זה התחיל כבוקר רגיל, עם קפה ראשון ביד ודחף קטן ומוכר להקליד את שמו בשורת החיפוש. חלפו חודשיים מאז הפרידה. היא לא הייתה גאה בזה. ידעה שזה לא בריא. אבל פעם בכמה ימים הייתה נכנסת לפרופיל שלו, רק כדי "להציץ". לראות אם העלה משהו. לבדוק אם החיים שלו ממשיכים בלעדיה. לפחד ואולי גם לקוות שלא תימצא שם מישהי חדשה מחייכת לידו.
ופתאום? כלום. הוא לא ברשימת החברים. היא הקלידה שוב, הוא לא שם בכלל. לרגע ניסתה לשכנע את עצמה שאולי מחק את פרופיל הפייסבוק. אבל משהו בבטן כבר ידע. היא התקשרה אליי, ביקשה שאחפש. לצערי נאלצתי לבשר לה: אני רואה אותו. היא נאלמה אבל הלב שלה שאג. הוא לא רק עשה אנפרנד, הוא חסם אותה, מחק אותה לחלוטין מהאפשרות לראות אותו.
דרך פרופיל של חברה משותפת שלהם גילתה בהמשך דבר נוסף: גם התמונות המשותפות שלהם נעלמו הטיול מחו״ל, הנופש בצימר, התחפושת המצחיקה מפורים. כאילו כל השנתיים שלהם יחד היו טיוטה שנזרקה לפח. והיא נשברה. ובצדק.
לו הייתה היא זו שיזמה את הפרידה, אולי הייתה מצליחה להסביר לעצמה שזה מנגנון הגנה שלו ואפילו לכבד את זה. הרי היא עצמה שקלה לחסום. היא ידעה שההצצות האלה לפרופיל לא עוזרות לה להחלים. אבל הוא זה שעזב. הוא זה שאמר שהוא "לא מרגיש מספיק". ולמרות זאת, היא הרגישה שחסימה מצידה תהיה לא מכבדת, כי בסך הכול הם נפרדו בטוב, בלי צעקות, בשיחה שבה אפילו הציע ש״יישארו ידידים". אבל ידידות כנראה לא כוללת גישה לפרופיל.
זה הזכיר לי מקרה ישן משלי בחור שהכרתי לפני כמה שנים. התכתבנו כמה ימים, קבענו דייט, וכמה שעות לפני הוא נתן תירוץ צולע והבריז. השבתי "הכול טוב" עם סמיילי, וסגרתי עניין. למחרת גיליתי שחסם אותי. למה? האל-גוריתם יודע.
אבל זה צרב. אפילו הרגיש לי אלים. כי מה בדיוק עשיתי? שלחתי לו סמיילי מחויך מדי? זה נתן לי להרגיש כאילו אני איזו סטוקרית. אישיות לא רצויה. כי לזה בעצם נועד כפתור הבלוק, למטרידים, לא למישהי שניהלת איתה שיחה נעימה ורצית לצאת איתה. ובטח לא למישהי שקיימת איתה מערכת יחסים אוהבת.
ואז חשבתי על מחיקות בכלל, על זוגות שנפרדים ומיד מנקים את האלבום. כאילו אם זה לא מופיע בפיד, זה לא קרה. ואולי זו פשוט השפה הרומנטית של תקופתנו? היום אנחנו מכירים ומתאהבים דרך מסכים. ולכן, ברגע שהקשר נגמר, או אין לו עתיד, זה מרגיש הכי קל וטבעי ללחוץ על Delete.
פעם ראיינתי את דנה גרוצקי אחרי שהתגרשה. שאלתי מה עשתה עם תמונות החתונה. היא השיבה שהן שמורות אצלה, ולא רק בשביל הבת שלה. "יש אנשים שמפרקים זוגיות וישר מוחקים את התמונות מהרשתות החברתיות, מה שנקרא יקבל עם ואינסטגרם'", אמרה. "אבל אני לא מעוניינת למחוק תמונות ולא מעוניינת למחוק זיכרונות. החתונה שלי הייתה יום מאוד משמח בחיים שלי. הייתי מוקפת אהבה. וגם אם הייתי יכולה להחזיר את השעון לאחור, לא הייתי משנה דבר. לא רק בגלל שאחרת בתי לא הייתה, אלא כי גם אני לא הייתי מי שאני היום".
ואכן, בעולם המטריקס שבו אנחנו חיות היום, נורא קל ״להרוג״ להעלים מישהו שהיה בחיים שלך בלחיצת כפתור. אבל כדי להתפתח ולהתקדם באמת, צריך להבין שהעובדה שהאהבה מתה, לא אומרת שגם ההיסטוריה צריכה למות איתה.