שער גיליון "לאשה" שיצא ב־23 ביוני האחרון היה יוצא דופן. הופיעה עליו תמונה שנהפכה לאחד מסמלי המלחמה עם איראן: השוטרת אביב סרנגה, שהחזיקה בזרועותיה את התינוקת איילה רגעים ספורים לאחר שחייה ניצלו מפגיעת טיל איראני בראשון לציון.
הסיפור מאחור השער עם השוטרת אביב
באותו גיליון, במדור "מכתב מהעורכת", הוצגו ארבעה שערי "לאשה" מהעבר שבהן כיכבו שוטרות. "מזהות את עצמכן? את אמא?", כתבנו שם. שמחנו לקבל מייל ממירה עמיצור־גילורד, לשעבר לוי, שהופיעה על שער העיתון בשנת 1975. "דודה שלי זיהתה אותי ושלחה לי את העמוד", היא מספרת. "מובן ששמחתי ששלפו אותי מהארכיון, ושלחתי מייל למערכת. להופיע שוב ב'לאשה' אחרי 50 שנה זו אחלה סגירת מעגל".
עמיצור־גילורד (70) יצאה לפני עשור לפנסיה אחרי 25 שנה כמזכירה בכירה בחברת "שיכון ובינוי", נשואה בשנית, אם לשניים וסבתא לארבעה. היא מחלקת את זמנה בין רמת גן לברצלונה, שם מתגורר בנה. על שער "לאשה" הופיעה כשעבדה כשוטרת תנועה, תפקיד שהחלה לבצע כשהייתה חיילת. "עבדתי בצמתים הכי גדולים בתל אביב", היא נזכרת. "הייתי מפסיקה את פעילות הרמזור, עומדת באמצע הצומת ומכוונת את התנועה לפי הכיוון העמוס ביותר. לא פחדתי, כי בזמנו אנשים נשמעו לשוטרים. כשהרמתי יד וסימנתי למישהו לעצור, היה לי ברור שיעצור. הייתה תרבות נהיגה אחרת ולא היו כל כך הרבה מכוניות. היום בטוח כבר היו דורסים אותי.
"היו גם כאלה שעמדו בצד, חיכו שאסיים את המשמרת וניסו לשכנע אותי להיפגש. עניתי בנחמדות, אבל לא הייתי מעוניינת באף אחד מהם".
הריאיון ל"לאשה", מאת ברוריה אבידן־בריר, התקיים לרגל 15 שנה להקמת יחידת הסיירות במשטרה, שרבים התנגדו להקמתה. בריאיון סיפרה גם על נסיעתה לברזיל. "יום אחד הודיעו לי שנבחרתי, יחד עם שוטרת נוספת, לייצג את משטרת ישראל במפגש עם הקהילה היהודית ביריד הישראלי בסאו פאולו. כשהגענו לברזיל עשו לנו כבוד מלכים, הפכנו לאטרקציה, אנשים ביקשו להצטלם איתנו וראיינו אותנו לטלוויזיה".
לצילומים עבור השער התבקשה עמיצור־גילורד לשבת על קטנוע ("זה היה רק גימיק לצילומים"), לא בהכרח כלי התחבורה האופטימלי כשלובשים חצאית מיני. "באתי לצילומים כמו שאני, לא היה אז איפור או עיצוב שיער מקצועי כמו שיש היום לצילומי שער. כשהעיתון יצא, זה עורר הד רחב. שוטרים לא קיבלו סימפתיה מהעם, אבל כל החברים והקרובים שראו אותי בשער החמיאו מאוד".
בכתבה אמרת ששוטרת תנועה חייבת להיות נאה, כי היא נראית בציבור. את עדיין חושבת כך?
"ממרום שנותיי אני רוצה לדייק את דבריי: לדעתי התכונות החשובות ביותר לשוטרת הן יחסי אנוש טובים, סבלנות ואיפוק. אם היא בעלת מראה ייצוגי - מה טוב".
אחרי חמש שנים במשטרה, מירה התחתנה ונסעה עם בן זוגה דאז לארצות הברית. היא למדה לתואר ראשון כללי ועבדה בקונסוליה הישראלית בניו יורק. כששבה ארצה התגרשה, וכשהתהליך הסתיים, עורך הדין שלה הכיר לה את בן זוגה הנוכחי.
שמרת את השער ההוא?
"בטח. העיתון כבר צהוב, אבל אני עדיין משוויצה בו מדי פעם. מבחינתי זו מזכרת נהדרת. אני גאה מאוד במה שהייתי ועשיתי. התקופה ההיא צרובה בי, אני שוטרת בנימים שלי. כשאני רואה עבירות תנועה, זה ישר מקפיץ אותי. אני תמיד אומרת: אם הייתי עכשיו שוטרת, הוא היה מקבל דו"ח".
