חשבתם שגיל שנתיים הנורא וגיל ההתבגרות הם החלקים המאתגרים ביותר בהורות? לגלית דקל, מנחת הורים, יועצת משפחתית ומרצה, יוצרת הפודקאסט "הילד בן 30", יש חדשות בשבילכם.
דקל (56) חוקרת את משמעות ההורות הבוגרת, כשהילדים כבר חוצים את גיל 20. היא נשואה לגאי ואם לחמישה, יובל (32), השלישייה ענבל, אייל ואורי (28) ואיתי (22), וגם סבתא. "הורות תמיד עניינה אותי. כשהילדים היו קטנים, למדתי הנחיית הורים במכון אדלר לצד עבודתי כמרפאה בעיסוק והנחיתי קבוצות הורים של ילדים צעירים ומתבגרים. עם היציאה של יובל מהבית וההתבגרות של השלישייה, הרגשתי שנכנסים לחיינו אתגרים שלא הכרתי כשהם היו צעירים יותר. זה בא לידי ביטוי בבחירות שלהם. למשל, יובל, שגיל ההתבגרות שלה עבר בנעימים, החליטה אחרי הצבא שהיא לא רוצה להיות דתייה כמונו. טלטל אותי לחשוב שהילדה הטובה שלי הולכת לחיות אורח חיים אחר ולא לממש את מה שלימדתי אותה. ניסיתי לדבר אל לבה, נפגעתי, כעסתי, נעלבתי, התרחקתי, ואחרי תקופה לא מבוטלת הבנתי שאם לא אתעשת, אני עלולה לפספס אותה".
התייחסת לזה כמו מנחת ההורים או באופן אינטואיטיבי?
"לפני הכול, עם לב של אמא. ברור שעברתי כמה שלבים עד שקיבלתי את המצב. אט־אט הפנמתי שיש לה זכות לחקור ולבדוק איך היא רוצה לחיות את חייה כאדם בוגר ונפרד ממני. האמת היא שכשהייתי נערה, עברתי תהליך הפוך - באתי מבית שאינו דתי, ובגיל די צעיר החלטתי שאני רוצה לשמור מצוות וההורים כיבדו את זה. בכל זאת היה לי קשה עם בתי. זה העצים את כאב הפרידה שלי: הנה, היא לא רק עוזבת את הבית, היא גם מתרחקת ממני נפשית וערכית. זה עוד ממד קשה לפרידה".
אז איך באמת עשית את התהליך עם עצמך?
"מצד אחד אפשרנו לה להתרחק ולהתנסות במה שרצתה בלי להתעמת ולכעוס, מצד שני הבהרנו שהדלת תמיד פתוחה לקראתה, לא משנה מה יהיו הבחירות שלה. הבנתי שגם האפשרות שיובל תחיה כדתייה רק כדי לרצות אותי בלתי נסבלת בעיניי. לכן אני חייבת להסכים בתוכי לאפשרות שהיא תבחר את דרכה על כל הכרוך בזה. ייתכן שבדרך שהיא ואחיה יבחרו יהיו מהמורות וקשיים שאני יכולה למנוע, אבל אין ברירה. הם חייבים לבחור בעצמם, להתנסות, ליפול ולקום.
"ההנחיה שלי להורים היא שמירה על קשר מעל הכול"
"בקליניקה אני פוגשת הורים רבים שמאותגרים ומבוהלים מהבחירות של הילדים שלהם: ענייני דת, בני זוג, התנהלות כלכלית, מקום מגורים. חלק מהבחירות מנוגדות לאופן שבו חונכו. בכל זאת, ההנחיה שלי להורים היא שמירה על קשר מעל הכול. צריך להתבטא בכבוד מתוך הבנה שהילד הוא אדם עצמאי, נפרד ושונה מכם. באחד הפרקים בפודקאסט דיברתי עם יובל על התקופה הזאת. היא סיפרה שהיא הרגישה שהיא חייבת להתרחק מאיתנו כדי להצליח להבין מי היא רוצה להיות כבוגרת ובאילו דרכים היא רוצה ללכת. מתחת לרדאר שלי היא לא הייתה יכולה לגבש זהות ולכן התרחקה".
וכשנותנים לזה מקום, יכול להיות שהם חוזרים?
"ייתכן, אבל לא הייתי בונה על זה. היום יובל גרה עם משפחתה ביחידת הדיור שלנו. אני לא יודעת איך בדיוק הם מגדירים את עצמם ואיך נראה אורח החיים שלהם מבחינה דתית. במרחב הציבורי של הבית שלנו הם שומרים מצוות. מחמיא לי שהם גרים הכי קרוב אלינו, כנראה משהו טוב קורה ביחסים. הם סומכים עלינו שנאפשר להם לחיות איך שהם רוצים".
בדרך לזוגיות
לעומת יובל, בנה של דקל, אייל, התקרב עוד יותר לדת. הוא התחתן בגיל 25 לאחר כמה שנים של ציפייה גדולה למצוא בת זוג. "באותן שנים שאלתי את עצמי איך אני עוזרת לו במקום הרגיש הזה, עם התחושה שבית ההורים הוא כבר לא המקום הטבעי שלו. גם זו התמודדות שלא הכרתי בימי החיתולים. בכלל, ההורות לבוגרים רצופה התמודדויות ושאלות והיא מאתגרת, מכיוון שאנחנו נדרשים לנוכחות אחרת מזו של ההורות הצעירה. חיפשתי חומרים על הנושא, וראיתי שאין מספיק. התחלתי לכתוב על זה בפייסבוק וקיבלתי תגובות שחיזקו אותי שיש צימאון לדיון. למשל, שיתפתי שכשהילדים באים לשבת, זה אושר גדול, ומצד שני אני יודעת שבסופה הם יחזרו לחיים שלהם בעולמות שאני כבר לא מכירה, וזה כואב. אני יכולה לראות אחד מהם מוטרד ועצוב ולא לדעת למה, אז ללכת על ביצים ולתהות אם מותר לי לשאול מה קורה או להעז ולשאול ישירות ולהסתכן בכך שידחה אותי?".
יש נוסחה שמגדירה כמה להיות שם בשבילו? כמה לפתוח איתו את מה שהטריד אותך?
"אין נוסחה, כי כל ילד דורש משהו אחר. גם אני לא סיפרתי הכול לאמא שלי - לפעמים כדי לא להכאיב לה, לפעמים חשבתי שהיא לא תבין, ולפעמים לא שיתפתי כי אני אדם בוגר, וכך גם ילדיי. אנחנו נעים על ציר של קִרבה ומרחק כל הזמן, ואני מכבדת את זה, למרות שיש רגעים שבהם אני רוצה להיות קרובה יותר. אבל אני מבינה שיש מקומות שבהם הקִרבה מכבידה. יש גם מקומות שבהם אני לא רוצה לדעת הכול, כי קשה לי לשאת את הכאב הזה בלי יכולת לשנות דבר. לדעת איך לחבק ילד בוגר שכואב לו, זו אמנות. למשל, בתקופה שבה אנחנו חיים, הרבה הורים מתמודדים עם כאב של חייל. הם רואים שהילד שלהם לא כתמול שלשום ושואלים את עצמם מה לעשות, אם בכלל. שאלה נוספת: איך לא להעמיס על הילד את הדאגה והחרדה שלנו לשלומו?".
"החוכמה היא לתת עצות רק אם התבקשנו"
הם צריכים אותנו? את העצות שלנו?
"לפעמים כן, לפעמים לא. החוכמה היא לתת עצות רק אם התבקשנו. כל ילד מכתיב להורים שלו כמה קרוב הוא רוצה אותם. יש מי שיתקשר וישתף, ויש מי שידרוש את זה מתחת לפני השטח. לעומת זאת, יש מי שיגיד בגלוי שהוא לא רוצה שנתערב בענייניו. הרבה אמהות לחיילים שואלות אותי: 'מה לעשות? ללחוץ עליו ללכת לטיפול?', ואני עונה לא לפחד להיות אמהות – מצד אחד לשאול ומצד שני לתת ספייס".
ואיפה האבא בתוך הסיפור?
"אבות עוברים אותם תהליכים, אבל מבטאים את זה אחרת. לפעמים לאמא נראה שלאבא זה לא כואב כמו לה, אבל זה לא נכון. הרבה פעמים זה מתאזן: האמא לוקחת את המקום הרגשי והאבא את השכלי, וכשהאמא מתחזקת, האבא מרשה לעצמו להתרכך או להישבר. ההורות לבוגרים מחייבת אותנו לגמישות דווקא בגיל שבו אנחנו הופכים לפחות גמישים, ולרקוד כל הזמן מין ריקוד של איזון".
ברוכים הבאים למשפחה
מאפיין חשוב בשלב הזה של ההורות, מסבירה דקל, הוא שההרכב של המשפחה משתנה כל הזמן. "הילדים מביאים איתם בני זוג שבאים מתרבות אחרת וסגנון חיים אחר. הם מביאים איתם את הוריהם שהופכים לחלק מהמשוואה וגם נכדים לשמחתנו. הכניסות האלה דורשות מאיתנו, ההורים, יכולות גמישות והכלה. ככל שההורה משכיל להיות גמיש, פתוח ומאוזן יותר, כך הוא מרוויח את המשפחה שלו. אני רואה את זה כמו משחק מובייל של תינוקות, שמחזיק מעגל של דמויות באיזון. ברגע שנוספת דמות חדשה, כל אחד במעגל צריך לזוז ממקומו כדי שיתאפשר שוב איזון. חלק מהדמויות קלילות ונכנסות למעגל המשפחתי בקלות, אחרות כבדות ומטלטלות את כל המבנה".
איך עלה הרעיון לפודקאסט?
"תמיד ראיתי את אמא שלי ז"ל כמודל. היא לא למדה על הורות, אבל ידעה איך להיות שם בשבילנו. כל אחד מאיתנו הלך לכיוון אחר לגמרי וחי כמבוגר באורח חיים שונה, והיא קיבלה אותנו כמו שאנחנו. היא נפטרה באופן פתאומי בגיל 66, ילדיי בדיוק יצאו מהבית, ושאלתי את עצמי איך להיות שם למענם כמוה, איך לגרום להם לרצות בקרבתי. בשאלות האלה עסקתי בפרק הראשון בפודקאסט. בהמשך דיברתי על ילדים שלא יוצאים מהבית, נתק הורי, היריון, סבתאות, רווקות מאוחרת, גירושים ועוד. השאלה היא איך לכבד אותם וגם את עצמנו באותו הזמן. למשל, להורים רבים חשובה הנוכחות של הילדים שלהם בארוחות משפחתיות, וכשזה לא קורה, נוצר מתח. אני מנסה לכוון את ההורים - אתם עושים פרצוף או מאירים להם פנים בכל מצב? אתם מקשיבים גם לרצונות שלהם?
"לי יש הסכם עם הילדים שלי שאנחנו מדברים בפתיחות על ענייני בייביסיטר: הם רשאים לשאול אם אני יכולה לשמור על הנכדים כשהם צריכים, ואני רשאית לסרב אם זה לא מתאים לי, בלי שהסירוב יגרום לכעס, תסכול או לצורך בהתנצלות. אני מקשיבה לצרכים ולרצונות שלהם, אך גם הם לשלי".
