדים שלא קל לי ללבוש, יש דרכים שלא קל לי לראות את עצמי. אני סטייליסטית בהכשרה שלי, אז בגדים הם דבר שאני יודעת לעבוד איתו. אני יודעת איך לשחק עם תעתועי ראייה ולפעמים בוחרת להיעזר בזה. אני גם יודעת איך להשיג בגדים, מה שלאנשים במידה שלי קשה. איך אני מתמודדת עם זה? בשתי דרכים: או שאני מחבקת את זה או מתעלמת מזה. היום אני מאתגרת את דימוי הגוף שלי, יוצאת למשל החוצה עם שמלה שקצת יותר צמודה לי על הבטן, אבל מוסיפה מלא אקססוריז. יש ימים שאני אומרת, 'אין לי כוח להתעסק עם החרא הזה היום, היום בא לי להסתתר מתחת לבגד'. אני עדיין אני, פשוט לא בא לי עכשיו להתמודד עם הידיים.
"כשאני יוצאת החוצה עם בגד שאני לא אוהבת, אני ביום רע. זו דרך הביטוי שלי. זה כמו שאמנית לא תאהב את היצירה שלה. אחת לשנה קורה שאני יוצאת עם בגד שאני ממש לא אוהבת, ואז אני אחתוך הביתה מהר כדי לצאת מהבגד".
את יכולה לספר לי על תגובה מרגשת שזכורה לך במיוחד?
"הייתה לי הרצאה בחיפה, ובחורה צעירה, בת 16 בערך, כתבה לי שהיא הזמינה כרטיס לאמא שלה. כבר התרגשתי. מאוד מרגש אותי שאמהות ובנות צופות בתוכן שלי יחד. ואז פגשתי את האמא הזאת בהרצאה, והיא סיפרה לי שיש לה שלוש בנות וכולן עוקבות אחריי ומדברות את התוכן הזה. היא שיתפה שהיא מסוגלת לדבר לעצמה לא יפה במראה, נגיד לקרוא לעצמה שמנה בכעס - ושהן אוסרות עליה. לשמוע את זה, שהאמא מבינה שהרשת מחנכת את דור העתיד לטובה, זה מטורף בעיניי. זה לשנות את העולם ממש".
הייתה גם תגובה שערערה אותך?
"מובן שיש תגובות רעות, אבל הן לא מערערות. אני בעיקר נבהלת כשאני לא מובנת נכון, או כשמישהי שאכפת לה ורוצה לשמוע מה יש לי להגיד נפגעת ממני. קרה למשל שבנות רזות מאוד או בנות שיש להן איזשהו רקע של הפרעת אכילה סיפרו לי שנפלתי בלשוני. לשמחתי, הן כתבו לי והבהרנו את זה ביחד".
מי הרול מודל שלך בעולם הזה של דימוי גוף חיובי?
"אין לי. יש קולגות שאני אוהבת או בנות בחו"ל שהן מגניבות וחצבו איזושהי דרך שלא הייתה לפני, אבל אני לא מסתכלת על מישהי ורוצה לעשות כמוה. אני עושה את רוני".
לאיזה עולם היית רוצה שהבת שלך תגדל?
"באידיאל, לעולם שבו אין מחסומים בכל הנוגע לנראות ולאופנה. היה בלגן סביב האמירה של רותם סלע - לחגוג את הגוף כילדה. אני מהתומכות. לחגוג זה לא אומר להתערטל בציבור. לחגוג זה אומר פשוט לדעת שיד האלוהים נגעה בך כפי שאת. אני רוצה שזה יהיה עולם שלא יהיה בו שיח על אוכל או על נראות או בידול, אם את גבוהה או רזה או מתולתלת או עם שיער חלק או עם נטייה לאקנה או בהירה או שזופה או כהה. זה האידיאל. ועכשיו, כשאני חושבת בהיגיון, אני רוצה שזה יהיה עולם שבו קולות כמו שלי לא ייחשבו לנדירים. שבטלוויזיה, בתוכניות פריים־טיים, תהיה מנחה שהיא שמנה או נמוכה או מתולתלת או אתיופית, כי מנחה אחת בחדשות זה לא מספיק. שלא תהיה רק בלוגרית אחת שמראה שיש לה אקנה, שזה יהיה ממש נורמלי שיש את כל סוגי הנראויות, ואז לא יקראו לזה 'לא מושלם, אבל', אלא פשוט המציאות".
