לא עברתי יותר מדי דירות בחיים שלי. גם לא עברתי יותר מדי עבודות או בני זוג. מה לעשות? אני אדם שנקשר לדברים - לאנשים, לחפצים, לקירות. כשהייתי ילדה וההורים שלי מכרו את האוטו בלי להכין אותי מראש - שם חוויתי את התמוטטות העצבים הראשונה שלי. למה למכור בן משפחה? ועוד בלי לתת הזדמנות להיפרד?
אבל למה אני הולכת רחוק כל כך. לפני כמה חודשים התבקשנו לעזוב את שולחנות העבודה שלנו ולעבור לשבת בשורה אחרת. לא קומה אחרת, לא בניין - כולה לעבור שורה. תוך כדי שהעברתי את החפצים שלי, ניגבתי את הדמעות בצער על תקופה שלא תחזור בשולחן שהשארתי מאחור.
כן, אני מודעת לזה שיש לי באג בשריר שאחראי על התמודדות עם שינויים. כתוצאה מכך, אם אין סיבה ממש־ממש טובה לעזוב, אני פשוט נשארת. אני מניחה שזה פחות מתיישר עם רוח התקופה, שבה בני דור ה־Z מדלגים להם ממקום למקום בלי להסס, מחליפים מקומות עבודה ובני זוג בידיעה שבטוח מחכה להם משהו טוב יותר בהמשך. עם זאת, נראה לי שמשהו מהפרי־ספיריט שלהם בכל זאת נדבק בי - כי לאחרונה החלטתי שזהו, בא לי בית אחר.
אנחנו גרים כבר שלוש שנים בשכירות בשכונה מקסימה ונעים לנו, אבל פתאום "נעים" לא מספיק לי יותר. נמאס לי לגור בבית שלא אני בחרתי את השיש שלו, את הברזים או את הריצוף באמבטיה. נמאס לי שמחליטים לי כמה מסמרים מותר לי לתקוע בקירות. נמאס לי ממטבח הקבלן המשעמם שלי ומזה שאין לי אי וטריקה שקטה. לעזאזל, לכולם יש אי וטריקה שקטה, גם אני רוצה!
אז התחלתי להעביר את המסר הלאה לאיש שלי. ראשית - בעצימות נמוכה, בשיטה של החדרת מסרים עדינה. מסר פה, מסר שם, תוך כדי ערבוב השקשוקה. לאט־לאט הגברתי עד שהתיישבתי לו סופית על העורק הראשי ולא שחררתי עד שהוא נכנע והודה בניגוד לרצונו - "שומעת? אנחנו חייבים לעבור דירה".
הנה כמה דברים שלמדתי בחצי השנה הזו, שבה אנחנו מחפשים בית חדש:
1. נחמד לראות מדי פעם בתים שהם מעל התקציב שלנו. סתם, כדי שיהיה לאן לשאוף. זה מרגיש קצת כמו אליס בארץ הפלאות שנפלטה ממחילת הארנב היישר אל תוך החיים של מישהו אחר. בוודאי שאני אשמח לראות את הבריכה שבחצר, אדוני המתווך. מיד אחרי שתראה לי את יחידת הדיור של המשרתים.
2. גם אתן תמיד תהיתן למה מתווכים תולים תמונות של עצמם על שלטי חוצות, בעוד אנשים עם מקצועות אחרים לא נוטים לעשות את זה? אז סוף־סוף הבנתי שהם לא עושים את זה סתם כי הם נרקיסיסטים שרוצים לארגן לעצמם יום צילום. זו באמת הדרך הכי יעילה לגלות למי כדאי לפנות כדי למצוא בית ברחוב מסוים. סליחה ששנים אני יורדת עליכם (אגב, הפוזה עם היד קדימה עדיין סופר־מוגזמת, אתם עדיין לא ברק אובמה).
3. אם כתוב במודעה שהדירה "מעוצבת אדריכלית", זה אומר בגדול שבעלת הבית הורידה פינטרסט.
4. להגיד שהדירה נמצאת "במרכז השקט", זה קצת כמו לומר ש"התינוק מאוד ברור". לא צריך להחמיא בכוח.
5. מכבסת המילים עובדת גם עם ערים בעלות יחסי ציבור בינוניים. אם כתוב, למשל, שהפרויקט נמצא ב"בקעת אונו", תגלו באותיות הקטנות שהוא באור יהודה.
6. בכל המודעות, בלי יוצא מן הכלל, מצוין שהבית נמצא ב"מיקום מנצח". אם אתם כמוני, מחפשים בית בפתח תקווה, דעו ששום מיקום כאן לא מנצח.
7. בהתאם לכך, כל רחוב הוא "רחוב מבוקש". למעשה, הוא כל כך מבוקש שהמודעה הזו רצה ביד 2 כבר שלוש שנים רצוף.
8. לפרסם דירה למכירה בצירוף הדמיות ולא תמונות אמיתיות - זה מעשה פלילי ברמת "המתחזים" של חיים אתגר.
9. אני מבינה שכולנו יישרנו קו כאומה והחלטנו ללכת על מטבח שחור עם ארונות טאץ' עד התקרה.
10. אין דבר כזה מושלם: עד כה מצאתי דירה שאהבתי בשכונה שלא אהבתי, דירה שאהבתי בשכונה שאהבתי בבניין שלא אהבתי ודירה מהממת אחרת עם מרפסת שנמצאת בתוך הפרצוף של הבניין ממול ושבעליה הגדירו כ"דירה עם נוף פתוח". הלב שלי נשבר סופית כשמצאתי דירה מושלמת בבניין שעפתי עליו, אבל התברר שאני לא היחידה - גם רימון עף עליו לאחר שעבריין בכיר עבר לגור בו בשכירות.
תנו לי לספר לכן, מדובר בתקופה לא פשוטה להיות בה. ההחלטה הזו גדולה מדי בשבילי. מי שמי לחרוץ גורלות בצורה כזו? באיזה עולם אבוא לשני מתבגרי ואודיע להם שהם עוברים בית ספר כי אמא חולמת על פיסת דשא שתצטלם יפה לאינסטוש? אל תגלו לאף אחד, אבל בכל פעם שאני קצת נלחצת מגודל האחריות, אני עושה את הדבר ההגיוני ונותנת לצ'אט להחליט במקומי. את הבניין עם העבריין, למשל, שחררתי רק אחרי שהצ'אט איים להזמין לי את הרווחה.
מה שכן, גיליתי על עצמי במסע הזה שאני בן אדם מאוד תכלסי. אם הדירה לא מוצאת חן בעיניי, אין לי סבלנות לדייט הגרוע הזה - אני רוצה לחתוך בעודי בדלת. בעלי, לעומת זאת, שואל שאלות ונכנס לרזולוציות כאילו הוא הולך להתחתן עם הנכס. מה יש לו? אני תוהה באותם רגעים. הוא מכיר אותי בכלל? הוא לא מבין שאין שום סיכוי שכף רגלי תדרוך פה שוב? איפה טעיתי?
לעומת זאת, כשאני כבר כן נופלת על דירה שאהבתי, אני מתחילה לדלג באופן בלתי נשלט בחלל וזוכה ממנו למבטי נאצה. הוא טוען שחוסר היכולת שלי לשמור על פוקר פייס, מעלה אוטומטית את מחיר הנכס ואני טוענת שהוא מדבר שטויות. כל ההבדלים האלו בינינו גורמים לי לחשוב לפעמים שאמנם שנינו מחפשים בית - אבל האם בסופו של תהליך נגור באותו הבית? שאלה.
לא מזמן ביקשתי מאבא שלי שיצטרף אלינו ואל המתווכת לראות נכס חמוד שאהבתי. אבא שלי, איש שאינו בוחל באמצעים, הלך אחרי המתווכת וטינף על הבית ברמה שחשבתי שהוא נגד העסקה. אחרי שנפרדנו מהמתווכת ההמומה, שאלתי אותו בבאסה: "מה אבא, לא אהבת?".
"השתגעת??? הוא ענה לי. אהבתי מאוד. אחלה בית, אתם חייבים לקנות אותו".
גברים, לכו תבינו.
